בחליפה שחורה ובעניבת משי, כאילו בכל רגע הוא עומד לזכות בפרס

אנשי הספרות באמריקה הלטינית אינם מברכים בדרך כלל את ורגס יוסה על זכייתו בפרס נובל. בעיניהם הוא שמרן מכל בחינה, המסרב להאזין לפעימה הספרותית החדשה

אוריאל קון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אוריאל קון

בשנות התשעים המוקדמות התעורר דיון בבתי הקפה הספרותיים באמריקה הלטינית בין סופרים, קוראים ומבקרים. נושא הדיון היה: מתי הפסיק מריו ורגס יוסה לכתוב ספרים טובים? הדעות נחלקו. יש שקבעו את סוף השלב היצירתי שלו בפרסום "שיחה בקתדרלה" (1969), ויש שהמשיכו לעקוב אחר כתיבתו עד לפרסום הספרים "פנטלאון והמבקרות" (1973) ו"דודה חוליה והכתבן" (1977).

בכל אופן, בתחילת שנות השמונים, עם פרסומם של "סיפורו של מייטה" ו"מלחמת סוף העולם", קשה היה למצוא מישהו ביבשת שהעריך את כתיבתו של מריו ורגס יוסה, שעקב אחריה או דיבר עליה, אף שספריו המשיכו להיות מוצגים על מדפי החנויות. בשנות השמונים כבר היה ורגס יוסה רחוק מן הכתיבה התוססת של צעירותו. אולי מאחר שהיה בעל הון לא קטן והבין שלפניו חיים שלמים, פנה אל הימין ואל הניאו-ליברליזם והתחיל לעסוק בבניית תדמיתו החברתית והפוליטית כאיש מוקפד ונשוא פנים, חשוב ומכובד בעיני עצמו בעיקר. הדיון התעורר מחדש בתחילת שנות התשעים, בעקבות כישלונו כמועמד לנשיאות פרו מולדתו ב-1990, לאחר רצף התבטאויות מסוכנות והתקפות בלתי פוסקות מצדו על התרבות, על היבשת ועל הדמוקרטיה.

מי האדם הזה ומה המקום האמיתי שהוא תופס בספרות הלטינו-אמריקאית? דעת הקהל עולה בקנה אחד עם דעתם של אנשי האקדמיה והמבקרים: ורגס יוסה הוא אדם בעל כשרון רב, סופר שבתחילת דרכו, ב-1959, פירסם שלושה או ארבעה ספרים מצוינים ובלתי נשכחים, ומי שהשתייך לקבוצת סופרים בני מזל, שכתיבתם היא חלק מ"בום" של הספרות הלטינו-אמריקאית. ואולם למרות הצלחתו המסחרית, ורגס יוסה התגלה עם הזמן כחוליה החלשה בסופרי התקופה. הוא פחות ניסיוני מחוליו קורטאסר הארגנטינאי, פחות מטאפיסי מחואן קרלוס אונטי האורוגוואי, רדוד יותר מחוסה דונוסו הצ'יליאני, שפתו דלה מזו של חוסה לסאמה לימה ושל גיירמו קבררה אינפנטה הקובניים, עלילותיו אקזוטיות פחות מאלה של גבריאל גרסיה מרקס הקולומביאני, הוא פחות אירוני מסרחיו פיטול המקסיקאי, עלילותיו הפוליטיות פחות מעניינות מאלו של אוגוסטו רואה בסטוס הפרגוואי, הוא פחות מקורי ממנואל פואיג הארגנטינאי.

ועידת יהדות ישראל והעולם

באופן כללי אפשר לומר כי אי-נחת רבה שוררת בעולם דובר הספרדית סביב זכייתו של ורגס יוסה בפרס נובל. הצלחתו האולטימטיבית מקבילה לשכחה הכמעט מוחלטת של אישיותו ושל יצירתו באמריקה הלטינית. לא כל כך אוהבים לדבר עליו, להזכיר אותו או לצטטו, ובכל זאת הנה מקצת מהדברים שנאמרו עליו באחרונה.

"המועמד הנצחי עשה זאת", כתב באדישות העיתון החשוב באורוגוואי ביום זכייתו של ורגס יוסה בפרס נובל. בלוג ספרותי בולט הכריז על הזכייה בדיווח מתוך הביתן של ארגנטינה, אורחת הכבוד ביריד פרנקפורט 2010: "הבשורה על הזכייה מתקבלת כמו הודעת פטירה. אילו ורגס יוסה היה מת, האווירה בביתן הארגנטינאי בפרנקפורט היתה הרבה יותר עליזה מזאת ששררה בו לאחר ההאזנה לחדשות".

חואן מרטיני, מן הסופרים המוערכים והפוריים בנוף הספרותי הלטינו-אמריקאי בעשורים האחרונים, כתב על הזכייה: "סוכני ההימורים נתנו סיכוי של 25 ל-1 לטובת ורגס יוסה", הוא מתחיל. "מדובר בפרס שניתן לניאו-ליברליות של הסופר. ורגס יוסה עובד על הפרס הזה מאז ויתר על דעותיו ועל האידיאלים שלו. מאז, הוא מתהלך בעולם לבוש בחליפה שחורה, בחולצות לבנות ובעניבות משי, כאילו בכל רגע הוא עומד לזכות בפרס. די לראות את המו"לים שלו ואת הסוכנת שלו, שחגגו את הזכייה כאילו היה זה מונדיאל, שעשו לו לובי במשך שנים רבות, שפיקחו עליו לבל יחרוג מהפרוטוקול. כל תזוזה היתה מחושבת לקראת הזכייה. והזכייה הגיעה, אבל היא אינה משפרת את מעמדו של ורגס יוסה בעולם הספרות הלטינו-אמריקאית".

הסופר המקסיקאי מריו בייטין - חתן הפרס הלאומי לספרות במדינתו ב-2006 - הגיב באיפוק: "יש להודות כי לוורגס יוסה היה תפקיד בסיסי וחסר תקדים בנוף הספרותי שלנו. הוא תרם רבות, אך גם גרם להרבה נזק: קולות ספרותיים חשובים רבים נחסמו בגלל השיח המונופולי שלו והושתקו על ידו. עם הזמן נראה לי שהסגנון שלו לא התקדם, אלא להפך, התנוון. הוא גיבש דעה מוצקה על מהות שוק הספרים הגדול וכיוון אליו הרבה מספריו האחרונים - 15 במספר. ובחזית הפוליטית-חברתית, מעניין לגלות שבכל פעם שוורגס יוסה מצייר דיוקן של דמות אמיתית, הוא מדבר בעצם על עצמו. אני מתנגד לדעותיו, לאו דווקא בגלל תוכנן, אלא מפני שאין בהן שום דבר מקורי: הוא חוזר ללא הרף על רעיון ניאו-ליברלי פרימיטיבי מאוד, והשיח הזה רחוק מלהתקרב לכשרון היצירתי המולד שלו".

לעומת ההתבטאות המתונה יחסית של בייטין, פרנסיסקו גראמונה, עורך ראשי בהוצאת "מנסלבה" החדשנית, חושב אחרת: "יצירותיו של ורגס יוסה קיבלו הערכת יתר, באופן הגובל באבסורד. השפעתו של הסופר כיום אפסית באמריקה הלטינית, וכתיבתו התפתחה במסע התפוררות: הוא התחיל בספרים חשובים, כגון 'הגורים' ו'שיחות בקתדרלה', ועד לערמות השיעמום העכשוויות. ורגס יוסה, נוסף לכל, מסתכן בפאשיזם. בהרצאה שהעביר בשנות השמונים הוא אמר ש'המערב חב חוב גדול כלפי אישיות מוערכת, אוגוסטו פינושה', האחראי להיעלמותם של אלפי אנשים".

זכורה היטב תמיכתו של ורגס יוסה במשטרים אפלים ובמהלכים פוליטיים מפוקפקים. חואן חוסה סאר דאג להזכיר כי ורגס יוסה ביקש לסלוח לאנשי הצבא בשם הדמוקרטיה, וכי כל העם, לטענתו, היה אשם במה שקרה. "אך אני", אמר סאר, "לא הייתי מבזבז אפילו חמש דקות כדי לענות לו". הסופר הצ'יליאני אלחנדרו סמברה מתגעגע ליצירותיו המוקדמות של ורגס יוסה ואומר כי כבר לפני שנים רבות הפסיק לקרוא בספריו, והוא מגנה את תמיכתו בנשיא צ'ילה סבסטיאן פניירה. סמברה אינו היחיד שמסרב לקרוא אותו. רבים עושים כן בגלל עמדותיו, ובגלל חברויותיו עם פוליטיקאים כמו חוסה מריה אסנר בספרד או ויסנטה פוקס במקסיקו.

אניבל חרקובסקי, מרצה באוניברסיטת בואנוס איירס, שספרו "העבודה" נבחר כספר הטוב ביותר בעשור האחרון, אומר: "העניין שלנו בוורגס יוסה התבסס על הדרך שבה פתר בעיות טכניות בהליך הכתיבה, כמו למשל נקודות המבט הרבות ב'העיר והכלבים'. ורגס יוסה עסק בניסויים טכניים בספרות, ובו בזמן זכה כבר בתחילת דרכו במגוון רחב של קוראים. נוסף לזאת, עניין אותנו עיסוקו בנושאים מיניים ובאלימות. אחר כך הופיעו אותם מרכיבים אבל הם היו בעלי אופי קלישאתי. העניין היום בארגנטינה בסופרים כגון קוטסי או זבאלד רב, מפני שהם יותר רלבנטיים מוורגס יוסה".

הסופר הארגנטינאי הצעיר ברונו שוסטר סותם את הגולל באומרו: "בעת שהסופר רוברטו בולניו התהלך במקסיקו סיטי 16 שעות ביום ואסף את האנרגיה ואת החוויות לכתיבת הרומאן המופתי 'בלשי הפרא', ורגס יוסה היה כבר במצב סטטי והפריש בנחת כספים לקרן הפנסיה שלו".

דמותו של ורגס יוסה נותרה כקול אנכרוניסטי משנות השישים - שמרן, ימני, מי שמשכפל את יצירותיו ולא רוצה להאזין לפעימה הספרותית שנשמעה באמריקה הלטינית. בעוד שבורחס התחרט על דעותיו הבעייתיות, ורגס יוסה לא עשה זאת. ובתחום הספרות, ורגס יוסה עומד בניגוד לתפישות הספרותיות שפורחות באמריקה הלטינית בארבעת העשורים האחרונים.

אי אפשר שלא לסיים בקולו של חואן חוסה סאר, הצלול והאמין מבין הסופרים הלטינו-אמריקאים של סוף המאה העשרים: "ורגס יוסה אומר כי הסופר האהוב עליו הוא גוסטב פלובר. איני רואה שום דבר, לא ביצירה, לא בחיים ולא בדעות של ורגס יוסה, היכולים לקחת השראה מפלובר: ורגס יוסה כותב רומאנים עבים ביותר, מפלצות מסחריות, גרועות יותר בכל פעם. ואילו דרכו של פלובר היתה זו של 'הטעם הטוב', המלה המדודה שלא ניתנת להזזה שמא תקרוס משמעותו של הרומאן כולו. פלובר כתב ספרים מעטים, וכל אחד מהם היה להרפתקה חדשה שהתחילה ופתחה דרך חדשה לספרות המודרנית. הוא בדק את כתיבתו בקול רם, בלילה, כדי לוודא שזה עובד. אי אפשר לומר דבר זהה על ורגס יוסה. הפרוזה שלו עשויה בחופזה של מי שרוצה להגיע למכירות גדולות ככל האפשר במהירות הגדולה האפשרית כדי לא להתעכב. נוסף לזאת הוא מדבר ללא הפסקה על פוליטיקה. הוא שייך לסוג של משרתים המקדימים תמיד את רצונו של האדון.

"איני קורא את מאמריו, כפי שאיני מקשיב לעמדות האסתטיות של פאולו קואלו או איסבל איינדה. לא מעניינות אותי הדמויות הללו, ואני מאחל להם מכירות גדולות, בריאות וחיים ארוכים. הם - קואלו ואיינדה - מספיק פיקחים: הם אינם מתערבים בנושאים שלא כדאי להם להתעסק בהם. לעומת זאת, ורגס יוסה - אולי זו תכונה חיובית, ההתעקשות לומר את דעתו על כל דבר - ורגס יוסה הוא דעתן מקצועי. ודעותיו תמיד שגויות".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ