בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"היום שלפני האושר" מאת ארי דה לוקה | ללמד ולאבד

בזמן הספרותי בו אנו מצויים, יש משהו כמעט נאיבי בציפייה של ארי דה לוקה כי קוראיו יזדהו עם דמות שכבר פגשו כמה פעמים בחיי הקריאה שלהם

תגובות

היום שלפני האושר

ארי דה לוקה. תירגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. הוצאת הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, זמורה-ביתן, 137 עמ', 82 שקלים

בקריאת רומן של ארי דה לוקה יש משהו מפייס ומנחם, גם כאשר חומרי העלילה קשים ומדכאים. "אתה, שלי" (הספריה החדשה, 2003), הרומן הראשון של דה לוקה שאותו קראתי, מעניק לקוראים ולגיבור תחושת נחמה וכוח למרות התמודדותו עם חומרים של אובדן, שואה, אי-צדק ואהבת נעורים בלתי אפשרית. דה לוקה במיטבו כשהוא מעמיד את האמונה והכוח שמאפיינים את המתבגרים ילידי נאפולי שלו אל מול העולם כפי שהוא, על הרשע והיופי שבו, שאתם נאלץ המתבגר להתמודד.

מלים אחרות, דה לוקה כותב רומנים של התבגרות. הגיבור הילדי, הנאיבי משהו, מתמודד עם העולם, ומאפשר לנו לראות דרך עיניו את יופיו ואת אכזריותו הבלתי צפויה. נער יתום, כמו גיבור הרומן הנוכחי, או כזה שמשוחרר מטיפול הורי מסיבות שונות (חופשה באי, אב טרוד ואם חולה), רואה את העולם שסביבו כמעט ללא תיווך בוגר, וכך הוא יכול להראות לנו את יופיו באופן ראשוני. כך, למשל, הוא מתאר את השתקפותה של הנערה-ילדה שאהב בזגוגיות החלונות בחצר, כך הוא מתאר את תחושותיו ביום שאחרי מימוש אהבתו באמצעות דימוי השאול מספר שקרא: "פעם קראתי ספר על טיפוס הרים, אחד מן הספרים המשומשים שלקחתי מדון ריימונדו. סופר בו על אפיסת-הכוחות כשאתה מגיע לפסגה, על הדחף לישון שם למעלה בעוד שדווקא דחוף לרדת, כדי שהחשיכה לא תתפוס אותך הרחק מהאוהל. גם אני חייב לרדת מפסגת האושר. לא דמיינתי אותו הרפתקני כל כך. אנה היתה סערה, ואני השתוקקתי שלא תחדל. לא רציתי לחזור אל השמים הבהירים. מה יש לעשות במחסה ממנה? היא הלכה לה, עברה הלאה לפרוק את האנרגיה האלימה שלה. ביום שאחרי האושר הייתי מטפס-הרים שהלך לאיבוד בדרכו מטה".

יחד עם המבט המאופק, המדוד, הפיוטי בראשוניותו, דה לוקה דואג לספק לנער דמות חונך שתכין אותו כראוי לערכי העולם, שתתרגם לו את חוויותיו למשמעות הומאנית, בעיקר כזו המאיצה בו לקבל את הזולת על השונות שלו. אם ב"אתה, שלי" היה זה הדייג שתפקד כמעין מנטור של הנער, וב"הר אדוני" היה הסנדלר היהודי, הרי ב"היום שלפני האושר" אנו פוגשים בדמותו מחממת הלב של השוער, דון גאטנו, המגדל את המספר כאילו היה בנו.

אולם בבחירה זו טמון גם מקור החולשה של דה לוקה. רומנים של חניכה רווחים להפליא בספרות האירופית של מאה השנים האחרונות; כדי שנוכל לאהוד את הנער המתבגר, להזדהות אתו ואולי אף להמשיך להרהר על תובנותיו לאחר סיום הקריאה, צריך המספר להעניק לנו רשות כניסה לאחת מן השתיים: לתודעה מורכבת וייחודית, שתעניין אותנו הרבה לאחר סיום הקריאה, כפי שעושה, למשל, דויד גרוסמן ברבים מספריו; או לתובנה שיש בה מן הייחוד, תובנה שמערערת על דרכי החשיבה הרגילות שלנו, שקוראת תיגר על תפישת החניכה שלנו, כפי שעושה, למשל, בנובלות המעמידות-פני-סיפור-חניכה שלו, יואל הופמן. דה לוקה מסתפק במעקב מאופק אחרי תודעתו המאופקת לעצמה של הנער, גיבור סיפורו. הפיוט שבמבטו של הנער שובה את לבנו,ברור גם שהתובנות של דה לוקה חמות, אנושיות והומניסטיות ביסודן. אבל אחרי רומן אחד כזה, אני תוהה מה העניק לנו הרומן הבא. גיבור "היום שלפני האושר" בוגר יותר מהנערים הקודמים של דה לוקה. הוא אף חווה אהבת אשה, וזו אפילו אהבה אקסטאטית, סוג של מימוש מושלם של הפנטסיה של רבים מאתנו על אהבת ילדות או נעורים. אבל איכשהו, הוא לא ממש התפתח מעבר לנער של "אתה, שלי", שגם אותו אהדתי מאוד.

נעים לקרוא את דה לוקה. ההתבוננות שלו בעולם ובנוף מדויקת, פיוטית, כמעט מאירה. ההתבוננות שלו באנשים זהירה וערה לניואנסים. דקות ההבחנה, המשולבת בערכים הומניים שכה קל לנו לאמץ, מעניקה תחושת תום וחום. עם זאת, בזמן ובמקום שבהם אנו מצויים מבחינה ספרותית, יש משהו כמעט נאיבי בציפייה של ארי דה לוקה כי קוראיו יזדהו עם סוג הדמות שבה כבר פגשו כמה וכמה פעמים בחיי הקריאה שלהם, כשדמות זו אינה מעניקה לנו תובנה מקורית או ייחודית על האדם או העולם.

"עלי ללמד אותך ואחר כך עלי לאבד אותך", אומר דון גאטנו למספר בתחילת הרומן. ממש בסופו של הרומן חוזר המספר על משפט זה בדיוק, ומייחס אותו לא רק לדון גאטנו, אלא גם לעיר נאפולי, שאותה לימד אותו דון גאטנו לראות כצור מחצבתו. זה משפט יפה ומדויק על הצורך לגדל ילד כדי לתת לו ללכת; השאלה היא האם זה משפט בעל ייחוד ועומק שיכולים לשמש תשתית לספר שלם.

הד"ר סמדר שיפמן מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב



תצלום ארכיון: יהונתן ויצמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו