חמש שאלות לנסים גל | שמתי לי פודרה

האמנית אביבה אורי עיצבה גם את דמותה הפיסית כיצירת אמנות. בספר חדש מתחקה נסים גל אחר החומר הלבן והקווים השחורים שמרחה על פניה, מנתח את תצלומי הדיוקן שלה ומסביר את הקשר בין שירתה, ציוריה וחזותה החיצונית

ורד לי - צרובה
ורד לי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ורד לי - צרובה
ורד לי

בסל מוצרי היסוד שהאמנית אביבה אורי צרכה היו ניירות, צבעים, פסלים, תכשיטים, ספרים וחומרי איפור. כל אלה ביחד היו אמצעי היצירה שלה, אמנות הרישום ואמנות עיצוב הפנים. היא נהגה למשוח ולכייר את פניה בחומר לבן ולרפד את גופה בצמר גפן - הכל כחלק מיצירת אמנות שהפיקה מעצמה. כך כותב ד"ר נסים גל, מחבר "דיוקן האמנית כעיצוב פנים: על יצירתה של אביבה אורי" (הקיבוץ המאוחד). ספרו של גל, מרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה, מתחקה אחר ייצוג פניה החידתיים של אורי, מלאכת הרישום שלה וקו חייה.

אורי הצהירה "הקו הוא אני". למה היא התכוונה, לדעתך?

"בתחילת דרכה אביבה אורי עוד ציירה על פי המודל של קרבה ודמיון בין מה שהרישום מציג לבין האופן שבו אנו רואים את הדברים בעולם. ככל שהתגבשה העמדה האמנותית שלה, אורי זנחה את אופן הפעולה הזה והעקבות של נוכחותה הופיעו באופן שבו קווי וכתמי הרישום מתעדים את תנועות גופה, ועוקבים אחר מחוות ידה הרושמת. כשאורי אמרה ?הקו הוא אני', היא לא התכוונה לכך שהרישום מציג את פניה. ?האני' מתגלה במהלך הפעולה האמנותית, דרך רישום ומחיקת הקווים ומבעד למרחבים הלבנים שנתחמים בגבולות מצע הרישום. הרישום מתפקד כפני הנחל, מקום שבו נפגשים הרושמת, האני הנרשם והמדיום של הרישום".

באיזה אופן הדרך שבה עיצבה אורי את פניה מתקשרת לפעולת הרישום ביצירתה?

"כמו בפניה של אורי, היחס הכפול של זמינות ודחייה, בהירות וחידתיות, מתקיים גם ברישומיה. בשני המקרים, בצד החשיפה ישנו גורם או יסוד שחומק ממבטנו; אי הנגישות המלאה של הפנים מעידה על החלקיות המתמדת של הראייה. האם, למשל, החמקמקות של הפנים היא זו המאפשרת לראות את העבודה ?צללים על ההר' לא רק כעדות להתרחשות בטבע, אלא גם כגילום של עקבותיה של הרושמת? הפנים של אורי, כמו הפנים המשתקפים ברישום, כופים עלי, כצופה, סוג של אחריות להתבונן ביתר שאת, להקשיב".

מדוע אתה מפרש את האיפור על פניה של אורי כניסיון לכייר מסיכה מסווה?

"אורי ביימה את דמותה במציאות על ידי מראה דרמטי בשחור ולבן שבו הפנים מאופרים בכבדות והופכים להיות מעין מסך הבעתי. מצד אחד, הפנים הלבנים התחומים בקווי מתאר שחורים בסביבות העיניים נהפכו להיות חותם המזהה את דמותה של האמנית, מצד שני, הם הבטיחו ויצרו לה מעמד של חידה בתוך הנוף המקומי. אטימות הפנים המאופרים בלבן, המעוטרים ברעמה שחורה, והמלבושים הכהים יצרו מראה בוהמייני מקומי ששימר יחס כפול כלפי המקום: של עניין ומחויבות כלפי החברה ועולם האמנות, אך גם של אחרות, ריחוק וביקורת".

אתה מתייחס בספר לסדרות תצלומי הדיוקן שעשה אברהם חי לאביבה אורי. מה מיוחד בהם?

"התצלומים האלה מציגים אותה בצורה תיאטרלית כדמות ציבורית, כאמנית אקספרסיבית; והם משמשים כאמצעי לתקשורת שלה עם הכלל, דרך ייצוב ובנייה של דמותה הציבורית וסימון תפקידה החברתי. תצלומים אלה מעניינים משום שהם מעידים לא רק על הבנתה של אורי את דמותה התקשורתית, אלא גם על ההיפוך של יחסי הכוחות השכיחים בין צלם למצולמת".

בחרת לשלב בספר שירים שכתבה אורי. כיצד מגולם היחס לפנים בשירים אלה?

"יש בשירים עיסוק באהבה, במוות, באבל ובזיכרון, אך במובהק יש בהם גילום של שאלות אתיות הקשורות ביחס לאחר, וביחס למת: כיצד אפשר לאהוב את מי שאינו משיב לך מבט, לזכור אהוב מבלי להפקירו לרודנותו של העצמי? בשיריה אורי מעידה אפוא לא רק על האובדן, אלא גם על התמודדות עם האופן שבו הזיכרון הופך להיות כלי לעיכול אי-היותו של האחר. כמו ברישומיה, כך בשיריה של אביבה אורי מופיעה ההכרה הפרדוקסלית כי זיכרון הפנים ואי-נראות הפנים הם ניסיונות להשהות את עיכול האחר בתוכי ועדות להיותו של האבל אינסופי".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ