בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להמציא מלים לפחד, גבריאלה אמברוסיו, לפני הפרידה

תגובות

לפני הפרידה גבריאלה אמברוסיו. תירגם מאיטלקית: אלון אלטרס. הוצאת פרדס, 101 עמ', 80 שקלים

ביום שישי, 29 במארס 2002, ב-14:00, התפוצצה איאת אל'אחרס, נערה פלשתינאית ממחנה הפליטים דהיישה, בפתחו של סופרמרקט בקרית יובל בירושלים. מלבדה נהרגו בפיגוע ההתאבדות המאבטח, חיים סמדר, ורחלי לוי, נערה בת 17, תלמידת תיכון ירושלמית. זה האירוע ההיסטורי - הסיפור האמיתי - שעליו מתבסס ספרה של גבריאלה אמברוסיו, סופרת ועיתונאית איטלקייה, אשר תורגם עתה לעברית, ארבע שנים לאחר שראה אור באיטליה וזכה שם להצלחה גדולה.

ב-2002 גרתי בירושלים ועבדתי כמורה לספרות בתיכון "זיו", התיכון שבו למדה רחלי לוי. עם היוודע שמות ההרוגים כינס בית הספר ישיבה דחופה של כל צוות המורים. לא הרבה זכור לי מאותה ישיבה במוצאי שבת, לבד מן האבל ומאותה תחושה קשה של חרדה וחוסר אונים מצד מי שאמורים לטעת אומץ ותקווה בתלמידיהם. התבקשנו להיכנס למחרת אל הכיתות כדי "לדבר על מה שקרה".

למחרת בבוקר נכנסתי אל אחת הכיתות. התלמידים ישבו בכיתה שותקים ועצבנים, ועל פניהם אותה תערובת מוכרת מן הבקרים שאחרי הפיגועים, של אימה המתחזה לאדישות. "נמאס לנו כבר שבאים לדבר איתנו על איך אנחנו מרגישים אחרי פיגוע", מחה אחד התלמידים. "מה כבר יש להגיד על זה". מאחר שבעצמי לא ידעתי מה אומר, שתקתי גם אני. זה לא היה אחד מן השיעורים המוצלחים שקיימתי בבית הספר ההוא, בשנה ההיא.

גבריאלה אמברוסיו מצליחה להשתחל בדיוק אל תוך החרך האילם הזה, ולדובב את השתיקה, להמציא מלים לפחדים ולזעם, לייאוש ולחוסר האונים שמשתררים בעקבות אירועים כגון אלה. היא מפיחה חיים חדשים בדמויות שלמדנו לזהות רק לאחר שהיו לפניהם של מתים, בתמונות חללי הפיגועים ובכרזות השאהידים. הדמויות החד-ממדיות הופכות לנפשות פועלות, בעלות היסטוריה פרטית, עם חלומות ומניעים משלהן. הספר מלווה את שבע השעות האחרונות לחייהן של דימה, נערה פלשתינאית (בת דמותה של איאת אל'אחרס) ושל מרים, נערה יהודייה (בת דמותה של רחלי לוי), ומביא לסירוגין את קורותיהן ביום ההוא, ואת סיפוריהן של דמויות אחרות הקשורות לאירוע - המאבטח, אביה של דימה, אמה של מרים, מתכנן הפיגוע ודמויות נוספות.

הפיגוע שביצעה אל'אחרס זכור בעיקר בשל המטען הסמלי שהודבק לו. הוא עורר תשומת לב מיוחדת משום שהמתאבדת והנרצחת היו שתיהן נערות כמעט בנות אותו גיל, ובעלות תווים חיצוניים דומים. עובדה זו משחקת לידי כל מי שמעוניין להפוך את המקריות לגורל, או לייחס משמעות כמו-דתית למהלך האירועים. הדמיון בין הנערות מפתה אותנו גם לדבר, בסגנון ממלכתי, על "הטרגדיה האישית-אוניוורסלית שמעבר לכל המחלוקות הפוליטיות", מפתה אותנו לשכוח שמדובר בעניין פוליטי. סרטה התיעודי המעניין של הבמאית הילה מדליה, "למות בירושלים", עסק במפגש בין אמהותיהן של איאת ושל רחלי, ועורר תהודה כששודר בערוץ HBO האמריקאי. הסרט המחיש את כישלונו של הניסיון למצוא נקודת איזון בין השתיים, למרות המחיר הדומה ששילמו, כישלון שביטא גם את כשליו של הדיאלוג ברמה הלאומית.

העיסוק בפיגוע הזה עשוי אפוא להיות פח יקוש לקיטש סנטימנטלי מן הסוג שמכבס את המציאות ממשמעותה הפוליטית. הספר של אמברוסיו מצליח להימנע מליפול לפח הזה, משום שהוא מיטיב לשרטט את הדמויות על הגבול שבין זהותן הקונקרטית ובין תפקודן כייצוגים לאומיים-פוליטיים. הדמויות - בעיקר אלו הנוגעות ללב יותר מכל, של מרים ושל דימה - הן גם ספציפיות ומתוארות "מבפנים", וגם מצליחות להיות ייצוגיות כמעט ללא כל זיוף וצרימה. כל אחת מהן ממחישה בצורה משכנעת הן את חוסר האפשרות להבין אותן בנפרד מן ההיסטוריה הלאומית שבתוכה צמחו ונבנו, והן את התשוקה הנואשת להיפרד מן ההיסטוריה הממיתה הזאת, לגלות שיש להן אישיות משל עצמן, גם מלבדה.

הדמיון-לכאורה שבין שתי הנערות הופך בספר לדמיון פנימי. הנקודה המצמררת בספר, כמעט כמו הפיגוע עצמו, היא תחושת השיתוק וחוסר התוחלת המלווה את שתיהן ביום האחרון לחייהן. במובן מסוים, שתיהן כבר מתות-מהלכות עוד לפני מותן הפיסי הממשי. זה קורה לא רק משום שאנו כבר יודעים מה סופן, אלא גם בגלל אפיון מצוקתן של בחורות צעירות במקום שאינו מציע להן כל תקווה. "היא לא מרגישה כלום בפנים, כאילו ניקו אותה בכפית, ניקיון יסודי", אומרת המספרת על מרים. ועל דימה: "היא חשה שכל החוטים נגדעו. היא חשה מנותקת. אפילו את המגע עם האוויר הסובב אותה לא חשה... כה מתה היתה באותה השעה, כה נוקשה, ומשום כך נמנעה מלגעת בעצמה".

בכל זאת הספר מועד לעתים, בעיקר כאשר הוא שוכח את הספציפיות של דמויותיו, ומתפתה, בשם הדחף הפדגוגי, להשמיע מפיהן נאומים ממלכתיים. כך, כששושי, אמה של מרים, יושבת בבית הקפה עם בנה החייל, הסובל לאחר שראה את ראשו של חברו נעקר ממנו בפיגוע התאבדות במחסום, לא חמלה אמהית היא היוצאת מפיה, אלא מעין מונולוג שבור על תולדות הציונות: "כשהגענו לארץ הזאת... הגענו אליה אחרי אלפיים שנות רדיפה, ואחרי השואה שחיסלה אחד מכל שני יהודים בעולם... האימה שהנחילה לנו, הטביעה בנו חותם של בושה. בושה על כך שלא הצלחנו להגן על עצמנו, שהנחנו להם להוביל אותנו כצאן לטבח, שלא הגנו על יותר ממיליון ילדים שנטבחו יחד אתנו... נשבענו שזה לא יקרה לנו שוב...".

על אף נקודות חלשות (מעטות) כאלה בספר, כדאי לקרוא אותו. הוא בהחלט מעניק אופי חדש לאותה דרישה אוטומטית לייצוג שווה ומאוזן של "שני הצדדים", ומצליח להיות פוליטי מאוד גם בלי להזכיר מנהיגים, מפלגות ותנועות. באיטליה נכנס הספר לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים, ולא יהיה זה רעיון גרוע לשלבו גם בתוכניות הלימודים של בתי הספר כאן בארץ.

לנוכח אמצעי תקשורת, תרבות וחינוך, שמציגים כל השנה חזית אחידה למדי של ייצוג חד-ממדי, יתן הספר לתלמידים הזדמנות נדירה לחוות מקרוב נקודת מבט אחרת, ולכאוב ולהזדהות, לא רק עם מרים, קורבן ישראלי תמים, אלא גם עם נפשה הקודרת והמדממת של נערה פלסטינאית בת גילם, ולבכות את אובדנן של שתיהן - כפי שבכיתי גם אני, בעמודיו האחרונים של הספר - ולהבין כי אובדן שתיהן הוא האבדון של כולנו.



זירת הפיגוע בקרית יובל, מארס 2002. מקום בלי תקווה


מימין: רחלי לוי; משמאל: איאת אל'אחרס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו