נילי שלו
נילי שלו

יהודה אלחריזי: מבחר עורכת: מאשה יצחקי. סדרת שירת תור הזהב, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 164 עמ', 79 שקלים

"השתעשעתי כהוגן, תודה ולהתראות", במלים אלו חתם רומן גארי את ספרו על חייו ומותו של שם העט שלו - אמיל אז'אר. דומה כי לא יהיה זה מופרך להעלות על הדעת תגובה זהה אצל אלחריזי, בהניחו את העט בתום כתיבתה של היצירה המחורזת שלו, שקרא לה בשמה המחייב "תחכמוני". מבחר מיצירתו של יהודה אלחריזי בעריכת מאשה יצחקי, שראה אור לאחרונה (הספר הרביעי בסדרה המבורכת "שירת תור הזהב" בעריכת ישראל לוין), מזכה את הקוראים בפגישה מחודשת עם המחבר ויצירתו, ואם גם על קצה המזלג.

יהודה אלחריזי נולד בספרד הנוצרית וחי בין השנים 1165-1225. הוא היה משורר דו-לשוני, שכתב בערבית ובעברית, היה מתרגם דגול ואמן המקאמה העברית. הוא מוכר בעיקר בזכות אסופת המקאמות "תחכמוני", שעשרות ההעתקות שלה אשר הגיעו לידינו מעידות על ההצלחה המרובה שזכתה לה עוד בזמנה.

אלחריזי ליהטט בסגנון ועסק בצחצוחי לשון, משחקי מלים, הביא ציטוטים מעוותים, ביצע היפוך למשמעויות המקראיות, ערך הקשרים מפתיעים, כתב בהגזמות ובהעדר מודעות לפרופורציות, ואפילו צחק למומי האדם. הוא הוקיע את החברה בת זמנו, והצליף בשוט לעגו במתחסדים ובצבועים שבקרבם חי. מרכיב קומי נוסף יש גם בחוסר התואם שנוצר כאשר משורר בעל שיעור קומה כאלחריזי מתיר את הרצועה, מנבל את פיו כאחד האדם, מקדיח תבשילו ברבים - כמו במעמד שבו מגלה הגיבור בליל כלולותיו כי הכלה הצעירה והיפה שהועידה לו שדכנית נוכלת מתגלה כזקנה כעורה וענייה ש"צורתה כעגל ירבעם / ופיה כפי אתון בלעם". אפילו את לבו של חיים נחמן ביאליק, שזיהה אצל אלחריזי את סימניה של "שקיעת החמה של השירה העברית בספרד", שבתה "הרוח הקלה של שחוק ועליזות, של חולין ושעשועים, המרחפת על פני כל הספר" ועמה "החריפות והחידוד" שיש בו ("שירת ישראל", תרס"ו).

במבוא ל"פניני המליצות" - קובץ משלי חוכמה ואמרות מוסר המיוחס לאלחריזי (מהדורת ח"י גורלאנד, סנט פטרסבורג, תרכ"ח), מעיר המלומד בן המאה ה-19, יעקב רייפמן, כי בעוד אשר מבחינת לשונם משלים אלו "ממי חריזי יצאו", הרי מצד רעיונותיהם סביר להניח שאין הם מקוריים, אלא "בני אבות אחרים שקדמו הרבה בזמן לר' יהודה אלחריזי". כיוון שכך, הוא עצמו לא היה אלא "פושט בגדים ומלביש בגדים" (כדרך הממשלים ומלקטי הפתגמים בימי הביניים). הבחנה זו, על מגוון דקויותיה, יפה גם ל"חבר הקיני", גיבורו הבדוי של אלחריזי ב"תחכמוני", כמו-גם למחבר עצמו. לחבר הקיני אין דיוקן קבוע. הוא משנה פניו מסיפור לסיפור, עוטה כסויות ומחליף מסווים - פושט בגדים ומלביש בגדים - בזיקה לתכני הסיפורים שבמחברות השונות. את סיפור עלילותיו ההזויות של הנווד הנצחי מגולל בהנאה גלויה אם-כי לעתים בספקנות-מה, המספר-המגיד הימן האזרחי.

שני הטיפוסים המנוגדים הללו מופיעים באורח קבוע במקאמות ומקיימים ביניהם קשר אישי אמביוולנטי: המגיד, המייצג כביכול את האידיאל החברתי המתוקן, מפנה את חצי ביקורתו כלפי הגיבור ההרפתקן, אך הוא גם מעריץ סמוי של חבר הקיני. הוא מפגין כלפיו יחס סלחני בדרך כלל, בהיותו מוקסם מחדוות החיים המתפרצת ומהכישרון הספרותי הנשגב שלו. והנה מפעם לפעם, מבליחים לרגע מבעד הלוט העלילתי פניו של המחבר הריאלי הוא ולא אחר. להרף עין הוא פושט בגדיו ולובש בגדי גיבוריו, כמו באחת הפעמים שבהן הוא נפרד מעל חבר הקיני תוך ציון "אגבי" של שמו המפורש - יהודה, במעין משחק שבין מציאות לבדיון (מחברת שמינית).

אלחריזי גם פושט ומלביש בגדי שפה בתרגומיו הרבים מערבית לעברית של חיבורים יהודיים אך גם לא יהודיים, דוגמת היצירה הערבית "מוסרי הפילוסופים" - לקט פתגמים ומשלי חוכמה שהתקין חנין אבן אסחאק (רופא ערבי נוצרי) במאה התשיעית. אלה "היו בלשון ערבי אבני גיר מנופצות/ בדמי טומאה מתבוססות/ והשיבותים בלשון הקדש אבני נזר מתנוססות" - כה אמר המתרגם שוחר שפת העברית ומפארה, בהקדמה לתרגומו. אולם פסגת מפעלו של אלחריזי בשדה התרגום היא ללא ספק העתקתו (כך בלשונו) לעברית את קובץ המקאמות הערבי של המשורר הנודע אבו אחמד אלקאסם אלחרירי (1054-1122), תוך שהוא משווה להן צביון עברי. בתרגומו זה הוא התמודד בהצלחה במקום אשר בו נכשלו כנראה כמה סופרים עבריים לפניו, עם מגוון בעיות לשוניות ואחרות שערם לפניו להטוטן לשוני ותחבולן סגנוני ממדרגה ראשונה, אחד מאבירי המקאמה הערבית.

כפי שמדגישה מאשה יצחקי, במבוא המאיר שהקדימה למהדורתה, כתב אלחריזי את "תחכמוני" "כמענה לאוסף המקאמות הערביות אותו הפליא לתרגם". אך מתוך שנקפו לבו על שכילה מרצו כשרעה בשדות זרים במקום לגשת ישירות לחיבור יצירה עברית בדמותה של יצירת המקור, הוא מתוודה בהקדמתו ל"תחכמוני": "וגדל עווני מנשוא/ בעזבי לחבר ספר מליצותינו/ והלכתי להעתיק ספר זולתנו/ ... וכרם זרים לנטר מהרתי/ וכרמי שלי לא נטרתי/ ועל כן חיברתי הספר הזה במליצות חדשות/ מלשון הקדש קדושות"

שתי מחברות ב"תחכמוני" - השלישית (הכלולה במהדורה זו) וה-18, שהיא מעין הרחבה שלה, סוקרות בפירוט את משוררי אל-אנדלוס וחיבוריהם ומהוות מקור לא אכזב לחקר תולדות השירה העברית בימי הביניים. אין ספק, הערצתו של אלחריזי נתונה כולה לענקי השירה העבריים מספרד המוסלמית שלאורם הוא התחמם: "דעו כי השיר המעלה/ אשר הוא בפנינים ממלה, ובכתם אופיר לא יסלה, מספרד שרד/ ועל כל אפסי העולם נפרד/... ומשורריהם (הספרדים) כזכרים/ וכל משוררי עולם כנקבות" (אבוי!).

"אנחנו אלה פה היום מלקטים שכחת שבליהם" העיד במלוא הכנות על דור המשוררים שהוא נמנה עליו. עם זאת, בדברו על קהל קוראי השירה, הוא מחלק אותם לשלוש קבוצות וביניהן "כת הכסילים" (האוהבים "ענינים פשוטים וקלים") אשר הס מלהזכירם במחיצת משוררי אל-אנדלוס. בחושו המפותח מעלה אלחריזי על נס את המשורר ששירו קונה את לב כל ו"אין למעלה ממנו" לענג קשת רחבה של קוראים (כולל הכסילים, המשכילים והמבקרים).

המבחר שיצחקי כיוונה אליו את לבה אכן מאפשר לקוראים לטעום באורח זמין מ"מיני מליצות" "וקורות זמנים" "ותענוגי אהבים" "ומוסר חכמים", והם מקצת היריעה העשירה שפורש אלחריזי בהצהרת הכוונות שהקדים ל"תחכמוני". הביאורים הענייניים והמספקים, בד בבד עם המבואות הרהוטים והממצים שהקדימה החוקרת למדורים השונים בספר, מזכים, את קהל הקוראים המעיינים ביצירתו של אלחריזי ממרחק של כ-800 שנה, בקריאה שכולה תענוג.

נילי שלו מלמדת ספרות ימי הביניים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ