בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הניחו לי" מאת אנה קוואן | הייתי בובה ממוכנת

אפשר לקרוא את הספר "הניחו לי" כחומר נפץ פמיניסטי, אך כזה שלא מתלקח לרגע, אלא נשאר בעולם של קורבניות ותסכול ודורש מהקוראים סוג של מבחן סיבולת רגשי

תגובות

הניחו לי

אנה קוואן. תירגמה מאנגלית: אנה בן-ברוך. הוצאת כתר, 294 עמ', 92 שקלים

איכשהו, "הניחו לי" של אנה קוואן לא נהפך לאחד המניפסטים הפמיניסטיים המוכרים, אף שלכאורה היה אמור להטיל את אורו האפל על רשימות הקריאה של מיטב הקורסים בלימודי מגדר. כנראה בגלל שאפשר להגדירו כשלב "הבעיה", ולחלוטין לא כשלב "הפתרון". אפשר לקרוא את הספר כחומר נפץ פמיניסטי, אך כזה שלא מתלקח לרגע, כזה שנשאר בעולם של קורבניות ותסכול, וכזה שלרגע לא מצליח לסחוף או לעורר מחשבה מקורית, אלא דורש מהקוראים סוג של מבחן סיבולת רגשי. הוא לא הפך לסמל פמיניסטי כנראה בגלל שאין בו שמץ של תקווה, או איזו קריאה נסתרת לפעולה, אלא רק עכרוריות פיוטית.

אך עדיין, כמעט בלתי אפשרי לקרוא בספר מבלי להבין שהוא יצירה מרתקת, חד פעמית ומלאת כישרון, שללא כל קשר למרכיב המגדרי מתארת בצורה יוצאת דופן עולם חברתי פוסט-ויקטוריאני רקוב ומעורר חלחלה, עולם שהזיוף מושל בו ללא עוררין, עולם מלא תאי אסירים של מעמדות. עולם שהנשים בו הן בובות מצועצעות, והגברים הנבובים והחד-ממדיים הם אלו המושכים בחוטי הבובות הללו, והכל נראה כתיאטרון אילם. ואולי חוץ מהעיר מארסיי, שאליה מגיעה הגיבורה אנה וחשה שנודף ממנה משהו אחר, חייתי, אותנטי, שמתנדף מהר - זהו עולם נטול תשוקה. עולם נטול נשמה. "הבינוניות החברתית הנוראה, המכנית, של אנגליה! הכיעורים האפורים הקטנים, והרשעות, והקור - כאילו בעורקי הארץ הזאת זורם שמן מכונות ולא דם אנושי".

אנה היא ילדה אירופית בשנות ה-30 של המאה ה-20 שהתייתמה מאמה בגיל צעיר, הספיקה לחיות כמה שנים בצל אבא משונה, לא מפוענח, שירה לעצמו כדור בראש והותיר אותה, חסרת כישורי חיים, תחת אפוטרופסות של בת דודה מנוכרת ובובתית. זו אילצה אותה להינשא למתיו, הגבר הראשון שהביע עניין, ובכך דנה אותה לחיי נישואים ריקניים, מלאי ניכור ושנאה. בת הדודה דנה את אנה לכיליון נפשי אולי גם כי רצתה להיפטר מעול האחריות והגידול, אבל בעיקר מכיוון שחשה שזו חובתה המוסרית, ושזו הדרך היחידה שבה אנה יכולה להתקיים. זו הדרך היחידה שבה אשה יכולה להתקיים.

את הרומן כתבה הלן פרגוסון, שמאוחר יותר שינתה את שמה לשמה של גיבורת הספר אנה קוואן. וזו בעצם, במודע או שלא במודע, באה למעשה לסחוט את רחמי הקוראים ללא הרף; היא לא מעוררת קמצוץ של חיבה, היא כפותה בתוך הקיום הקורבני שלה, ונדמה שהקוד הגנטי שלה הוא להתפלש בתוך האומללות הזאת, שרק כך היא יודעת שיש כוח שאולי גדול ממנה שקיים בתוכה בלבד, והוא זה שגורם לה את תחושת הבוז התמידית כלפי הקיום האנושי: הוא זה שמרים את פדחתו השדונית כדי לעצור בה כל אסרטיביות שתוביל אותה לאיזו חירות. היא יודעת שחירות כזאת קיימת שם בחוץ, אך היא בלתי מושגת, למרות שהיא נמצאת מעבר לדלת בכל רגע. אולי משהו בה תמיד מעדיף את הנוחות הבזויה, החצי-בורגנית והמיזנטרופית על פני אי הוודאות שמצויה בחוץ. נדמה שעל אנה חירות כזאת יכולה רק ליפול מהשמים.

לאנה קוואן יש נשמה חבויה, גולמית, שצועקת את עצמה ובולעת את עצמה במין מכניזם של קורבניות מתמדת או חריגות חברתית קבועה. רק כששהתה בפנימיית נערות לתקופה מסוימת הצליחה לפתח קשרים סמי-אירוטיים עם שתי נערות, קשרים שלא הצליחה לשים את האצבע על מה מכונן אותם ומבדיל אותם. את הקשרים האלה (לפחות אחד מהם) בת דודתה ראתה כחטא בלתי נסלח, אך הן היו, לפחות מבחינתה של אנה, קשרים אנדרוגיניים שטמנו בחובם הבטחה, שהתנפצה מהר, כי זה גורלה של אנה: אין הבטחות ואין שמץ של תשוקה, לא רק במובן המיני, אלא בכל מובן.

הקודים החברתיים שבהם היא חיה מתוחמים ונוקשים. היא בזה להם ויוצאת נגדם, אך הם טבועים בתוכה והיא לא מתמרדת. אש המרד נהפכת בתוכה לחמיצות מתמדת, להבות קטנות של בוז וניכור. במובן מסוים, זהו רומן התבגרות שהגיבורה בו כמעט שאינה מתבגרת אלא רק נובלת לאטה, מתפוררת, חיה במין ביצה תמידית של רחמים עצמיים המכתיבים את צעדיה, או נכון יותר את אי-צעדיה. היא כלואה בתוך נסיבות חייה: העבר המשפחתי הטראגי ובעיקר הבעל המושווה תכופות לקוף בעל מנטליות עצית, ושאר ייצוגים שכמעט באף אחד מהם אין דבר מלבד ניכור וטיפשות וזיוף, וגם במעטים שבהם לכאורה ניעור איזה ניצוץ - הצייר שהיא פוגשת לפני ההפלגה, למשל - גם הם סוג של בידור מיזנטרופי ותו לא, חלק מתיאטרון הבובות חסר התוחלת של האנושות.

למספרת יש יכולת לנבור בעולם הפנימי האפל של אנה, ואופן תיאוריה את הדמויות האנושיות הוא מקורי ביותר - מעין דמויות מראה נשיות של הגיבורים שיצר סול בלו. גם תיאורי הנוף, שאמנם לפרקים נראים שמאלציים, הם ברוב המקרים מלאי חיות מטאפורית מפעימה. "הניחו לי" אינה יצירה סוחפת, אלא יצירה תובענית וטובענית אך מלאת כישרון שמציגה דמות שעל אף כל מגרעותיה המודעות, היא דמות שקשה לשכוח אותה וקשה להניח לה. היא לופתת אותך בגרון, נכנסת לנשמה ונותרת שם גם אחרי הקריאה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו