ברבור או ברווז?

דמותו של לודוויג השני מלך בוואריה מעוררת את התהייה אם הרומנטיקה הגרמנית אינה אלא מפגן של טעם קלוקל. בעקבות הרטרוספקטיווה לסרטי לוקינו ויסקונטי המתקיימת החודש בסינמטקים

גיל ירושלמי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גיל ירושלמי

"רומנטית היא הסגולה להפוך את הגרוטסקי ביסודו לחרדת קודש של פולחן", כך קושר תומאס מאן בין הנלעג לבין הנעלה במאמרו "ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר". קשר זה אינו רק מאפיין מרכזי ביצירתם של שני האמנים, אלא הוא נמצא בלבה של הרומנטיקה הגרמנית ובעצם בלב "הנפש הגרמנית". זוהי רומנטיקה של מתחים דיאלקטיים - אין גדולה בלי ייסורים, האהבה מגיעה לשיאה דווקא כשאינה מתממשת, הגאולה באה במוות.

מאן העריץ ולימים הוקיע את יצירתו "הנפלאה והמפוקפקת כאחת" של ואגנר, שאותו תיאר כ"חולה באופן בריא והירואי באופן חולני". הוא מזכה בתיאור דומה את לודוויג השני "המלך החולה ותאב היופי", שדמותו מייצגת את הנטייה של הרומנטיקה הגרמנית לאוקסימורונים ומגלמת באופן מזוקק את הזיקה שבין הגרוטסקי לנשגב.

לודוויג "המטורף" מלך בוואריה (1845-1886) היה, כמו מאן, חסיד נלהב של ואגנר ואחד מפטרוניו. הוא לא הסתיר את אהבתו לאחייניתו אליזבת קיסרית אוסטריה, אהבה שמעולם לא מומשה, והתוודה ביומניו כי מייסרות אותו תאוות הומו-ארוטיות, שגם כן, ככל הידוע, לא מומשו מעולם. בשנות שלטונו האחרונות התנתק לחלוטין מענייני המדינה והתמסר לבניית טירות אקסטרווגנטיות, שברובן מעולם לא התגורר. לבסוף הודח מכיסאו לאחר שנקבע כי הוא חולה נפש, ומת בנסיבות אפופות מסתורין. הטענה הרשמית שהתאבד מעולם לא אומתה.

במאמרו על ואגנר מתאר מאן את תחושותיו בעת שביקר לראשונה בלינדרהוף, אחת מטירותיו של לודוויג. לינדרהוף, התרשם מאן, נבנתה כאתר פולחן ללילה, ו"אותה העדפה של 'מחציתה היפה של היממה', של הלילה, היא רומנטית למלוא עומקה". את המלים הללו שם הבימאי לוקינו ויסקונטי בפי דמותו של המלך הבווארי בסרטו "לודוויג" מ-1972, שהוקרן באחרונה במסגרת רטרוספקטיווה של הסינמטקים לסרטי ויסקונטי. מאן היה הסופר האהוב על ויסקונטי, ושנה קודם לכן ביים את אחד המהוללים שבסרטיו על פי הנובלה של מאן "מוות בוונציה". גם ביצירה זו, הגיבור גוסטב אשנבאך, אמן עתיר כיבודים (סופר בנובלה ובסרט מלחין), נופל טרף באופן טרגי לדחפים הומו-ארוטיים לא ממומשים, והולך אל מותו בעיר מוכת המגפה כשהוא מאופר בכבדות ומפורכס בגרוטסקיות במאמץ חסר שליטה להתקרב למושא אהבתו הקטין.

המסלול שלודוויג עובר דומה לזה של אשנבאך, אולם כאן הוא מורכב יותר. בדומה לוואגנר באופרות שלו, ויסקונטי משתמש בפסקול הסרט בלייטמוטיווים. כך, למשל, הופעת הקונפליקט בין נפשו הלירית של לודוויג לבין המחויבויות הנכפות עליו על ידי מערכת הממשל ומשפחתו מלווה בפרלוד למערכה הראשונה של "לוהנגרין". הופעתה של אליזבת אהובתו מלווה, בדרך כלל, במוסיקה מתוך "טריסטאן ואיזולדה". בחלקו הראשון של הסרט, שבו מתואר לודוויג כמעין אמן מיוסר שאינו זוכה להבנה ונהדף על ידי הסובבים אותו לחיים של אומללות, מופיעים המוטיווים הוואגנריאניים בתזמור מלא ועשיר.

בחלקו השני של הסרט, ככל שלודוויג הולך ומתנתק מהמציאות והמרכיבים הדקדנטיים והפרוורטיים באישיותו מתבלטים והולכים, המוסיקה נשארת של ואגנר, אולם כעת מופיע המוטיב מתוך "טאנהויזר" שנבחר ללוות את גילויי ההתנהגות האקסצנטריים של לודוויג, בתזמור פשטני וסנטימנטלי במתכוון. המלודיה מתערסלת במתיקות בצ'לו בליווי ענוג של נבל, וכשם שהתזמור העשיר ורב הרושם נעלם, מתפוגגת גם ההילה הטרגית. לקראת סוף הסרט, לאחר שלודוויג הודח ונעצר, מופיע המוטיב באמצעות תיבת נגינה שחוזרת שוב ושוב על אותה המלודיה, בצליל שכולו סנטימנט קיטשי.

כך נמהלת הרומנטיקה באירוניה, ובמקום שתרומם את הגרוטסקי לחרדת קודש של פולחן, היא מבכה את "הנשגב" ומלגלגת עליו בו זמנית. לא זו בלבד שהמגוחך נתפש כמעין מחלה שסופה להתפרץ, כהמשכו הבלתי נמנע של "הטהור" ו"הנאצל" מנקודת מבט דיאכרונית, אלא במבט סינכרוני מוצג הגרוטסקי כתת-מודע המעצב את "הנשגב" ונמצא בבסיסו. הנלעג אינו היפוכו - הוא חלק ממנו.

העיבוד המדולדל ל"טאנהויזר" נשמע לראשונה בסצינה שבה מקבל לודוויג פני אורח שהוזמן ללינדרהוף. האורח מובל לתוך מערה מלאכותית שבמרכזה בריכה מאוכלסת ברבורים. לודוויג מופיע במלוא הדרו בסירת משוטים דמוית ברבור, מקושטת בזרי פרחים ובפסלונים של ארוס ושל יונים לבנות.

ולדימיר נבוקוב כתב כי אחד מתווי ההיכר הדומיננטיים של הנפש הגרמנית הוא ה"פושלוסט" - כלומר זול, מזויף, המוני, קיטשי, מתפלסף, בטעם רע, תפל, או מצועצע. נבוקוב מדגיש כי ה"פושלוסט" עטוי בצבעי הסוואה ערמומיים, וכי הוא "רב און וזדון בעיקר כשהזיוף אינו גלוי לעין וכשהערכים שאותם הוא מחקה נחשבים, בטעות או בצדק, שייכים לדרגה הגבוהה ביותר של האמנות, המחשבה או הרגש". את גרמניה הוא מתאר "כארץ שבה ה'פושלוסט', במקום שיהיה מושא לעג, הוא אחד המרכיבים החיוניים של הרוח הלאומית". כדוגמה מוחצת לרוח ה"פושלוסט" הנצחית הנסוכה על האומה הגרמנית, מביא נבוקוב אנקדוטה אקראית שהוא מצטט מפי גוגול. גוגול פותח בכך ש"הגרמני הממוצע אינו יצור מי-יודע-מה נעים, אבל קשה להעלות על הדעת יצור פחות נעים מאשר הדון ז'ואן הגרמני, גרמני שמנסה לשבות לב", וממשיך לספר על מחזר גרמני עיקש, שאהובתו התגוררה על שפת אגם. כדי לכבוש את לבה "מדי ערב היה פושט את בגדיו, מזנק אל תוך האגם, ובעודו שוחה שם, ממש תחת עינה של אהובת לבו, היה מחבק זוג ברבורים שהוכנו שם על ידו במיוחד למטרה זו. איני יודע בדיוק מה היו הברבורים האלה אמורים לסמל, אבל אני יודע שבמשך כמה ערבים רצופים לא עשה דבר מלבד לצוף שם הלוך ושוב בפוזות אסתטיות שונות עם העופות שלו מתחת למרפסת היקרה ללבו. אולי דימה בנפשו כי יש משהו עתיק, מיתולוגי ופיוטי בהשתכשכות הזאת, אבל היתה כוונתו אשר היתה, הסתבר שהתוצאה היתה חיובית: לבה של הגבירה נכבש ממש כפי שחשב, ולא עבר זמן רב עד שנישאו באושר ועושר".

תומאס מאן הגדיר את לודוויג "מלך חולה ותאב יופי". נבוקוב או גוגול היו, קרוב לוודאי, בוחרים בדרך שונה לתאר את הלהט הרומנטי של לודוויג. ייתכן שהיו מציינים בפשטות שמדובר בגרמני משתכשך בבריכה עם ברבורים.

המאמר "ייסוריו וגדולתו של ריכרד ואגנר" מאת תומאס מאן מופיע בקובץ "מי מפחד מריכרד ואגנר" בעריכת רנה ליטוין וחזי שלח, בהוצאת כתר. המובאות מדברי ולדימיר נבוקוב על הנפש הגרמנית מופיעות בספרו "גוגול" בתרגום דורי פרנס, בהוצאת ידיעות אחרונות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ