שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עוזי צור
עוזי צור

ענת בצר - "רוצי בצר רוצי", גלריית ג'ולי מ' בתל-אביב

כשמתבוננים בציוריה הפלסטיים של ענת בצר קשה להאמין שנולדו בחטא האינטרנט: דימויים שנשלפו מאתרים מזדמנים ועובדו לציורים פנורמיים בחלקם. המקריות בגלישה נהפכה לעולם הרמטי כמעט, הסוגר עד מועקה ומחנק. היופי והאיכות של העבודות מתגלים במבט נוסף, פנימה, שבו נראים קטעים יפהפיים של הפשטה, לובן המכסה את הריאליה; הפשטה המעניקה תחושה של הזיה לא מוחשית כמעט. העולם הפנים-ציורי כמו מתכחש לתוצאה הסופית של הציור המוגמר, שקרביו עדיין לא נקרשו. ביצירות של בצר יש מתח גם בין הפרטנות לתהליך המתנגד לה. זה עולם מושלג של יערות, ציידי דובים, דייגים; ניצחון האדם על החיה שהובסה מראש. ולדימיר פוטין חושף את תפארת גופו הרוסי ומוכיח שהוא גבר-גבר; והנה בא הציור וממיר את פשטנות הנראה בדרכו המאדירה והשוללת כאחד. בצר מציירת גברים שההרג הוא תחביבם, כמין שריד של פולחן שבטי למען נצח האינטרנט. הפוזה הגברית הזאת עוברת ממדיה למדיה מבעד לאירוניה הנשית החתרנית.

גופות העופות סדורות על הקרקע לפני הגבר הספורטיבי הכורע ברך לפני שלל הזבח, בעוד ידו שעונה על כלבו, "שותפו לדבר עברה" והמשכו של האני הגברי. הסצינה מתרחשת בשום מקום ובשום זמן. בציור אחר, הגבר בקסקט מחייך מעל גופת הדוב השעונה על בול עץ, כמו היה עדיין בחיים. בדיפטיך של "פוטין הקטן", הצייד בשחור-לבן, עם או בלי חולצה, מכוון רובה-ציד או אוחז בו בנונשלנטיות זכרית; דמותו מתחילה להתפרק לחושך ואור. בדיוקן עצמי אחד מציירת בצר את עצמה כשהיא מפלסת דרך ביער במנוסתה מהציידים, מכוח ההרס הגברי. היער שמאחוריה נדמה לרוחות רפאים, ולשפת הנחל מפציע ירח בליקוי מלא, שלם, ברדיואקטיביות.

דייג על רקע מפרץ קפוא אוחז על ברכיו דג עצום, ועל פניו הנאות והבהמיות של הגבר ניגרת זיעה קרה, כנגיעה מאוחרת של אשמה. התערוכה כולה כמו מובילה אל הציור האחד הזה שמעבר לסיבוב: אל ציור גופת הדוב, המוטלת כמו ישנה על מיטת בולי עץ, כעל מזבח סיבירי. הוא הולך ומאבד את חומריותו, כנגד הרקיע המושלג הזולג על פרוותו עד שניטל ממנו הצבע. בצד תלוי ציור אחר, יוצא דופן, והוא נקרע ונוזל ויפה: תמונה של אבלים צעירים לשפת קבר פתוח, שאותו אין רואים. ציוריה המיומנים של בצר עלולים להיות לה למלכודת דבש, עד שתחליק לתוך סתמיות משמימה, אם לא תדע להיחלץ מהם לאט לאט ולהשתנות במידת מה.

רפאל ותאי לומס, רונן שהרבני - "בו-זמנית", גלריה קיימא, יפו

את רפאל לומס חילצה האמנות מתוך המוסד לחולי נפש שבו אישפז את עצמו. לומס, שהיה מחנך ומנהל גן ילדים, נעזר בכתיבת שירה וברעיון הבורג כדי לטפס בחזרה אל האור. הבורג היה ל"מסע הבורג" שבו נדד לומס ברחבי העולם, מניו יורק לפירנצה ולדכאו, מלווה בבורג ממשי בגובה ארבעה מטרים אך במשקל נוצה, שאותו צילם בכל אתר ואתר. לומס פירק את הגלגל לעולם שלם של יצורים מופלאים ועכבישיים, על הגבול שבין הדמיון לממשי (פסלים ועבודות וידיאו שהוצגו במוזיאון תפן באצירתה של רותי אופק).

מהגלגל-אופן נולדו הכיסאות של התערוכה הנוכחית. לומס מצא אותם בשהותו באיטליה. הוא ניסר פה ושם ברגליהם, במשענותיהם, ואת המנוסר חיבר מחדש באופן לא צפוי, הומוריסטי ומכמיר לב, מחדיר בהם אלמנט של נכות אך גם של תנועה - כמו הגוף האנושי. בסדרה העכשווית אלה הם כיסאות עץ עטופים דוק נוסטלגי, ולומס הופך אותם לפסלים מופשטים של שימושיות שהופשטה משימושיותה (בזיכרוני מרקדים כיסאותיו של המעצב-האמן יעקב קאופמן, שגם הוא התעלל בכיסאות עד שהפיק מהם יופי לא צפוי).

כל אחד מהכיסאות מוצב על כן לבן בגובה שונה, ויחד הם נדמים ללהקת רקדנים דוממים בחלל. כיסא אחד יוצא דופן: כיסא ירקרק של ילדים שנוצק בברונזה המדמה עץ, לא לפני שלומס הסיר את משטח הישיבה וניסר את הכיסא, מפריד את החצאים - כמין כיסא זיכרון לילד שהלך לעולמו. על הקירות מסביב מלווים את פסלי הכיסאות תצלומי בנו של האמן, תאי לומס, שבכל אחד מהם מצולם הכיסא בחיבור שונה של חלקיו המופרדים. התצלומים ממחישים את יפי הפסלים ומרחיבים בדמיון הצופים את מנעד התנועות והחיבורים לכדי קומפוזיציה מוסיקלית.

בחלל העליון של הגלריה מוצגים ה"קהלים" של רונן שהרבני. זה תרגיל מתמשך, ששהרבני בוחן בו פסיכוזה של המונים מודרניים בהיבט בארוקי, דתי כמעט. קהלים של מופעי רוק המוניים נדמים ביצירותיו להמון אחוז אקסטזה של התגלות אלוהית. היחידים המרכיבים את הקהל נהפכים לגוף אחד מרובה ראשים. ברישומי הפחם הוא מצליח להפיק מנגיעת הפחם ומלובן הדף מנעד עשיר ואקספרסיבי של גוונים וצלילים; מעגלים של פנים וגופים ההולכים ומתרחקים ממוקד האור, ובכל זאת נוגעים בו כמו בהילה. ברישום בודד, ההמון מתפוגג לחלוטין בחשיכה, שמתוכה נישאים רק עמודי האור של הזרקורים כעמודי מקדש. דמויות החומר הסדורות כמקהלה כנגד פנורמת הקהלים, שחלקן קטומי ראש וגפיים כפסלים עתיקים, מוצלחות פחות. נדמה אפילו שהן גורעות מהשלמות של עבודות הפחם.

דני ורטה - "שברים שלמים", גלריית יאיר, תל-אביב

"שלושה ימים בערה האש במפעל הרהיטים של קיבוץ צרעה" - כך מתחיל תיאור תהליך הצילום של דני ורטה, שנמשך בשלושת הימים שלאחר השריפה במקום. ורטה אילתר חצובות בשלושה גבהים שונים, וצילומו באור הזריחה הפך את אזור האסון לחיזיון מרהיב של יופי לא צפוי. פתאום נגלות שריטות, גריעות, גוונים מפתיעים של אדום וסגול. ורטה, אחד הקולנוענים הישראלים הבכירים, מצליח גם בצילומים המופשטים לכאורה, בפריימים הבודדים, לספר סיפור שבין התיעודי לאגדי - ציורים ממערות האדם הקדמון ועד לפרסקים על קירות וילות רומיות בפומפיי; שברים של עולם הפותחים פתח לאפשרויות חדשות. ורטה פיתח כמה צילומים בגודל אנושי, הנמנע מהאדרת יתר. האם נעשה בצילומים הללו תהליך מספק של עיכול יד המקרה והגלוי לעין אל פנים האמנות? קשה להחליט, אך משהו בסך הכל מצליח להמיר עצמו למשהו אחר.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ