בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית, דבורה ברנשטיין

תגובות

נשים בשוליים: מגדר ולאומיות בתל אביב המנדטורית

דבורה ברנשטיין. הוצאת יד בן צבי, 322 עמ', 89 שקלים

דבורה ברנשטיין מספרת סיפור על עיר - תל אביב המנדטורית ההולכת ונבנית - על נשים בעיר, ועל מקומן של הנשים בערכי הלאומיות העברית-ציונית. כותרת הספר דו-משמעית: "נשים בשוליים", כלומר מצד אחד נשים המצויות בשוליים החברתיים - הספר שם דגש מיוחד על נשים נטושות ועל זונות; - ומצד שני, השוליים כמקומן של נשים באשר הן. ברנשטיין משייכת את עצמה לענף של היסטוריה חברתית, שמתבונן במרכז מהשוליים, זו עמדה שנעדרת כמעט לחלוטין מההיסטוריוגרפיה של העיר תל אביב. כמעט כל דיון בעיר - ומספרם הולך וגדל בעשור האחרון - הם מנקודת מבטו של המרכז, ביקורתי ככל שיהיה.

המבט האקדמי, המחקרי, התחקיר המקיף והרקע התיאורטי העשיר בספר מעידים על עמדה ממוקדת, ביקורתית. אבל רק לכאורה. למעשה, הספר נע באלגנטיות בין תיאוריה לאמפיריקה, בין המחשה להפשטה, "בין הקונקרטי לסמלי", כלשונה של ברנשטיין. במחקר האקדמי משולבים בצורה עשירה ומרתקת סיפורי חיים וטקסטים מסוגים שונים - עיתונים וכתבי עת, ספרי זיכרונות, מודעות וכדומה. החומרים הדוקומנטריים הטקסטואליים מפתים מאוד לקריאה: בלשונם הארכאית, המליצית, הציורית, המבטאת מנטליות אחרת, בטון החוזר שוב ושוב של קובלנת התושבים ופטרונות הרשויות, אפילו בשגיאות הכתיב. ברנשטיין מביאה לא מעט טקסטים כאלו, ועדיין מצליחה לא להיסחף ולשמור על קנה מידה.

תל אביב המנדטורית בספר היא בראש וראשונה מרחב פיסי. ברנשטיין מצביעה על הנזילות שבין גבולות העיר, גם בין שכונות שונות בתוך העיר וגם בין יפו לתל אביב. המקומות שמעניינים אותה - שפת הים, בתי זונות, בתי קפה מסוימים ועוד - אינם רק מקומות שוליים, כלומר כאלה העומדים בצלו של מרכז דומיננטי, אלא מקומות של מפגש.

מקרה מפגש שהיא בוחנת בדקדוק הוא זה שבין נשים משולי החברה - רובן אשכנזיות, אבל חלקן מזרחיות וערביות; ובין גברים - חיילים בריטים, ערבים ויהודים. המפגש הזה מביא לערעורו של הסיפור הציוני הלינארי, המודרניסטי, סיפור ה"גידול-צמיחה-הגשמה". הוא מנתק את הנשים מתפקידן ההיסטורי והלאומי של העתקת תרבות הקולקטיב, של נשיאת ההבדל וסימולו ושל שמירת הגבול הברור בין חוץ לפנים.

המפגש המתרחש בשוליים נעשה דרך חציית גבולות חברתית, מוסרית וגם מרחבית - הרי העיסוק בזנות כרוך בחצייה ממשית של הגבול הפתלתל המחבר ומפריד בין תל אביב ליפו. הערים המובחנות זו מזו מחד גיסא ומחלחלות זו אל זו, דרך תנועה של בני אדם וכלי רכב ושל הון, מאידך גיסא. ברנשטיין מעירה שהיקף החצייה, ובעקבותיו המפגש, משתנה לעתים, למשל עם ההתקוממות של שנות ה-30 התחדדו הגבולות. במקרים אלה עדיין נותרו "אזורי הדמדומים": שפת הים, בתי קפה, רחובות הזנות.

החציות האלה, הלאומיות, החברתיות או העדתיות, משמשות תזכורת לחיתוכים הכלליים המקוריים של העיר תל אביב, שגם הם היו מורכבים. אז והיום אי אפשר לדון בחיתוך דרום/צפון במונחי עדות בלבד - מזרחים מול אשכנזים - הכרחי להוסיף להם את הממד המעמדי. מה שמעיד על כך שהעיר נושאת עמה גנטיקה שונה מזו שמקובל לייחס לה.

ברנשטיין מדגישה את המפגש, ובכך מבהירה עד כמה רחב ומטושטש הוא קו הגבול, וכיצד מה שמתחולל בשוליים מזדחל פנימה. זו ההוכחה שגם ההבחנה בין הפרטי לציבורי אינה חותכת, וכאמור, נאה דורשת ונאה מקיימת בבחירתה לשלב בספר חומרים מופשטים עם חומרים סיפוריים; את הכללי, הציבורי והמקובל עם הפרטי והנידח.

ברנשטיין אינה מניחה שתפישת המציאות תלויה באופן מוחלט בנקודת המבט. היא מקשרת בין התופעה שהיא דנה בה - השניות במקומן של הנשים - לעובדה המכרעת כל כך בתולדות העיר תל אביב, כי ישראל היא חברה של מהגרים שנעים כל העת בין געגוע למקום מוצאם לתשוקה להשתנות ולהיעשות חלק מן המקום החדש.

הזונות והנשים הנטושות מגלמות הפרה של נורמות חזקות במיוחד, מאחר שהן נמצאות במוקד של כמה צמתים: עירוניות ומיניות, לאומיות והגירה, גבולות חברתיים ומוסר, פנים וחוץ. הערעור הוא על מקומן ההיסטורי של הנשים בספירה הפרטית, במוסד המשפחה - נורמה מוצהרת ותקפה של המרכז.

הספר מביא גם את התגובה הממסדית לנשים בשוליים: הממסד הדתי והממסד האזרחי - הציוני והבריטי. מוסדות השלטון באשר הם הפעילו שורה של אמצעי פיקוח וענישה ביחס למקומן הראוי של הנשים במטרה לנטרל את הקוטב הנגדי, השלילי בעיניהם. פעולות אלה הוסוו, כמובן, בתירוצים של דאגה לשלומן של הנשים.

לתל אביב יש רטוריקה חזקה מאוד של מרכז - עיר ללא הפסקה, בירת התרבות של ישראל. תל אביב היא אכן מרכז - מרכז כלכלי, מינהלי ותרבותי, כשם שירושלים היא מרכז שלטוני, וה"התיישבות העובדת" היתה בשעתה מרכז אידאולוגי. אבל מבחינות רבות העיר אינה עוד מרכז. רוב בני האדם אינם חיים בערים, וישנם דגמים חדשים של סביבות מחיה (של מגורים, תעסוקה ופנאי) - מהפרוורים הקלאסיים, דרך ערי הספר, ועד למציאות המדומה ברשת.

בכלל, איך מודדים מרכזיות ושוליות? לפי היקף ההון הממשי? הסימבולי? לפי הכוח הפוליטי? אפשר להעריך שבתל אביב יש יותר זונות מאלפיון עליון, שהמחזור של שוק הזנות גדול מזה של חברי העירייה ושהכוחות הפליליים של יפו הערבית חזקים מאלו של המשטרה. אפילו אם מניחים שתל אביב היא באופן כללי אכן מרכז, תרבותית, כלכלית ופוליטית, עדיין יש בה ממד חזק של שוליים. בראש וראשונה כפועל יוצא של העדר המרכז הברור של הישראליות, תוצאת של זיקה חזקה החוצה, ליהדות העולם (שמקבילה לזיקה הפלסטינית לפזורה שלה), העדר גבולות פיסיים ברורים ותחושת אי נחת נמשכת ביחס למקום, למרחב, השולחת את המבט החוצה, למערב.

ספרה של תמר ברגר "ברווח בין עולם לצעצוע" ראה אור בהוצאת רסלינג



נשים על המרפסת, נחום גוטמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו