ערבה עיוורת, עלמה נמה | הרוקי מורקמי

בימים אלו רואה אור בהוצאת כתר, כנרת זמורה-ביתן "ערבה עיוורת, עלמה נמה", ספרו של הרוקי מורקמי, זוכה פרס ירושלים לשנת 2009 ואורח הכבוד של יריד הספרים הבינלאומי שייפתח ביום א' הקרוב. זהו ספרו העשירי של מורקמי שמתורגם לעברית (בתרגומה מיפאנית של עינת קופר) והוא מכיל 24 סיפורים קצרים, הראשון שבהם נקרא "ערבה עיוורת, אישה נמה", וכך הוא נפתח:

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

כשעצמתי את עיני הרחתי את הרוח. רוח של חודש מאי, תפוחה כמו פרי. היה בה חספוס הקליפה, חלקלקות הבשר וגרעיניות הזרעים. אם מפלחים את הפרי באוויר, נפוצים הזרעים במין מפץ עדין ונטמעים בעור זרועותי. רק כאב עמום נותר אחר כך.

"תגיד, מה השעה?" שאל אותי בן דודי. מאחר שהוא נמוך ממני בשנים עשר סנטימטרים, הוא מוכרח להרים אלי את עיניו כשאנחנו מדברים.

הבטתי בשעון. "עשר ועשרים."

"השעון שלך מדייק?" שאל בן דודי.

"אני חושב שכן."

בן דודי אחז בפרק כף ידי והביט בשעון. אצבעותיו הדקות החלקלקות היו חזקות להפתיע. "תגיד, הוא יקר?"

"לא יקר. סתם שעון," אמרתי והבטתי שוב בלוח הזמנים בתחנה.

אין תגובה.

בן דודי נראה נבוך. שיניו הלבנות הציצו מבין שפתיו הפשוקות ונראו כמו עצמות מנוונות.

"סתם שעון," חזרתי על דברי. הבטתי בפני בן דודי והקפדתי על ההגייה. "סתם שעון, אבל הוא די מדייק."

בן דודי הנהן בדממה.

בן דודי לא שומע היטב באוזן ימין. קצת לאחר שהתחיל ללמוד בבית הספר היסודי פגע באוזנו כדור בייסבול, ומאז ניזוקה השמיעה שלו. בדרך כלל זה לא מפריע למהלכם התקין של חיי היום-יום שלו. הוא לומד בבית ספר רגיל וחי כמו ילד רגיל. בכיתה הוא יושב תמיד בשולחן הראשון מצד ימין, כדי שאוזנו השמאלית תפנה אל המורה. גם הציונים שלו לא רעים. אבל יש תקופות שבהן הוא יכול לשמוע די טוב את קולות הסביבה, ותקופות שבהן הוא לא יכול. התופעה מחזורית, כמו הגאות והשפל. ולעתים נדירות, בערך פעם בחצי שנה, הוא לא מסוגל לשמוע כמעט כלום באף אחת מן האוזניים. כאילו שתיקת האוזן הימנית מעמיקה, עד שהיא מוחצת אפילו את הקולות המגיעים משמאל. וכשזה קורה אי אפשר כמובן לחיות כרגיל, וצריך גם לקחת חופשה מבית הספר. למה קורה הדבר הזה אפילו הרופא לא יכול להסביר, מפני שאין לזה תקדים. ומובן שאי אפשר לרפא את זה.

"אם שעון הוא יקר, הוא לא בהכרח מדויק," אומר בן דודי כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו. "פעם היה לי שעון יקר דווקא, אבל הוא כל הזמן פיגר. קנו לי אותו כשנכנסתי לחטיבת הביניים אבל איבדתי אותו אחרי שנה, ומאז אין לי שעון. כי אחרי זה לא הסכימו לקנות לי שעון אחר."

"לא נוח בלי שעון, אה?" אמרתי.

"מה?" שאל בן דודי.

הבטתי בפניו וחזרתי על דברי. "לא מפריע לך שאין לך שעון?"

"לא במיוחד," אמר בן דודי והניד בראשו לשלילה. "הרי אני לא חי לבדי בהרים. אם אני רוצה לדעת מה השעה אני פשוט שואל מישהו."

"אתה צודק," אמרתי.

לאחר מכן שתקנו זמן מה.

ידעתי היטב שעלי להיות קצת יותר נחמד אליו, לשוחח אתו על כל מיני דברים. צריך לעזור לו להפיג ולו במעט את המתח עד שנגיע לבית החולים. אבל כבר עברו חמש שנים מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. בחמש השנים האלה הוא הפך מבן תשע לבן ארבע-עשרה, ואני מבן עשרים לבן עשרים וחמש. והחלל הזה בזמן יצר בינינו מעין מחיצה חצי-שקופה שקשה להסיר אותה. אפילו כשהייתי מוכרח להגיד לו משהו, לא הצלחתי למצוא את המילים המתאימות. ובכל פעם שהיססתי, בכל פעם שנתקעתי או שבלעתי את המילים, הרים אלי בן דודי את פניו במין חוסר אונים. אוזנו השמאלית נטתה מעט אלי.

"מה השעה עכשיו?" שאל בן דודי.

"עשר עשרים ותשע," עניתי.

האוטובוס הגיע בעשר שלושים ושתיים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ