בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אינני רוצה להפסיד ידיד, שהוא לי הרבה מאוד

בקופסת נעליים, בעליית גג, נמצאו באחרונה 42 מכתבים שכתבה לאה גולדברג ליוסף אופין מקיבוץ אפיקים. המכתבים הגנוזים הללו מצביעים על תחנות אישיות ומקצועיות בדרכה הקצרה, ורומזים על החוג המצומצם של מי שחיכה לה, אהב ושנא

תגובות

לאה גולדברג אהבה לכתוב מכתבים, מדומים ואמיתיים. יצאתי לחפש מכתב שלה בעקבות מכתב אחר ללא תאריך שנכתב ליוסף אופין מקיבוץ אפיקים, והתפרסם בספר יומניה ("יומני לאה גולדברג", ערכו רחל ואריה אהרוני, 2005). הנחתי שהימצאותו של המכתב בעזבונה מעידה על כך שלא נשלח ליעדו ובמקומו נשלח מכתב אחר. והנה מצאתי 42 מכתבים ששלחה גולדברג לאופין, בשנים 1935 עד 1968, ובהם המכתב המבוקש. מכתבים אלה פותחים לקורא אשנב הצצה לקטעים עלומים בסיפור חייה בארץ. מלבד ההתייחסות במכתבים לעליות ולמורדות ביחסי הידידות הקרובה ששררו בינה לבין אופין, ותלונותיה ההולכות ורבות על בריאותה הרופפת, נגלים לעיני הקוראים במכתבים אירועים בעשייה התרבותית בארץ, שלה ובכלל.

לאה גולדברג עלתה מליטא ב-15 בינואר 1935, לאחר שאברהם שלונסקי השיג לה סרטיפיקט. היא לא ציפתה שדבר הגעתה ארצה יפורסם בעיתון "דבר", ולא תיארה לעצמה שתפגוש בארץ רבים מבני מחזורה בגימנסיון עברי בקובנה. התרגשותה גברה כאשר הגישו לה הסופרים, חברי חוג "יחדיו" שעם מנהיגיו נמנו שלונסקי ואלתרמן, את ספר שיריה "טבעות עשן" שפורסם ללא ידיעתה (בהוצאת יחדיו 1935). לאחר שעיינה בספר, פרצה בבכי ולא היה ברור אם היא בוכה מהתרגשות או משברון לב בשל השגיאות שנפלו בספר.

שבועיים לאחר בואה כתבה לחברתה מינה לנדוי בברלין ("נערות עבריות", ערכו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, 2009, עמ' 203): "היחס אלי של הסופרים הוא יוצא מן הכלל. מפנקים אותי כתינוקת בת יומה. אני בכלל מצאתי פה הרבה יותר אנשים שקראו את אשר כתבתי, ומכירים אותי, מאשר יכולתי לשער... חוץ מתל-אביב לא הייתי כמעט בשום מקום. רק פעם יצאתי אל רחובות ופעם לראשון לציון. היה חמסין ואבק... לי חבל שלא הייתי עדיין בשום קבוצה".

גולדברג חברה מיד לחוג "יחדיו" שחבריו הוציאו לאור את ספרה, ואתם בילתה בבתי קפה בתל-אביב. חברי החוג נחשבו ליוצרים מודרניסטיים שלא היו מקובלים על הממסד הספרותי בארץ. למרות זאת, נסללה הדרך להכרה בה הודות לרשימתו האוהדת של יעקב פיכמן על ספרה "טבעות עשן" ("משוררת חדשה", מאזנים ג, ג' 1935, עמ' 336).

להתוודעותה לאופין קדמה היכרות עם אדם מרתק אחר שעורר בה התרגשות, חברו של אופין לגרעין ההתיישבותי. חודשיים לאחר בואה ישבה גולדברג עם חבריה מ"יחדיו" בקפה "אופרה" בתל-אביב, ופתאום הגיע שליח מיוחד אליה. האיש, מיטיה קריצ'מן שמו, בא מחצר כנרת להזמינה לפגישה עם חברי קבוצה מיסודם של יוצאי "השומר-הצעיר ס.ס.ס.ר" בברית המועצות, שעבדו בבניית תחנת הכוח בנהריים. חברי הקבוצה, שכונתה בארץ "נצ"ח" (נוער צופי חלוצי), ביקשו לשמוע את לאה גולדברג מדברת על שיריה.

כשהגיעה לאה גולדברג בת ה-24 לחצר כנרת ב-1935, פגשה שם לראשונה את יוסף אופין, גבר גבה קומה ויפה תואר בן 26. הוא הכיר כמה משיריה שפורסמו בכתבי עת עוד לפני פרסומם ב"טבעות עשן". בשיחתם נודע לה שגם הוא כמוה התחנך בגימנסיון עברי של רשת "תרבות" בליטא. לכן הרגישה קירבה רוחנית מיוחדת אל הליטאי בקבוצה של יוצאי ברית המועצות. במכתבה הראשון, הממוען אל "יוסף יקר", שנשלח בסתיו 1935 מחופשתה בכרמל, כתבה לו בסיומו:

"בעיר מתחילות הטרדות. אך עדיין יש לי כוח לשאתן. ויש גם כמה דברים משמחים, ובין היתר - תגובתך על ספרי הקטן. המסר לך מיטיה את ?טבעות עשן'? הלא תראה, גם אני חשבתי עליך. ועוד: מי גזר שיש לסיים ויהי מה ?שיחה' שאפשר להמשיכה? לא אני. מתי תבוא לתל אביב? בוא". גולדברג הדגישה את הרקע המשותף לשניהם, בהשוותה את ריח האורן בכרמל אל "ריח האורן כמעט כביערות ביתנו הישן".

יוסף אופין נולד ב-1909 בעיירה מוז'ייק שבצפון ליטא. אביו היה רוכל שעבר בין הכפרים ומכר תוצרת חקלאית לאיכרים ואווזים לסוחר גרמני. יוסף היה חניך "השומר הצעיר" עוד מנעוריו. כשסיים את לימודיו בגימנסיון עבר לצ'כוסלובקיה ללמוד חקלאות והצטרף שם לגרעין של "השומר הצעיר". ב-1929 עלה ארצה עם כמה מחבריו מליטא, בין ראשוני החברים של גרעין "קיבוץ ליטא א" שחיו חיי קומונה בבנימינה. כשהוצע לגרעין להצטרף לקיבוץ בית זרע בעמק הירדן, התנגד לכך אופין והצטרף לקבוצת נצ"ח בחצר כנרת.

כעבור זמן הוזמנה לכנרת גננת צעירה בת 18 מבית גן, ושמה עבריה שושני. בחודשים שקדמו להזמנתה עבדה כגננת בדגניה א', שם חיזר אחריה נתן אלתרמן הצעיר בביקוריו. כשעברה לחצר כנרת, ב-1932, הסתובבה עבריה במקום כמלכה - גבוהה, רזה, עיניה כחולות ושערה מורם. יוסף אופין, שחזר משליחות קצרה בליטא ב-1933, נשבה מיד בקסמה של הגננת היפה. עם השלמת המעבר של בני הקבוצה מחצר כנרת לאתר החדש באפיקים ב-1936 עברו השניים לגור בחדר משפחה.

יוסף אהב מאוד את עבריה, אך לא נולדו להם ילדים. חיי הזוגיות של השניים לא עלו יפה. עבריה החלה לכתוב שירים בעצמה, אך יוסף התעניין יותר בשירי לאה גולדברג. עבריה המכונסת בעצמה משכה את תשומת לבו של אחד האנשים המרכזיים באפיקים, צבי עופר, איש רב פעלים שהצטרף לקבוצה ב-1928 ונשא לאשה את מינקה, שילדה לו שתי בנות. עופר החל לחזר אחרי עבריה בעודו נשוי והיא נעתרה לו. ב-1943 עזבו השניים בחשאי את אפיקים, עברו לקיבוץ גבת ומשם ליפעת, הקימו משפחה ונולדו להם שלושה ילדים. עבריה עופר פירסמה בחייה שלושה ספרי שירה. אופין, שנפגע מבגידתה של עבריה, מצא ניחומים בטיס כתחביב חדש. ביולי 1939 סיים את קורס הטיס האזרחי הראשון בתולדות היישוב, והוכשר גם להדרכת פרחי טיס. הקורס נזכר במכתביה של גולדברג.

ב-1942 הגיעה לאפיקים גננת שכירה חדשה, שרה לוין שמה, שנולדה בתל-אביב ב-1923. כשהתגבר אופין על אובדנה של עבריה, גילה את שרה. השניים התאהבו זה בזה. שרה נשארה בקיבוץ והתקבלה כחברה מלאה ב-1946. נולדו להם שני בנים. שרה לא נפרדה מיוסף וסעדה אותו בזקנתו.

גולדברג לא התייחסה כלל לעבריה במכתביה לאופין. לעומת זאת, הקפידה להזכיר את שרה במכתביה. במכתב שנשלח במוצאי ראש השנה תרצ"ט מזמינה גולדברג את יוסף "להיפנות ולבוא לתל-אביב לראות את (המחזה של ראסין) ?פדרה' יחד אתי ביום א'". הקשר בין גולדברג לאופין עבר משבר ב-1944. אפשר ללמוד על כך משני מכתבים, אחד מהם הוא זה שלא נשלח. שניהם נוגעים בטעותה של גולדברג בהבנת כוונותיו של אופין לגבי מהות הקשר הרצוי ביניהם. אופין נבהל וניתק את הקשר עמה במשך חצי שנה. גולדברג קלטה זאת רק כאשר נודע לה מפי מיטיה כי אופין ביקר כמה פעמים בתל-אביב, ונמנע מלפגוש אותה.

רק כאשר הבינה כי אופין מעוניין רק בידידות עמה, שלחה לו את המכתב האחר. "מעודי לא הייתי קשת הבנה כל כך, אך, כנראה, נכשלתי. (...) אינני רוצה בשום עניין ואופן להפסיד ידיד, שהוא לי הרבה מאוד". ההשלמה עם הידיעה שהיא ידידתו בלבד גרמה לה להיות נינוחה יותר בפניותיה לאופין במכתביה, המלווים בדרישות שלום לשרה. בביקוריה הבאים באפיקים התקבלה גולדברג בדירת אופין בדלתיים פתוחות, כידידת המשפחה. גולדברג הקדישה שניים משיריה לילדי אפיקים.

במארס 1951, בעיצומה של עליית ההמונים, ביקרה גולדברג בלונדון, וכתבה לאופין משם שני מכתבים. במכתב השני, מ-26 במארס 1951, תיארה את הביקור עם השחקנית פאני לוביץ' באחוזתו היפה של הפרופסור קאהלה, מנחה הדוקטורט שלה בבון. קאהלה, שידע זמנים קשים באנגליה לאחר בריחתו מגרמניה בשל התנגדותו לנאצים, הגיע אל המנוחה והנחלה. "התארחתי בביתו יומיים", כתבה, "ושוב הייתי שני

ימים סטודנטית קטנה מימי בון, מוקפת ספרים עבים וכתבי יד עד אין ספור... אילו רק יומיים אלה היו לי עם טיול באוקספורד על יופיה הרב לאין שיעור - דיינו".

במכתביה לאופין מזכירה גולדברג אנשי רוח רבים שהיו לידידיה, וביניהם אנה (חנה) ריבקין-בריק, צלמת בעלת מוניטין עולמי. ריבקין נולדה ב-10 ביוני 1908 למשפחה יהודית בחבל גומל ברוסיה (בלארוס היום). ב-1914 היגרה עם הוריה ואחיה הגדול לשבדיה, ושם השתלמה בצילום. ב-1928 פתחה בשטוקהולם סטודיו לצילומי ריקוד ותיאטרון. היא נישאה לדניאל בריק, פרקליט שהיה גם משורר ועורך עיתון יהודי-שבדי. ריבקין פירסמה בשבדיה שני ספרי תצלומים על תקומת ישראל, "פלשתינה" (1948) ו"ישראל" (1955), מלווים בשירים שכתב בעלה. לאחר הצלחת הספר "אלה-קרי הילדה מלפלנד" (1951), עם התצלומים שלה והטקסט של הסופרת אלי ינס, יזמה את התוכנית לנסוע לארצות אקזוטיות כדי לצלם ילדים לסדרת ספרים. לשם כך גייסה לעזרתה את הסופרת השבדית הנודעת אסטריד לינדגרן, שכתבה את הטקסטים לרוב ספרי הסדרה, ונודעה כמחברת הספרים על בילבי (פיפי במקור השבדי). הסדרה החדשה נפוצה עד מהרה בארצות ובשפות רבות.

ב-1953, כאשר גולדברג ערכה את המדור "אנקורים" לספרות ילדים בספריית פועלים, פנתה אליה אנה ריבקין בהצעה שתפרסם את המהדורה העברית של "אלה-קרי". כך החלו לצאת לאור בעברית הספרים "אלה קרי הילדה מלפלנד" (1953), "נוריקו-סאן הילדה מיפאן" (1957), "סיאה הילדה מאפריקה" (1959), "נואי הילדה מתאילנד" (1967) ו"דירק הילד מהולנד" (1970), בתרגומה של לאה גולדברג. ריבקין הזמינה את גולדברג להתארח בדירתה בשטוקהולם ב-1953 כדי לדון בתרגום לעברית. גולדברג כתבה ביומנה בשטוקהולם, ב-8 בספטמבר 1953: "משהו מוזר מתרחש בי עתה: אולי הפחד מפני המשימה, מפני כתיבת הספר שאינני יודעת כלל איך לגשת אליו". גולדברג בילתה שבוע ימים כאורחתם של הזוג בריק, והיתה זו תחילתה של ידידות מופלאה, שנמשכה עד יום מותה.

בקיץ 1955 היתה גולדברג באחת מפסגות הצלחתה. התפרסם ספר שיריה "ברק בבוקר" שזכה להצלחה רבה. המחזה שלה "בעלת הארמון" התקבל להצגה ב"הבימה". היא עמדה לעבור דירה עם אמה צילה מתל-אביב לירושלים בסיוע האוניברסיטה העברית, שבה עבדה כמרצה מאז 1952. בתוך המהומה התלוננה ביומנה, ב-19 ביולי 1955, "אלמלא הספר של אנושקה (אנה) הייתי יכולה עכשיו לחיות ולעבוד כפי שאני רוצה".

בראשית 1957 פנה הצייר אורי רון מקיבוץ מגידו אל לאה גולדברג, בהצעה שתפרסם ספר שהכין לבתו הפעוטה אסנת. הספר "איה פלוטו" הכיל את ציוריו מלווים בסיפוריה של רעייתו דינה. גיבור הספר הוא כלב המשפחה פלוטו, המשתחרר מחבליו ויוצא למסע לגלות את החיות במשק, החל בצפרדע וכלה בפרות ברפת, ושם מוצא אותו הילד גדי ידידו. גולדברג שינתה את הטקסט הפרוזאי לסיפור בחרוזים, שיש קווי דמיון בינו לבין הספר "מור החמור". כשהוצע אפוא לגולדברג ב-1957 לכתוב סיפור מקורי על ילד מישראל לסדרת "ילדי העולם", היא היתה שבויה בתבנית הדפוס של שני הספרים "מור החמור" ו"איה פלוטו". היא הציעה לצרף לסדרה ספר שיצולם באפיקים ובמרכזו ילד היוצא לחפש את חמורו שאבד. במכתבה ליוסף אופין ב-2 בינואר 1958 היא מספרת על תוכניתה של אנה ריבקין-בריק לבוא לאפיקים, לנהל משא ומתן על הצילומים לספר, בהם ישותף הילד מולי - הוא שמואל אופין בן השש.

בהמשך המכתב שואלת גולדברג: "האם יש אצלכם בקיבוץ חמור קטן? באיזו שהיא ?פינת החי' של ילדים או משהו כזה? לפי סיפור המעשה הילד מתקשר לחמור, והחמור בורח, והילד מחפש אותו ותועה בגללו, ואחר כך חוזר הביתה. זהו, בעצם, הסיפור. אולי אפשר, איפוא, להשיג יצור כזה באפיקים או בסביבה? (...) אנה תספר לכם הכל בפרוטרוט, בבואה. אני בטוחה שתתידדו אתה, היא בחורה טובה מאוד". אנה ריבקין שהתה שבועיים תמימים עם ידידה שלה בביתה של משפחת אופין בקיבוץ, וצילמה את התמונות הדרושות לה לספר.

אבל רעיון כתיבת הספר על מולי לא מצא חן בעיני מו"ל הסדרה בשטוקהולם, שסבר כי עלילת הסיפור והנוף ברקע אינם ייחודיים לישראל. גולדברג לא נואשה בנקל. היא עדיין מלאת תקוות במכתבה לאופין מ-9 בנובמבר 1959: "בדצמבר תבוא הנה אנה לצלם את מולי (אני מקווה) ואז אשתדל לקפוץ אתה יחד לאפיקים". במכתב מ-8 ביוני 1961 היא מספרת לאופין כי אנה התנצלה על כך שצילומיה מאפיקים לא עלו יפה. התנצלויות אלו מעידות על כך שאנה רצתה לחסוך מגולדברג את הידיעה על דחיית הצעתה. בהמשך המכתב היא מספרת: "מתכוונת היא (אנה) לעשות ספר אחר לגמרי, שונה מתחילתו ועד סופו. משום מה רוצה היא לצלמו בנגב... בשלהי סתיו זה או באביב הבא".

כתוצאה מהתפנית נולד הספר "הרפתקה במדבר" שכתבה לאה גולדברג. הספר צולם בקיבוץ רביבים ויצא לאור בישראל ב-1966. עלילתו עוסקת בשלושה ילדים בני חמש, היוצאים עם אביו של אחד מהם לערוך חפירות בעתיקות שבטה כדי למצוא כתר מלכות עתיק, ובמקומו הם מוצאים חמור. סיפור זה נשמע כהיפוכו של הסיפור המקראי על שאול היוצא לחפש אתונות ומוצא מלוכה. גולדברג חשה שעליה לפצות את משפחת אופין, על אי-קיום הבטחותיה לפרסם ספר בהשתתפותו של שמואל. בשנים 1958 עד 1962 ערכה את הדו-ירחון העברי "אורות קטנים" לילדי הגולה, שהוציאה לאור המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית. בחוברת י"ד של כתב העת שילבה גולדברג סיפור משלה, מלווה בתצלומיה של אנה ריבקין, בשם "פינת החי", שעלילתו מתרחשת בבקעת הירדן. מסופר בו על ילד וילדה בני קיבוץ שנפשם חושקת בחמור, ולמחרת בבוקר הם מוצאים חמור חדש בפינת החי. הילד והילדה הם ילדי אפיקים בני השש - שמואל (מולי) אופין וגינת יצחקי (בסוק).

גולדברג לא הסתפקה בפרסום הסיפור לילדי הגולה, ועיבדה אותו לספרון בן 22 עמודים בגרמנית, אך ההוצאה הגרמנית שפנתה אליה לא מצאה בו עניין. גולדברג נהגה מדי פעם לכתוב חוברות מעוטרות ברישומים פרי ידיה, כמתנה לילדים שחיבבה במיוחד. למולי אופין, שאהבה כבן, הכינה את הספרון בגרמנית שלא נתקבל. לספרון הקטן צורפו תצלומיה של אנה ריבקין-בריק. בדף הראשון מופיעים שני תצלומים משפחתיים. באחד מהם נראה האב יוסף אופין נוהג בטרקטור ומולי בן השש (המכונה גדי) יושב בין ברכיו, אוחז בהגה. בתצלום השני נראית האם שרה קוראת למולי סיפור לפני השינה. הספרון "גדי והחמור הקטן: סיפור מישראל" (1959) התגלגל לידיו של אספן האמנות ארני דרוק. בפברואר 2010 הוצג הספרון במוזיאון חיפה לאמנות, בתערוכה על אספנות ושמה "פרטי פרטים: מאוספי ארני דרוק".

באחד ממכתביה האחרונים, ב-12 במאי 1962, גולדברג כותבת לאופין: "הייתי עם אנה בסוף (או באמצע - הזמנים מתחלפים אצלי) אפריל בנגב. ראיתי את שבתא (שבטה) ואת עבדת ואת המדבר... אנה עצמה, כמובן, מתרוצצת וסובבת כסביבון וידיה מלאות עבודה כתמיד".

במכתבה האחרון לאופין, מ-4 בנובמבר 1968, מספרת גולדברג: "אנה במכתביה שואלת לעתים לשלומכם. היא עתה בהודו ועושה גם רפורטז'ה וגם ספר ילדים... היא חוזרת לשבדיה רק בסוף נובמבר". בסוף המכתב היא מוסיפה: "בחנוכה יש לי תערוכה בבית האמנים. אולי תזדמנו הנה?". הדברים מרמזים על התחביב שהעסיקה בשנותיה האחרונות - הציור האמנותי. אנה ריבקין-בריק חזרה לישראל לאחר שובה מהודו לשבדיה. היא מתה בארץ ב-18 בדצמבר 1970, פחות משנה לאחר מותה של לאה גולדברג.

במכתבה האחרון ליוסף אופין בנובמבר 1968 כתבה לאה גולדברג את המשפט הבא: "עם ספרה של אדית סמואל היו לי צרות צרורות אבל עכשיו, כשהוא יצא סוף סוף, חוה מרוצה וגם אני". על מה מרמזים דברים אלה?

לרב סמואל, הרב הראשי של קהילת העיר אסן בגרמניה, היו שתי בנות ושני בנים שהגיעו לבגרות. הבת הגדולה אווה-חוה היתה קרמיקאית מחוננת, בוגרת אקדמיה לאמנויות וציונית נלהבת. היא הגיעה ארצה ב-1932, והכירה בכנרת את יוסף אופין ואת לאה גולדברג. חוה העניקה לאופין תבליט קרמי שקישט את דירתו הקטנה באפיקים. בעקבות חוה עלה ב-1933 אחיה הבכור, המומחה לכלכלה חקלאית ד"ר לודוויג-אליעזר סמואל, ואחריו - האח השני הנס-יוחנן, שהיה מוסיקאי. האחרונה שעלתה לארץ היתה הבת הצעירה אדית, הבובנאית ילידת 1907, שנאלצה נגד רצונה לעלות ארצה ב-1939, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, והשתקעה בראשון לציון.

ההיכרות הראשונה של אדית עם נופי הארץ היתה טראומתית. בזיכרונותיה של אדית סמואל הכתובים גרמנית (הם תורגמו מאוחר יותר לעברית ביוזמתה של האמנית דבורה מורג) נכתב: "כאשר הגעתי לפלשתינה באוגוסט 1939, עולמי חרב עלי. כך הופרדתי מכל מה שהיה משמעותי בחיי. נסענו בדרך מתפתלת בתוך היישוב ויצאנו אל שטח חולי. שאלתי אם זה המדבר. עצרנו ועמדנו מול קבוצת עצי ברוש ואורן שקווי המתאר שלהם הזכירו לי את ?אי המתים' של בקלין" (הצייר הסימבוליסטי הגרמני ארנולד בקלין, משלהי המאה ה-19). לזעזוע נוספה הידיעה שהמכולה ששלחה לארץ נפרצה ומכונת התפירה שהיתה בה נגנבה. סמואל נשארה ללא כלי העבודה החשוב ביותר שלה. היא התפרנסה בדוחק מעבודתה כיוצרת בובות, אך למרות הצורך להתפרנס, לא ויתרה על המגע האמנותי-האישי ביצירותיה. כל בובה עוצבה בקפידה על פי דמות שהרשימה אותה. בשנותיה בארץ עסקה גם באיור ובפיסול, וליוותה באיורים שני ספרי ילדים שפירסמה: "הנסיכה בעלת לב הזכוכית" ו"בלונים על שפת הים".

סמואל היתה הראשונה בארץ שיצרה בובות בחומר רך ומתכלה כגון עיסת נייר, גרביים משומשים, בגדי כותנה וחוטים. בזכות הריסוס בחומרי הדברה נשמרו הבובות עד היום, אך החומרים גרמו למותה בהרעלה ביולי 1964. הבובות נדדו לירושלים והוצגו תחילה ב"בצלאל". ב-1974 אצרה איילה גורדון מאגף הנוער במוזיאון ישראל תערוכה ששמה "בארץ הבובות". בובותיה של אדית ייצגו בה את ימי מלחמת העצמאות ותקומת ישראל.

חוה סמואל אירגנה ב-1987, בהיותה בת 83, תערוכה לזכרה של אחותה אדית בעיר אסן בגרמניה, בשם "חיי יום-יום של ילדים: הבובות של אדית סמואל". התערוכה לוותה בקטלוג שהכיל את זיכרונותיה של אדית סמואל בגרמנית, ומאמר ביקורת של איילה גורדון באנגלית, שבו קבעה כי "הבובות אינן ?בובות אופי' כפשוטן, אלא אלו פסלים עשירי מבע וסמליות, כמעט איקונות של מדינת ישראל הצעירה". דברים דומים בשבחה של סמואל כתב גם הפרופסור ג'ון צ'יני מהטכניון בחיפה, בספרו "אמנות ישראל" (1963): "גם אם אין ייצור הבובות נחשב, בדרך כלל, בגדר אמנות, יש לראות באחת מאומניה של מלאכה זו בארץ אמן של ממש. אדית סמואל מראשון לציון יצרה בבובותיה המסוגננות, העשויות בד, עץ, תיל וכו', חפצי חן אמנותיים... העתקים של בובות אלו הפכו לפריט חשוב בתוצרת המזכרות המקומיות, אבל אלה רחוקים מלהשתוות לדגמיה של הגב' סמואל".

בין 42 המכתבים של גולדברג לאופין, שנתגלו טמונים בעליית גג, בתוך תיבת קרטון לנעליים, נמצא גם מכתב ששלחה לאופין חוה סמואל, אחותה הקרמיקאית של אדית. במכתב, הנושא את התאריך 13 ביולי 1964, מתייחסת חוה למותה של אחותה אדית: "קשה לי מאוד להשלים עם אבידה זו. אמנם אדית היתה חולה מאוד וידעה על זה ואנו ידענו, אבל רצתה לחיות למרות כל הסבל, כדי לגמור את התוכניות הרבות שלה. עבודות רבות ראתה לפניה... בלילות בלי שינה כתבה מכתבים (ולרוב עליזים), שירים, סיפורים או משחקי מלים. אמנם בשפה הגרמנית שמעטים שולטים עליה כמו אדית. דווקא בגלל זה היה לה קשה ללמוד שפה אחרת איזו שהיא, אבל בעצם רק היא סבלה מזה... אני עובדת הרבה. יש לי הזמנה לתבליט לבית יד לבנים כאן (בראשון לציון) ושוב אדית חסרה. עם מי להתייעץ? ומי ייתן לי ביקורת כה טובה ועוזרת כמוה?"

לאה גולדברג החליטה לפרסם ספר שגיבוריו הן הבובות שהשאירה אחריה אדית סמואל. אדית מופיעה בספר בדמות שהיא עצמה עיצבה, לבושה בחלוק לבן. גולדברג מוסיפה לאדית בסיפור ארבעה ילדים - שלושה בנים ובת צעירה עם צמות, המזכירה את דמותה של אדית בנעוריה. על אדית אומרת גולדברג בספר: "היא טובה וחכמה. גם היא חושבת וגם עיניה עצובות". שמות הילדים בספר הם כשמות הילדים שאת דמות ראשם פיסלה אדית סמואל. הספר בשם "בנים, בנות, בובות", שיצא לאור ב-1968, היה הספר האחרון שגולדברג כתבה והוציאה לאור בחייה.

מאז המכתב ה-42 לאופין, בנובמבר 1968, לא שלחה לו גולדברג מכתב נוסף. מצב בריאותה הלך והידרדר. למרות זאת הספיקה לפרסם כמה שירים לפני מותה ב-15 בינואר 1970, והיא בת 59.



איור: ערן וולקובסקי


מכתב של גולדברג לאופין מ-1944



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו