אליהו הכהן
אליהו הכהן

כל פיסת מידע, כל גילוי חדש, כל שורה בלתי מוכרת של המשוררת רחל, הרי הם כבשורת חג לא רק לחוקרי שירה, אלא גם לכל שוחרי ההוויה התרבותית העברית הארץ-ישראלית בראשיתה.

על כן, כשהגיעה אלי בימים אלה, באדיבותו של ברוך תור-רז, שהוא ארכיונאי בגימלאות וסופר, מעטפה גדולה מבשרת טוב ובה צרור דפי צילום של מחברת בכתב ידה של רחל, רק מגבלה פיסית מנעה ממני לקפוץ משמחה עד התקרה. כבר בעלעול ראשון היה אפשר להבחין שאין אלה כתבי היד שפורסמו בספרו של אורי מילשטיין, "שירי רחל בכתב ידה", גם לא אלה שנכללו בספרו השני, הגדול והמקיף: "רחל - שירים, מכתבים, רשימות ותולדות חייה". אלה הם דפי צילום של מחברת בת 104 עמודים, שבה החלה רחל לכתוב את יצירותיה המוקדמות: רשימות, תרגומי שירים מרוסית ומצרפתית וטיוטות של שירים שחיברה עד שנת 1926. רק אחדים מן השירים האלה כינסה לתוך חוברת השירים הראשונה שלה, "ספיח" ("ספר שירי הלבן") שיצאה בשנת תרפ"ז (1927).

לימים כונסו גם שירים שלא ביקשה לפרסם בחייה, תחילה על ידי זלמן שזר בספר "שירת רחל", שיצא לראשונה ב-1935 ומאז נפוץ בעשרות מהדורות, ואחר כך על ידי קרוב משפחתה אורי מילשטיין, שכינס, ההדיר והשלים את אסופת כתביה. בהערותיו לספר השירים המלא של רחל הזכיר מילשטיין כתב יד של רחל שהיה ככל הנראה לנגד עיניו של זלמן שזר ואבד. האם המחברת שלפנינו היא אכן כתב היד האבוד של רחל?

את המחברת פותחת הרשימה "הילדים שלנו", דפי יומן המתארים את ילדי קבוצת דגניה שרחל טיפלה בהם בעת שהותה שם ב-1920, לאחר שובה ארצה מחו"ל. ברשימה זו מנסה רחל לשרטט את דיוקנם של הילדים הראשונים של התנועה, ביניהם גדעון ברץ בן השבע והילד משה דיין בן החמש, המכונה משה'לי. הנה קטע מהתרשמותה ממשה דיין הילד: "אני ומשה הקטן שטוחים על גבי ערמת קש. לרגע קט הוא נהיה רציני ועיניו השחורות מביטות נכחו בהבעת עצב מה ופתאום הוא פונה אלי בשאלה: הגידי, יש אדוני בעולם? אני מצטחקת ומיד כובשת את צחוקי, מעמידה פנים הראויים לחשיבות הנושא. - קודם האמנתי, ממשיך משה'לי, ועכשיו לא. ואני רואה כי צר לו על זה, וכי מצפה הוא לתשובה חיובית ממני שתעזור לו להשיב את אלוהיו... ואני עונה: כן, משה'לי, יש אדוני בעולם... הפעוט שבע רצון אבל מקשה שנית: ולמה זה אני לא ראיתי אותו אף פעם?... והנה כבר דילגה מחשבתו על הסוסה השחורה שמטיילת לה בשעורה..."

בראש אחד הקטעים של הרשימה "הילדים שלנו" מופיע התאריך י"א באדר, ללא ציון שנה (כנראה תרפ"א). הרשימה נועדה להיכלל בתוך ספר שהתכוונה רחל לכתוב על ילדי דגניה. במכתב ששלחה מדגניה בכ' שבט תרפ"א כתבה לאחותה: "על הילדים שלנו רוצאה (!) הייתי לכתוב ספר ממש", אך היא חששה שכשרונה הספרותי לא יעמוד לה. חמש שנים לאחר מכן היתה רחל מודעת יותר לכשרונה. במכתבה לאחותה מבית החולים בצפת ניסתה לדרג את מקומה בין ארבע המשוררות בנות דורה: "לפי דעתי אני עולה על בת מרים, משתווה עם אלישבע ונופלת מאסתר ראב".

בדפים הבאים של המחברת מופיעים בזה אחר זה נוסחים ראשונים של רוב שיריה המוקדמים. עיון בהם מלמד כיצד ליטשה רחל את טיוטותיה עד שעוצבו לנוסחים המוכרים לנו. רחל היתה אז בשנות השלושים הראשונות לחייה, לפני הגיעה לשש השנים האחרונות לחייה, שבהן כתבה את רוב שיריה ובהן הבשילה שירתה והתעצמה משנה לשנה. עם זאת, גם מחברת זו, הכוללת כ-35 שירים ראשונים, יכולה להטעימנו את הטעם של אופן התמודדותה של רחל עם הטקסטים שלה עצמה. איך הגשימה הלכה למעשה את נטיות לבה, כפי שביטאה אותן בשירה "ניב": "יודעת אני אמרי נוי למכביר / מליצות בלי סוף / ההולכות הלוך וטפוף / מבטן יהיר. / אך לבי לניב התמים כתינוק / וענו כעפר".

גם בשיר הזה הלכה רחל לפי הכלל המנחה שלה. בטיוטה הראשונה כתבה: "כי רציתי בניב הענו כעפר / וברור כבכית תינוק", ואחר כך צימצמה ותימצתה את הניסוח, ולא הותירה עקבות לבית נוסף שנכלל בטיוטה וזה לשונו: "קשורי מליצות, סלסלות עדי / מורשת סבא לנין / פרחי פרדסים בנוף אגדי / עדות צפרי צבעונין".

בטיוטה הראשונה של השיר "אל ארצי" ("לא שרתי לך, ארצי") כתבה רחל פתיחה מוארכת יותר מן הגרסה המוכרת והתלבטה בין כמה ניסוחים חלופיים:

לא שרתי לך ארצי,

ולא פארתי שמך

ולא קלעתי זר

ולא הגשתי שי ולא הצבתי ידי

ולא קידשתי קרב ולא בניתי עיר.

ולבסוף תימצתה לנוסח המוכר:

לא שרתי לך ארצי

ולא פארתי שמך

בעלילות גבורה

בשלל קרבות.

רחל כתבה שירים קצרים. ממערכת "דבר" קיבלה עשרים גרוש על כל שורת שיר שפורסמה במוסף הספרותי. שכר זה נועד לקיים אותה בצד הקיצבה הדחוקה שהותיר לה אביה. ודאי, היא יכלה לעבות את ארנקה לו רק למדה מידידה אורי צבי גרינברג ("אדמוני, מבושם ונלהב") לארוג יריעות שיר רבי שורות, אך היא נשארה נאמנה לעצמה עד אחרון ימיה. גם בשיר המוכר והמושר "רחל" ("הן דמה בדמי זורם") גנזה רחל בית נוסף שכתבה בטיוטה הראשונה:

העל כן גורלה - גורלי

וסבלה לשאת

ולשבק חיים בלא עת

חיכית גם לי?

הטיוטה הראשונה של השיר "רחל" היתה יכולה לחסוך עוגמת נפש למבקר ספרותי ישראלי נודע. כדי להצביע על חיבתה של רחל לצבע הלבן הוא הביא שלל דוגמאות מתוך שיריה, בין היתר משיר זה: "הן דמה בדמי זורם / הן קולה בי רן / רחל הרועה צאן לבן..." בטיוטה הראשונה של השיר נכתב: "רחל הרועה בת לבן".

גלגולים רבים יותר עברו על השיר "כנרת" ("שם הרי גולן"). מאז הטיוטה הראשונה: "שם הרי מעבר - פשוט היד וגע בם / בדממה בוטחת מצווים: הגבול / ונישא מרכס שם חרמון הסבא / משכמו ומעל - כרועה שאול", היא שבה ותיקנה שוב ושוב כל בית וכל שורה שיצאה מתחת ידה: "דקל פרוע שער" הפך ל"סתור שער הדקל", "זהב כוכבת תום" הפך ל"כתם הכרכום", והבית האחרון, הכל כך מוכר ומושר בלחנה של נעמי שמר, בטרם לוטש נכתב כך:

גם כי אורש מכל זכרון תפארת

ודמה התמול לערפילים קרים

עוד הלב ישמור לך, אדמת כנרת

חסד נעורים.

אחד החידושים המיוחדים במחברת הוא שיר גנוז של רחל שלא ראה אור עד כה. פרסום שירים שמחבריהם גנזו מעורר כידוע ויכוח מתמיד. גם בספר שיריה של רחל מופיעים שירים שלא פירסמה בימי חייה, כמו שירה הנפלא "כוחי הולך ודל, היה נא טוב אלי". על פי הטיוטה שבמחברת, נראה שרחל כתבה אותו בהינף קולמוס אחד, כמעט ללא שינויים ותיקונים. לימים ניחמה ככל הנראה על אותו פרץ מלים רגשני, כן וחושפני, המשתקף במלות השיר, ולא כללה אותו בחוברות "ספיח" ו"מנגד", שיצאו בימי חייה. בדיעבד ההחלטה לפרסם את השיר היתה נכונה. בחלוף שני דורות התאהב המלחין סשה ארגוב בשיר הלירי הזה, ספוג הכאב החרישי, ובחר דווקא בו להלחנה.

לגבי פרסומו של השיר הגנוז שאביא להלן ההתלבטות קשה שבעתיים, משום שלא רק שלא פורסם על ידי רחל בימי חייה, אלא גם לא הושלם ולוטש על ידה, וכבר ראינו לעיל איזה תהליך של זיכוך עברו טיוטות השירים בכור המצרף שלה. ובכל זאת, השאיפה לחלוק עם הקוראים שוחרי השירה גלם שיר מן המעבדה של רחל, מכריעה את הכף בעד פרסומו. השיר נכתב לפני שעברה, ביוזמתו של בילינסון, לחדר בעליית הגג של הבית ברחוב בוגרשוב 5, שממנו נשקף הים ("הידד חדרי החדש הצופה פני ים"), ושבו חיברה את מרבית שיריה בשנות חייה האחרונות.

לאחר ההבהרה, הנה השיר:

כה צר מעגלי: חדרי וספרי -

כה רש וצר.

גורל, גורל, גורל אכזרי

בכרמי בצר!

מעבר מזה - ואם אני לא אתו

לא נימור* כל:

בהמון קולות, בצבעי קשתו

היש הגדול.

"הים הכחל" - הישנו? האמנם?

גם היום?

שיאי הרים מורידים עודם...

לא חלום?

כה צר מעגלי: חדרי, ספרי,

ערגה למרחב

ולא עבורי, ולא עבורי

היש בלהטיו!...

(*) אף כי המלה נימור אינה בשימוש, אפשר שרחל התכוונה לומר בשורה זו כי דבר לא נשתנה, כלומר: לא נימור מלשון תמורה).

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ