בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודת אלילה

תגובות

ביאנקה אשל גרשוני - "סופיה", אוצר אורי גרשוני, גלריה עינגע, תל-אביב

תערוכתה של ביאנקה אשל-גרשוני היא עבודת אלילים. אשל-גרשוני היא אלילה בעצמה הבוראת אלילים. העבודות שלה הן הרבה מעבר לאמנות, והן יצירה יצרית בעלת עוצמות ותשוקות. היא אמנית, אשה ואם, המתבוננת בעולם האמנות הגברי ועושה בו כבשלה. במישור האמנותי גרידא, אשל-גרשוני היא אמנית מהשורה הראשונה, מוכשרת, מקורית ורבגונית. את התערוכה המשובחת הנוכחית אצר אורי גרשוני, הבן והאמן שהשכיל לבחור בתבונה מתוך אוצר העבודות של אמו, ולהציב אותן באופן מופלא בחלל הגלריה: חתך רוחב בגוף היצירה המשתרע. בשיחה מקרית אתו הוא אמר שכבר ארבעים שנה הוא אוצר את אמו ואת יצירתה. חלק מהעבודות בתערוכה, כמו הרישומים המוקדמים, היה צריך לדלות מתהום הנשייה. הקשר של הבן-האמן למושא האצירה הוא קרוב וטעון, אך בו בזמן מרוחק דיו למשימה. גרשוני בחר להציג חלק גדול מהעבודות על מדפים שנעשו במיוחד לתערוכה, מדפים שנדמה שיש לצלם חיים משלהם. לדבריו, כל מה שאמו עושה מתחבר וקשור לגוף, ולכן היה חשוב לו המגע של היצירה כאובייקט עם הקיר, כי גם לציור של אשל-גרשוני יש נוכחות פיסולית.

התערוכה נקראה על שם עיר הולדתה של אשל-גרשוני, סופיה, כשם אקזוטי שהוא גם שמה של אשה. היא נושאת את שמות המשפחה של הגברים בחייה, כגלמים שמהם התפתחה להיות היא עצמה, נושאת ביצירתה את קווי השבר של מות הראשון והפרידה מהשני, משה גרשוני (ממרחק הם נדמים לעתים לאח ואחות). בתערוכה מחליפות העבודות מבטים. דימוי אחד מ-1986 חוזר פעמיים, פעם כציור ופעם כתבליט צבוע, ומשהו בו לוכד את תמצית הווייתה של אשל-גרשוני: גן עדן של נחשים גבעוליים, צבעוניים, פרחי אש תאוותניים, עופות כבציור של שגאל - רגע לפני הגירוש. בחזית עומדת ביאנקה עירומה ולידה הגבר ואברו הזקור - והיא אוחזת בו באקט של סירוס ושליטה.

אשל-גרשוני היא מהאמנים הבודדים שהצליחו לבטל את החיץ בין פיסול לתכשיטנות. כבר ב-1980, ב"תכשיט ונציה", יצרה תכשיט שהוא פיסול: תצלומה שלה וצילומו של גרשוני משובצים כקדושים באיקונה ביזנטית, כל אחד בנפרד. על מצחו היא סימנה צלב, כאות קין, כמו היה כבר מת, ובתווך צדף שבלולי בטורקיז, כצמה קלועה של נעורים שחלפו ואינם. בדיוקן הבנים משתקף דיוקן האב, מודע לא מודע - כראש המהפנט בלבן-חלב, שפתיו ורדרדות, אך מהעיניים ומהפה החשוק ניבט האופל. הראש רעול ברשת אדומה העקודה לפנים - רעלה מרושתת שאשל-גרשוני עוטה לפנים רבות בתערוכה, והיא מעצימה את חיותן של הפנים הרעולות ואת סודן הגלוי והנסתר. ראש אחר הוא ערוף כראשו של הולופרנס, והרעלה היא לו כמסכת חנק, שצלב שרוט בה. מקודקוד הגולגותא האנושי הזה מזדקרת פייה צרה שציץ עלים צומח ממנה בתקווה - סוריאליזם יצרי מכשף. אשל-גרשוני עוטה רעלות של דם קרוש גם בדיוקן העצמי ובצמד הציורים "טביעת אצבע" שציירה על פני האב ופני הבן, ראשים הקופצים ממצע הציור כמו היו ראשים מפוסלים, ראשים שנחשים מזדווגים מעטרים אותם כהילה ארסית. בציורים אחרים נשמעות צעקות אילמות של ייסורים וזעם, וצלב מצלק את גרונם.

ב-1967, בעודה תלמידה במכון אבני, פיסלה אשל-גרשוני שני פסלים בבטון חשוף של "מירה הגדולה" - ידידת נפש שעזרה לה בשעות הקשות של החיים. לאחר מותה סירבה האמנית להיפרד מהם והמשיכה לינוק מהם נחמה וביטחון. לשניהם גוף גדול עם ראש זערורי, דמות הנכונה להתמודד עם נחשולי החיים כסכר - אלה פסלים בשלים ומגובשים של אמנית בשיא יצירתה ולא של אמנית בתחילת דרכה, פסלים השואלים משהו מרוחו של ג'קומטי ולוקחים אותו לכיוון אישי לחלוטין, של הפשטה פואטית נשית.

תרוודי כסף מסוף שנות השישים נדמים לחיזרים פגיעים. ברישום-ציור של עצמה מ-2007, המתפרק כמעט לאלמנטים של עשייתו, אשל-גרשוני רושמת את עצמה כישוע נשי הנושא על מצחו את זר הקוצים המרומז, מוחקת את אישוני עיניה, כמו שקועה בהתבוננת עצמית פנימה. ברישום אקספרסיבי במכחול טבול בשחור, מ-1988, היא רושמת את עצמה כ"אלמנה שחורה" היורדת אל בין הפרחים השחורים לטרוף את הזכר בדמות החץ. רישום בעט מ-1970 מציג אנטומיה נשית, חתך קליני-לירי של הנקבים והחלולים - רישום מלפני לידתו של אורי גרשוני, בטרם ינבט בה זכר חדש - שכתוב בו "מפחיד", "לחיות משעמם", "מה? הכל החיים - מת". הייאוש וחוסר האונים ניבטים מדמותה השכובה על מיטה מ-1987, כפסל זנוח, וראשה חורג ומעליו מלות השיר "שלום רב שובך / ציפורה נחמדת"; אך אין זו ציפור השיר של ביאליק, אלא ציפור טרף שמקורה החד יינעץ בבשרה של האשה הזנוחה - רישום חפוז התופס ביופיו ובכאבו את הרגע שבא לתמיד.

במשקופי הפתחים שבין חללי הגלריה תלויות מזוזות משוקצות של פנים ירחיים, גרוטסקיים ואבודים, שאשל-גרשוני הטביעה על מצחם אות הצלב, כבנים בכורים במכת בכורות שמלאך המוות לא יפקוד אותם. לפסל הסוס השחור, פרא אציל וזכרי, יוקד מעוצמה מתאפקת, הצמידה קרן זהב כמו היה חד-קרן; היא סימנה אותו בצלב וחבשה את רגליו בעלי כסף, אך הדימום שברגליו לא פסק והוא מפעפע ומאדים את תחבושות הכסף הקרירות. זה סוס בריא שהיה לנכה בסרירוס נוסף, וכך הוא נברא מחדש בכוח האמנות הנשית.

את התערוכה הזאת, הנדירה כל כך בחיי אמן, מלווה ספר-אמן ייחודי לא פחות, "פייסבוק", שערך אורי גרשוני ועיצב עם גילה קפלן. הספר כרוך בעור שחור, כפנקס רישומים, ומאגד מקבץ של ציורי דיוקן בשמן על נייר, בעיקר של האמנית אך גם של קרוביה. הפרצופים עברו את המוטציה האמנותית, ויש בהם מהעוצמה השירית והאקספרסיבית של אלזה לסקר-שילר. גרשוני בחר לסרוק ולהדפיס גם את הצד האחר של כל אחד מהציורים, דבר המשמר את תחושת הפנקס ואת הממשיות האותנטית, הניתנת כמעט למישוש, ואת ההתרחשות המתמדת והלא-צפויה. בחלק האחר של הספר יש דפים לבנים, ריקים, הנותנים אוויר לנשימה, ומאפשרים להמשיך במלאכת הפרצופים.

בין הראשים שבספר מופיעים צבים ונחשים, יונה שחורה ועוד חפצים רבים: שרשראות, מסמרות זהב, עיני פלסטיק. אשל-גרשוני חובשת מסכות של יום ולילה, בבכחנליה מתמשכת של אושר וייסורים, עד שהמסכה מוסרת והצלב מחלחל, מעצמו, מבפנים, כהתגלות, כקבלה מוחלטת של העול.



ביאנקה אשל גרשוני, ללא כותרת, טכניקה מעורבת על קרטון, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו