הספרים הישנים והסדר הישן

פרס נובל לוורגס יוסה הוא אנכרוניסטי. את ספריו הטובים כתב מזמן, ומבחינה פוליטית הוא מאמין בשוק החופשי שאמריקה הלטינית מנסה להיחלץ ממנה

דניאל בלאושטיין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל בלאושטיין

מריו ורגס יוסה, יחד עם קרלוס פואנטס, חוליו קורטסר וגבריאל גרסיה מרקס, לקח חלק בתור הזהב של הסיפורת הלטינו-אמריקאית של המאה העשרים. לסופרים אלה קדמו, אמנם, ענקים ספרותיים אחרים כגון חואן רולפו, חורחה לואיס בורחס, אלחו קרפנטיר וחואן קרלוס אונטי, אך דווקא הדור של ורגס יוסה הצליח לפרוץ באמצע שנות השישים אל הזירה הספרותית הבינלאומית.

המאפיין הבולט ברומאנים של אותו דור - המוכר בשם דור ה"בום" - היה טיבו האקספרימנטלי, כלומר המשחקים הראוותניים בצורות הטקסט והמורכבות המבנית של אותן יצירות. בניגוד לסיפורת הריאליסטית המסורתית, הרומאן הלטינו-אמריקאי החדש פרק את קולו המונוליטי והאוטוריטטיבי של המספר היחיד והכל-יודע. הוא גם קטע את הרצף של העלילה ויצר במקומה מישורי זמן חופפים המתקיימים סימולטנית זה לצד זה. כמו גן של שבילים מתפצלים, הרומאן של ספרות ה"בום" הוליד עלילות משנה לרוב ובנה עלילות בתוך עלילות בתוך עלילות בתוך עלילות.

המורכבות המבנית הזאת נהפכה לסימן ההיכר של הסיפורת המוקדמת של ורגס יוסה, והיא מתבטאת בעיקר בשני רומאנים פרי עטו: "שיחה בקתדרלה" ו"הבית הירוק". הראשון יצא לאור ב-1969 ומכיל את כל המאפיינים שמיכאיל בחטין טבע בהקשר לרומאן הדיאלוגי: כפי שבקרנבל של ימי הביניים יצאו אנשים לכיכרות ולרחובות העיר ובחגיגות היטשטשו ההיררכיות החברתיות-מעמדיות, כך גם בספרו של ורגס יוסה באות הדמויות במגע חופשי אלה עם אלה ונשמע ריבוי קולות שנהפך לפוליפוניה, קולות המייצגים לא רק את מגוון השפות של החברה הפרואנית, אלא גם את הרבדים הסוציו-תרבותיים שבתוכה.

העמודים הראשונים של "הבית הירוק" הם מן הפסגות האמנותיות של הספרות הלטינו-אמריקאית. מתוארת בהם הגעתה של קבוצת חיילים ונזירות ליישוב של בני אגוארונה - ילידי האמזונס הפרואני - במטרה לחטוף ילדות קטנות ולהעניק להן "חינוך נוצרי". הסצינה רוויה באלימות ובכאוס, ובהתאם למצב הזה קולו של המספר מתנפץ לרסיסי קולות: בתוך משפט קצר אחד אפשר לקרוא שברי קולות של ארבע או חמש דמויות שונות; נקודת המבט של המספר נעה בתזזית כמו מצלמה מוטרפת שמנסה להתמקד בעת ובעונה אחת בכל הפינות ובכל הדמויות במסען, והקורא משתתף בערבוב נרקוטי של צבעים, תנועות, צרחות, בכי, תפילות, עשן, לחות, חום וריחות. מדובר, ללא ספק, בשני טקסטים שאפתניים, מגרים ומאתגרים, הדורשים מהקורא מאמץ רב והשתתפות אקטיבית.

גם בשנות השבעים המשיכה "המעבדה" הנרטיבית של ורגס יוסה לעבוד במלוא המרץ. בתקופה זו נהפך הריאליזם המאגי לאופנה בעקבות ההצלחה הסוחפת של "מאה שנים של בדידות" לגרסיה מרקס וה"המקונדיזציה" האלגורית של אמריקה הלטינית. ורגס יוסה לא זנח מעולם את הריאליזם הניסיוני שלו, אבל אפשר להבחין ביצירותיו בהשפעה של סופרים לטינו-אמריקאים אחרים, שנותרו בשולי דור ה"בום" והמוניטין שלו. כוונתי לפרודיה הלשונית ולהומור המתוחכם של הקובנים גיירמו קבררה אינפנטה וסוורו סרדוי, אך במיוחד להתלהבות שמגלים אותם סופרים ממוצרים של תרבות ההמונים, שנדחו על ידי התרבות הקנונית ותויגו כ"תת-תרבות" וכ"טעם רע" (כגון תסכיתי רדיו, הרומאן הרומנטי, מוסיקה פופולרית, קומדיות מתעשיית הסרטים ההוליוודית ועוד).

שילובם ברומאן היה חידושו של הארגנטינאי מנואל פואיג. השפעתו מורגשת היטב ב"פנטליאון ושירות המבקרות" (1973) ובמיוחד ב"הדודה חוליה והכתבן" (1977), שתיים מיצירותיו המשובחות של ורגס יוסה. ורגס יוסה כתב רומאן מרתק ועוצר נשימה נוסף, "מלחמת סוף העולם" (1981), ואולם לאחר מכן החל לדעוך הלהט האקספרימנטלי שלו, המשחקים הנרטיביים ביצירותיו החלו לחזור על עצמם והחידושים הטכניים פסקו. ב"הדברן" (1987) הוא חזר בדיוק על אותה נוסחה מוכרת מ"הדודה חוליה והכתבן", וכך גם ב"חגיגת התיש" (2000): הסיפור נחלק לשני קווים עלילתיים; הפרקים האי-זוגיים מוקדשים לקו עלילתי אחד, הפרקים הזוגיים לקו העלילתי השני; בפרקים האחרונים נפגשים שני הקווים הללו כדי ליצור שיא דרמטי או מפתיע כביכול.

בערך באותה תקופה החל ורגס יוסה לטפח את דמותו הציבורית והיה לסלבריטאי ולדובר מוערך בקרב חוגים שמרניים ונציגים של הימין הכלכלי הן בספרד והן באמריקה הלטינית. דווקא כעת, כאשר רוב מדינות אמריקה הדרומית מתחילות לגלות סימני התאוששות מסוימים מההרס המוחלט שזרע בהן המודל הניאו-ליברלי של שנות התשעים, נהפך ורגס יוסה למאמין נלהב בשוק החופשי. הירושה שקיבלו ממשלות אמריקה הלטינית מקודמותיהן, וכן האחריות לתיקון, היא כבדה מנשוא: עוני, תת-תזונה, העדר תשתיות, חוסר אמון במוסדות המדינה, מעמד בינוני גוסס וריכוזיות העושר בידיים כה מעטות, עד כי נראה שאין די בביטוי "קפיטליזם חזירי" שטבע שמעון פרס על מנת לתאר את חומרת המצב.

למרות זאת, ורגס יוסה מטיף למיליוני אזרחים לטינו-אמריקאים מעל כל בימה אפשרית שלא להצביע למפלגות המכונות בפיו "פופוליסטיות". אמונתו של ורגס יוסה בנפלאות השוק החופשי נהפכה לאמונה עיוורת, או לפחות עיוורת צבעים. הוא מתקשה להבחין בסוגים השונים של התערבות ממשלתית כפי שהם משתקפים במדיניותן של ממשלות ברזיל, בוליביה וונצואלה. הוא מבחין רק בגוון אחד: אדום פופוליסטי. בביקוריו האחרונים באמריקה הלטינית (שהרי בעשרים השנים האחרונות הוא מתגורר במדריד) התקבל כאורח כבוד בפורומים שונים ובאירועים חברתיים בחסותם של אנשי עסקים ואילי הון, ובהשתתפותם של לוביסטים ונציגים מקומיים של תאגידים בינלאומיים, נשיאי מדינות ושרי כלכלה לשעבר וכדומה. בינתיים, ברחבי אמריקה הלטינית לא מפסיקים לצוץ סופרים וסופרות, אמנים ומשוררים, הוצאות לאור קטנות וחנויות ספרים משפחתיות, שלמרות הנסיבות הכלכליות הקשות, כותבים ספרות לטינו-אמריקאית מאתגרת וחתרנית חדשה, מדפיסים אותה ומפיצים אותה.

זכייתו של ורגס יוסה בפרס נובל לספרות התקבלה באמריקה הלטינית בקרירות מסוימת וברגשות מעורבים במקרה הטוב. יש בזכייה זו מן האנכרוניזם: מבחינה ספרותית, שכן את ספריו הטובים ביותר, שראויים לכל פרס שהוא, חיבר כבר לפני עשרות שנים; ומבחינה פוליטית, שכן ורגס יוסה הוא רומנטיקן המתרפק על "הסדר הישן", אותה טריטוריה של אדונים לבנים, נטולת סובסידיות וחקיקה חברתית, שאת עוולותיו מנסים כרגע לתקן. רשימת הסופרים הלטינו-אמריקאים שלא זכו בפרס נובל מפוארת לא פחות מזו של הזוכים. יהיה זה מן הצדק הפואטי למנות כמה מאלה שלעולם לא יגיעו למעמד המכובד בסטוקהולם: חוסה לסמה לימה, חואן קרלוס אונטי, חורחה לואיס בורחס, ססר וייחו, חוליו קורטסר, חואן חוסה סאר, רינלדו ארנס ורוברטו בולניו.

ד"ר דניאל בלאושטיין הוא מרצה וחוקר בחוג ללימודים רומאניים ולטינו-אמריקניים באוניברסיטה העברית ומרצה בקורס על הסיפורת הלטינו-אמריקאית של המאה העשרים בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ