ארוחת בוקר בטיפניס: נובלה קצרה ושלושה סיפורים, טרומן קפוטה

שהם סמיט
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שהם סמיט

ארוחת בוקר בטיפניס: נובלה קצרה ושלושה סיפורים טרומן קפוטה. תירגמה מאנגלית והוסיפה הערות: עדה פלדור. הוצאת כתר, 189 עמ', 84 שקלים

יתרון גדול לה, לספרות, על פני הקולנוע והוא חירותו של הקורא ללהק לתפקידי הדמויות השונות את מי שהוא רוצה. המלצתי על כן, לכל מי שעומד לקרוא - או לחזור ולקרוא - את "ארוחת בוקר בטיפניס" (בתרגום החדש, המעולה, של עדה פלדור) לעשות מאמץ ולשכוח, ולו למשך הקריאה, את אודרי הפבורן (המתנוססת על הכריכה) שאמנם היתה הולי גולייטלי בלתי-נשכחת, מצודדת ואפופת שיק בלהיט הקולנוע המיינסטרימי של בלייק אדוארדס (1961) אך, כלשונו של קפוטה, "ליהוק איום" לדמות שברא בצלמו.

קפוטה, 1924-1984, הומו מוצהר, מוחצן וטווסי - בעידן שלא היה גייז-פרנדלי - נמנה עם אותם יוצרים צבעוני אישיות הגונבים את ההצגה מעצמם. בחייו משך המופע של קפוטה תשומת לב רבה לא פחות - ואולי אף יותר - מיצירותיו, שזכו לביקורות מעורבות, אשר יש להניח כי הושפעו מתדמיתו של הסופר כהולל. כאז כן היום, גברת-שמרנות הינה בת-בית בחוגי ביקורת הספרות, בעלת נטייה להקיש מאורחות חייו של הסופר על ספרותו.

ב"טרומן קפוטה", סרטם של דן פוטרמן ובנט מילר (2005), המומלץ לצפייה חרף בעיותיו (בעיקר בזכות הופעתו של פיליפ סימור גלאס הנראה ממש כשיבוט של קפוטה), יש הרף רגע שבו אחת הדמויות הקרתניות מעירה לסופר בעניין התצלום שעל כריכת ספרו הראשון ("קולות אחרים, חדרים אחרים", 1948). אותה דמות מפטירה בחומרה שהתצלום הינו "Indecent", ואמנם, התצלום שבו נראה הסופר, נערי וענוג עד כאב, מישיר מבט למצלמה בתנוחת - שומו שמים - שכיבה, היינו דיוקן-סופר לא מהוגן, שובר-מוסכמות ושערורייתי אפילו במושגי ימינו אנו. יש בו התרסה, התגרות, בוטות, רמיזה מינית וגם ישירות שובת-לב.

התכונות האלה, ועוד כמה, משלימות וגם מנוגדות (תום ומניפולטיוויות, עומק ורדידות, ייסורים ונהנתנות, וולגריות ושיק, חקיינות ואותנטיות), הן תווי ההיכר של הולי גולייטלי - מי שאפילו שמה מביע את מהותה: פצצה מהלכת, שקיומה מושתת על שני חומרים שהמגע ביניהם יוצר התלקחות - קדושה וקלות דעת; אם כי אפשר גם לפרשו כשם שכל מהותו אומרת חופש, חירות, אי-היכבלות. ועוד הימור פראי שלי: השם המצטלצל הוא מעין מחווה לדמות ספרותית-שערורייתית, פתיינית ומניפולטיווית אחרת של התקופה - לוליטה של נבוקוב (הרומן אמנם יצא בארצות הברית רק ב-1958, אותה שנה שבה יצא "ארוחת בוקר בטיפניס", אך כבר הספיק לעורר סקנדל עם צאתו לאור בפאריס ב-1955).

קווי הדמיון בין קפוטה לגולייטלי אינם מסתכמים בתכונות וכוללים גם נסיבות ביוגרפיות. כמו קפוטה (יליד ניו-אורלינס) וכמו מרלין מונרו (המועדפת שלו לתפקיד) גם גולייטלי היא בת למשפחה דרומית מן הזן העני והבלתי משכיל. היא "וייט-טראש", מעין פרחה אמריקאית (וזו בדיוק לא אודרי הפבורן על עידונה האירופי), המגיעה אל העיר הגדולה ניו יורק בשאיפה לכבוש אותה, להיהפך למישהי, להתפרסם, להתעשר; ואינה בוחלת בשום דרך כדי לקדם את עצמה. על פי אמות מידה נורמטיוויות, חייה של גולייטלי, הנתמכת בידי גברים עשירים ומשלימה הכנסה ב"גיחות לשירותים", יוגדרו כזנות; אך לה, האוחזת בקוד מוסרי גמיש ומקורי משל עצמה, יש דעה נחרצת על זונות ועל מרחקה מהן: "את לא יכולה להידפק עם בחור ולפדות את הצ'קים שלו ולא להשתדל לפחות להאמין שאת אוהבת אותו".

מיניותה של גולייטלי אף היא נזילה: "ברור שאנשים לא יכלו שלא לחשוב שגם אני קצת לסבית כנראה. וברור שזה נכון. כל אחת לסבית קצת, אז מה?" היא אומרת ש"אדם צריך להיות מסוגל להתחתן עם גברים או עם נשים". אשר להעדפותיה שלה, היא מונה בנשימה אחת את נהרו וגרטה גרבו.

בסרט המאוד-הוליוודי, כמובן, לא נותר כמעט כלום מן הנונקונפורמיזם של גולייטלי, וגם לא מזה של המספר, שאף הוא בן דמות של קפוטה. הסופר שבסרט הוא גבר בגברים. בנובלה מיניותו אמנם עמומה, אך הן העובדה שהוא מזהה את ההומוסקסואליות המודחקת של דמות אחרת, והן התייחסותו הא-מינית שלו אל גולייטלי הנחשקת מדברות בעד עצמן.

"ארוחת בוקר בטיפניס" היא אפוא יצירה נועזת, מהפכנית אפילו, אך חבל יהיה אם ההתעסקות בצדדים הסקסיים האלו, בדמותו של קפוטה כסלבריטאי ובשאר ענייני סטיילינג (השמלה השחורה שלבשה הפבורן ונמכרה לפני שנתיים ב-800 אלף דולר) יסיטו את תשומת הלב מן הדבר החשוב ביותר שיש לקפוטה להציע לקוראים, ובכלל זה לקוראים בני זמננו - יהלום מלוטש של ספרות מעולה וקלאסית. קפוטה הוא אמן הסגנון, דבר שחלק ממבקרי זמנו טעו לזהותו עם חיצוניות ושטחיות, בהתייחסם לחלק מצומצם מאוד מן המפגן הסגנוני של הסופר - מיומנותו ביצירת דמויות שהן מעין קריקטורה סגנונית ולשונית של טיפוסים ניו-יורקיים. אבל סגנון אצל קפוטה, כמו אצל אמני סגנון אחרים, נוכח בכל משפט, בכל מלה, בכל דימוי ("נראה חריג בחברתם כמו כינור בהרכב ג'אז"; "קולו היה רך ומתוק כבננה").

יערה שחורי, עורכת הספר, מביאה בדברי המבוא (הנרחב והמעשיר), בין השאר, את דימויו של הסיפור הטוב אצל קפוטה, לתפוז: "המבחן הסופי לגבי טיב הסיפור הוא אם לאחר קריאתו יכולת לדמיין אותו אחרת. האם הוא משקיט את דמיונך כקורא ונדמה שהוא מוחלט וסופי, ממש כפי שתפוז הוא סופי, דבר מה שהטבע יצר". איני בטוחה שאני מסכימה עם קפוטה בנוגע למבחן האיכות הזה (יצירות מעולות רבות מתבססות דווקא על פערים המפעילים את דמיונם של הקוראים), אך אין ספק שבמקרה שלו הוא מוליד רקמה עדינה ומדויקת, מזיגה נדירה - או אם תרצו, שילוב הורס - של בוטות עם רוך ופיוט.

"שילוב די הורס" הוא גם אחת הדוגמאות לתעוזת המתרגמת לשבץ בטקסט, במינון זעיר ובתבונה, ביטויים מלשון הדיבור העברית העכשווית, לצד ביטויי סלנג מיושנים ("טקסי") שבאמצעותם היא מצליחה ליצור מעין פיקציה של ניו-יורקית-עברית, שהינה עכשווית אבל גם אל-זמנית.

אל-זמני ונפלא אפילו עוד יותר הוא הקינוח לארוחה בטיפניס: שלושה סיפורים קצרים ויפהפיים של קפוטה, המזכירים כי הוא החל את דרכו כאמן הסיפור קצר. "בית הפרחים", "גיטרה יהלומים" ו"זיכרון מחג המולד", הם סיפורים שעלילותיהם נטועות בנופי הילדות הפרובינציאלית של קפוטה-גולייטלי. אלה סיפורים שגיבוריהם הם אנשי שוליים תמימים, נעדרי תחכום ואירוניה: זונה-נערה מאוהבת, אסיר-מבוגר ההולך שבי אחר אסיר צעיר וילד האופה עם דודתו הענייה עוגות לחג המולד - הוא קפוטה הילד. אם משום שדמעותיו של קפוטה לא יבשו כפי שסבר ("לדעתי", כתב, "סופר צריך לייבש את דמעותיו הרבה לפני שהוא מתכונן לעורר רגשות כאלה אצל קוראיו") או משום ששלושת הסיפורים עוסקים בפניה השונים של האהבה, חותמם הרגשי עמוק עוד יותר מזה של הנובלה.

Breakfast at Tiffany's \ Truman Capote

שהם סמיט היא זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים לשנת תשס"ט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ