בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שבשירה | שריטה על דלת לבי

שבו: כתב עת לשירה, עורך: עזי אגסי

תגובות

אפשר רק לנסות ולהמר, ולא יהיה זה הימור פרוע מדי: בשום מקום בעולם לא ראה אור ברבעון האחרון של 2010 כתב עת לספרות העולה באיכותו על "שבו". הכרזת-הימור זו נחוצה, ולו כדי להדוף כל תגובה אוטומטית, כל קבלה של גיליון "שבו" החדש כאירוע מובן מאליו. אין שום דבר מובן מאליו בהצטרפות הכישרון, הלהט, רוחב האופקים והמקצועיות המניבים אוצר ספרותי שכזה. ובעצם, גם אין בזה הימור: שימו את כספכם על "שבו". הרווח מובטח.

אורח מבחוץ - ממערב אירופה, מארצות הברית, מן העתיד - אשר ינסה ללמוד על דמותה העכשווית של מדינת ישראל עשוי לקבל מ"שבו" תמונה מטעה מאוד, ובכל זאת, זו תמונת שיש בה מן האמת. ישראל 2010 היא ארץ, מעצמה-זוטא, של שירה חיה - תופעה נדירה (בצרפת, למשל, השירה נחשבת אמנות מתה לחלוטין) ואולי אף מתמיהה בהתחשב בנתוניה הגיאו-פוליטיים.

אפשר שדווקא נתונים אלה מתסיסים את הפעילות הספרותית הרוחשת בה, אבל נדמה כי דווקא הנייטרליות היחסית של "שבו", הממוקם אי שם מעל נקודת האמצע שבין "מעין" התל-אביבי ונספחיו ובין "משיב הרוח", המזוהה עם הזרם הדתי-לאומי ומתנחליו, דווקא נייטרליות זו מדגישה את היקף התשוקה לשירה בישראל, וחשוב מכך, היא מבטאת איזו אהבה, איזו רגישות ואיזו כמיהה, המניעות את השדה המגוון הזה.

תרגומים, למשל. היכן עוד אפשר למצוא זה לצד זה, בשפה שאין בה דופי, תרגומי שירה מפולנית ומערבית, מספרדית-קובאית ומפרסית, מן הרוק הבריטי (רוברט וייאט בתרגום דרור בורשטיין) ומשירי טקסים אינדיאנים מסורתיים (שליקטה בשמורות ותירגמה פנינה עמית), מגרמנית מודרניסטית ומאנגלית ויקטוריאנית? הקוראים המקומיים כבר מורגלים, למשל, בתרגומיו של דוד וינפלד לשירי צ'סלב מילוש, אבל גם את ההרגל הזה יש לנער כדי לשוב ולראות את הפלא שבהם, ואפשר לעשות זאת בפתח הגיליון ממש. שכיחים פחות, ובחזקת גילוי, תרגומיו של רפי וייכרט לשירי ברנדן קנלי האירי: "המורה לעג, ?קרמודי, אני יודע שאתה סתום/ אבל נסה להשיב'... לגלוגםטימא את אוזנו/ שילח זעקות אימה במחשבתו/ או אז, בין קנטורים שהשפילו את נשמתו/ שמע את זרימת הנהר הברוכה/ אומרת לעצום את עיניו על כל בני מינו./ והנהר בכה ובכה ובכה".

וגם תרגומיה של רחל חלפי לשירי מרם אל מסרי, ילידת סוריה: "איזו טיפשות!/ השריטה הקלה ביותר על דלת/ לבי,/ והוא נפתח". או תרגומיה של טל ניצן לגאיטנו לונגו האיטלקי: "מלחמות צדק ומלחמות קודש/ יוקרות והוצאות להורג/ מתקפות ענק וטיהורים אתניים./ בנייד מודיעים לי שהגיע הזמן לצאת/ אני משקיף אל האופק המטביע את היקום/ ושונא את כל הגשם הזה/ שמוסיף לרדת לתוך הקפה שלי". בהיר ועדין גם תרגומו של בני הנדל ל"גבירת טירת שאלוט" הקלאסי של טניסון, ובהיר ומרגש תרגומה של אילנה לבוביץ ל"אני מרחמת על הגינה", קינה ארוכה ונפלאה של פורוק פארוחזדאד, משוררת ופמיניסטית נועזת ילידת טהראן, שמתה ב-1967, בת 32 בלבד: "לאף אחד לא אכפת מן הגינה/ לאף אחד לא אכפת מן הדגים/ אף אחד לא רוצה/ להאמין שהגינה הולכת למות/ שהלב של הגינה התנפח תחת השמש/ שהמוח של הגינה לאט-לאט/ מתרוקן מזיכרונות ירוקים".

הדגש על סקירת התרגום ב"שבו" מבקש לומר משהו על הריבוי וההיצע מעוררי ההשתאות של העושים במלאכת השירה מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין בה רווח אישי, רווח לאני. ואולם אין בכך להמעיט בחיוניותה של שירת המקור בגיליון. אפשר לציין כמה שמות, מתוך הרבים הגודשים אותו; אולי את המפתיעים יותר (יובל פז, יוסי גמזו, עמיר עקיבא סגל, ורד לוינשטיין); אולי את הוותיקים והטובים (רחל חלפי מציגה בגיליון "אריה-ים" נפלא, מתוך "ספר היצורים" שלה, המתהווה לאורך שנים; וייכרט מציג שיר נוגע ללב לזכרו של חולה סופני; וגם סומק ורייך ואיזקסון ועוזר ושושנה אידל ורחל אשד); אולי את הצעירים וכבר מקובלים (גרוסמן ובהר ובן משה וזכריה). ואולם זו בחירה אקראית העושה עוול עם כל היתר, הראויים לקשב.

עם זאת, יצוין מאמרו של גלעד מאירי על "ניסוי באבולוציה", ספרו של המשורר בני להמן, שהתאבד ב-2004. מאמר זה שופך אור על יוצר מרתק, טראגי, כותבו של "מכתב לילדי שעדיין לא נולד", למשל: "אתה פצצת זמן מתקתקת/ אל תגלה להם דבר/ כשיחקרו אותך/ תתחפש לחרש ושוטה/ ותתעלף הרבה... ואז תשלוף מהכיס פתק מהוה/ ובקול רגוע מאוד/ תאמר להם: ?אבי'".

גם פרוזה יש ב"שבו" (ונדמה שכל דבר דפוס ובו תרגום חדש לסיפור מאת הרמן מלוויל, ראוי לתשומת לב) ולא מעט הערות על השירה עצמה. בהקשר זה, דווקא מאמר המערכת של עזי אגסי, המבקש לאתר בשירה את "יחס הזהב", את ההרמוניה המתמטית המדידה, אינו קולע דיו לרוח הגיליון, מעשה ידיו שלו כעורך. אולי קולעים יותר דבריה של המשוררת הקנדית מריאן מור, המובאים בו בתרגום נוית בראל ומבקשים ממשוררים דבר אחר: "גנים דימיוניים עם קרפדים אמיתיים בתוכם".

"שבו: כתב עת לשירה". גיליון 22-23. עורך: עזי אגסי. מו"ל: אבן חושן, 264 עמ', 84 שקלים




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו