"סיפורי המזרח התיכון הישן: חוכמה, זימה ומוסר השכל" מאת דאוד אל-נאטור | היועץ של החציל

אליהו נאווי הוא חסיד של השפה, התרבות והמסורת הערבית, אך לעיניים עכשוויות צורמת הנימה הקולוניאליסטית המרחפת בין שורות ספרו

חנה עמית-כוכבי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חנה עמית-כוכבי

סיפורי המזרח התיכון הישן: חוכמה, זימה ומוסר השכל

דאוד אל-נאטור. סיפר: אליהו נאוי. הוצאת ספריית מעריב, 307 עמ', 89 שקלים

על אחד ממדפי הספרייה שלי שוכן אחר כבוד ספר ארוך וצר שכריכתו הקדמית משלבת זהב וורוד ומעוטרת בערבסקה עדינה, "סיפורי ערב" מאת דאוד אל-נאטור (ספריית מעריב, 1972). פתח הדבר לספר ההוא נכתב על ידי אליהו נאוי ומסביר את מטרת הספר - להעלות על הכתב בעידן המודרני סיפורים ערביים שנמסרו בעל פה מדור לדור, כדי שנוכל להכיר באמצעותם את אותו ערבי החי עמנו בארצנו ובארצות השכנות, ואשר יחד עמנו החל נסחף בזרם הקידמה. בהמשך מובאים דברים על אודות המחבר, המבהירים כי דאוד אל-נאטור, הלא הוא דויד השומר, הוא מסכה ספרותית שאותה עטה אליהו נאוי בבואו לספר בערבית ובעברית מסיפורי ערב. הספר מעוטר בעיטוריו העדינים של הגרפיקאי יוסף והבה והקריאה בו נעימה לעין.

כשקראתי את הספר ההוא לראשונה, בימים תמימים יותר מימינו אלה, נהניתי מיכולתו של נאוי לספר סיפור, מבקיאותו המעמיקה בערכים, הפתגמים ואורחות החיים שאיפיינו בעבר את החברה הערבית המסורתית. התרשמתי גם מאהבתו העמוקה לתרבות הערבית שבה הוא בן בית - הן כיליד בגדאד והן כמי שבילה ימים רבים בחברת ערבים במכלול התפקידים שמילא במשך חייו הארוכים והמרתקים כשומר, כשופט וכראש עיריית באר שבע. הסיפורים ציירו תמונות חיות של שוק הבהמות בירושלים, מסיק הזיתים בכפר, נופי מדבר ועיר, וגיבוריהם היו יהודים וערבים, גברים ונשים, שופטים ונשפטים. מכל אלה עלתה תמונת עולם שבו אפשר לפתור כל בעיה באמצעות הסיפור, ובעיקר באמצעות הסוף המפתיע, ההומוריסטי והאנושי.

כאשר שודרו הסיפורים הללו במקורם הערבי ככלי תעמולה אפקטיבי שהפנו "קול ההגנה", ולאחריו - "קול ישראל", אל האוכלוסייה הערבית בארץ ואל תושבי ארצות ערב, הייתי ילדה קטנה שטרם למדה ערבית ולא האזינה להם, אבל תהילתו של נאוי בתחום זה הגיעה גם לאוזני, וודאי השפיעה על ציפיותי מספרו הראשון.

חלפו עשרות שנים, ומדינת ישראל נהפכה פחות ממלכתית ויותר נתונה לביקורת מצד אזרחיה, יהודים וערבים. דרכי התקשורת הכתובה והמשודרת השתנו מאוד, והתעמולה הישראלית מצאה לה אפיקים אחרים ודרכי פעולה חדשות. כיום אין משתמשים עוד בסיפורים ככלי תעמולה רב כוח, ופג הרבה מקסמו של הסיפור העממי הערבי, המציג את האדם הערבי כחכם, רב תחבולות, ערמומי ולעתים לא ישר. אין לי ספק כי נאוי הוא חסיד גדול של השפה, התרבות והמסורת הערבית, אך לעיניים עכשוויות צורמת הנימה הקולוניאליסטית המרחפת בין השורות ותפישת הערבי כ"פרא אציל". לאור כל השינויים הללו עולה השאלה - למי מיועד ספרו החדש של נאוי, שהוא, בעצם, גרסה מחודשת של נוסח קודם שראה אור ב-2002, המשקף מציאות שאינה קיימת עוד?

על התהיה הזאת מכבידה העובדה המצערת שהספר הנוכחי, הדומה לאחיו הבכור במטרתו ובתכניו, לא זכה כמוהו לקנקן נאה - עטיפתו החומה קודרת, איוריו סתמיים ואינם הולמים תמיד את הסיפור שאותו הם מעטרים; העמודים עמוסים בטקסט עד סופם ואינם נעימים לקריאה.

כותרת הספר מבטיחה סיפורים מן המזרח התיכון הישן. הסיפורים מתרחשים בין השאר בביירות, בבגדאד, בחולות רפיח ובבאר שבע, בימי החליף הארון אל-רשיד ובמאה ה-19 וה-20, בארצות השכנות, בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל. הקריאה מעוררת תחושה של עירבוב ואי-סדר, אף על פי שהספר מחולק לפרקים על פי נושאים, משער הקדמוניות ושער המשפט ועד שער באר שבע והנגב. כדי להבין את הסיפורים יש צורך בהכרת דמויות, מקומות, אירועים, מושגים וערכים שאינם ידועים לקוראים של היום, ובמסגרת כרונולוגית וגיאוגרפית עקבית וברורה שתמקם אותם. באופן בלתי עקבי מוזכר לעתים תאריך מדויק של אירוע, כגון יום נפילת העיר העתיקה בירושלים לידי הצבא הירדני, ולעתים מסופר על עלילותיהם של חברי ארגון השומרים, שנאוי נמנה על חבריו הפעילים, בלי שהקוראים, שאינם היסטוריונים, יוכלו לדעת מתי ואיפה בדיוק פעל הארגון.

למרות ההסתייגויות הללו, מצאתי לא מעט סיפורים משעשעים ומהנים כדוגמת הסיפור "היועץ", המתאר את חוכמתו של אבו-נוואס, יועצו של החליף הארון אל-רשיד. אבו נוואס מהלל תחילה את החציל שאכל אדוניו, ואז משחיר את פניו של אותו ירק, כשהמאכל מטריד את קרביו של החליף. כשנשאל מדוע עשה זאת, השיב כי הוא יועצו של החליף ולא של הבטאנג'אן - הלא הוא החציל; מצא חן בעיני גם הסיפור "תותח הרמדאן", המספר כיצד ניצל האחראי על הירייה בתותח את תפקידו כדי להתריע ביריות חוזרות ונשנות על כך שהצדק והבושה מתו והשחיתות חוגגת.

הדגש על הזימה, הנזכרת אף היא בכותרת המשנה של הספר ומובלטת בחלק מהסיפורים, עורר בי אי נוחות רבה. בתקופה שבה מספק האינטרנט שפע חומרים חסרי גבולות לכל דורש אין עוד חידוש נועז בשימוש במלים המתייחסות לאברי גוף צנועים ולפעולות הנעשות באמצעותם. ההתייחסות המזלזלת לנשים המשתמעת מהשימוש הזה מעוררת בי, וודאי תעורר גם בקוראים וקוראות נוספים בני זמננו, התנגדות עזה, ולא צחוק ושעשוע. ההתייחסות החוזרת ונישנת למשכב זכר ולמשכב בעלי חיים ובהמות כתופעות מקבילות אינה הולמת את השיוויון הגובר והולך שבו זוכים זוגות חד-מיניים בישראל של היום, הן מצד החוק והן מצד החברה.

למרות כל ההסתייגות הללו, שאותן אני מיייחסת בעיקר לפגמי עריכה, נהניתי מסגנונו הישיר והאנושי של נאוי, איש יקר ורב פעלים שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה-90, ומהדרך שבה הוא משלב עברית עשירה בערבית עשירה, מביא פתגמים ושירים במקורם הערבי, מתרגם ומסביר, טורח כמארח טוב ומבקש להגיש לנו, הקוראים, את מבחר מטעמי סיפוריו. דווקא משום כך, צר לי שלא ניכרת כאן ידו של עורך מקצועי, שהיה מקפיד יותר על הבחירה בחומרי הספר ומגיש אותם באופן ההולם את הקוראים בהווה, ובפרט את בעלי הנטייה לנוסטלגיה שביניהם.

הד"ר חנה עמית-כוכבי זכתה השנה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגומה ל"לילות ערב: מבחר מאלף לילה ולילה" (הוצאת בבל)

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ