ערבה עיוורת, עלמה נמה, הרוקי מורקמי

נועה לימונה
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נועה לימונה

ערבה עיוורת, עלמה נמה הרוקי מורקמי. תירגמה מיפאנית: עינת קופר. הוצאת כתר וכנרת זמורה-ביתן, 376 עמ', 89 שקלים

קשה לומר שהקוראים הישראלים מצויים ברזיה של הספרות היפאנית. איך לומר בכפל לשון? היא לא בדיוק כוס התה שלנו. אבל אין כמעט מי שלא שמע על הרוקי מורקמי. ספרים רבים שלו תורגמו לעברית, והשבוע בא לכאן כדי לקבל את פרס ירושלים ל-2009. כל תרגום חדש שיוצא הוא חגיגה לקוראיו המסורים, שממהרים לרכוש, לקרוא ולהוסיף אותו לרשימת הספרים האהובים עליהם. אך התופעה אינה ייחודית לקוראי העברית. יצירותיו תורגמו ל-38 שפות, והוא פופולרי בעולם המערבי כולו.

נראה כי סיבה אחת לקסם שהוא מהלך על הקוראים המערביים נעוצה בכך שעולם הדימויים של מורקמי הוא יותר אמריקאי מיפאני, והתרבות שגיבוריו חיים בה היא תרבות הפופ. הם מבכרים ספגטי על סושי, מעדיפים נגינה בפסנתר והאזנה למוסיקת ג'ז על פני פריטה על קוטו, קוראים דיקנס, צופים במערבונים של ג'ון פורד ובשום אופן לא תתפסו אותם עורכים טקס תה או קדים קידות נימוסין.

אך יותר משקוראיו של מורקמי הם מערביים, קוראיו של מורקמי הם צעירים. ראשית, כתיבתו ניחנת באסתטיקה קולנועית הפונה באופן טבעי לדור שספרייתו מכילה בעיקר די-וי-די. סיפוריו חזותיים עד כדי כך, שכמעט אפשר לראות בהם זוויות צילום. לשונו של מורקמי יומיומית ופשוטה, אם כי הדימויים האסוציאטיוויים שהיא משתמשת בהם מקנים לה איכות לירית. מורקמי מרבה להזכיר סרטים, חלק מסיפוריו באים עם פסקול משלהם (בדרך כלל של מוסיקת ג'ז), ולעתים הוא לא עומד בפיתוי ומספק לקוראים הוראות בימוי של ממש. בסיפור "במקום שבו אני עשוי למצוא אותו", למשל, מביט המספר באשה שמולו המנסה להיזכר בדבר מה, ואומר: "אילו היינו בסרט של היצ'קוק, זאת היתה הנקודה שבה התמונה מיטשטשת וסצינת ההיזכרות מתחילה".

?

סיבה נוספת לנגישותו של מורקמי, כמו גם לגילם האופייני של קוראיו, עשויה להיות האוניוורסליות של הנושאים שמעסיקים את מורקמי ואופיים הקיומי. בקובץ הסיפורים "ערבה עיוורת, עלמה נמה" יש 24 סיפורים קצרים הכתובים בסגנון הריאליזם-המאגי האופייני לו. התפאורה תמיד ריאליסטית: נסיעה באוטובוס, חופשה באתר נופש, ביקור בגן חיות. אך ההתרחשויות חורגות אל הסוריאליסטי ונושקות למיסטי. הפערים הלוגיים הנוצרים כתוצאה מכך מאלצים את הקוראים להשהות תפישות רווחות ומרחיבים את מחשבתם אל מעבר לגבולות ההיגיון.

החיפוש אחר הגרעין החמקמק המצוי מעבר לתופעות הגלויות עובר כחוט השני הנשזר בין הסיפורים: ההחלקה מהריאליסטי אל המאגי חושפת את התחושה שקיים משהו מעבר למה שעינינו רואות, משהו שגיבוריו הצעירים של מורקמי, בדומה לקוראיו, לא חדלו עדיין מהחיפוש אחריו. לגרעין הבלתי נראה יש לעתים קרובות ביטוי מאיים או גרוטסקי, ואופיו ההיולי מקשה לנסחו במלים. בסיפור "אסון המכרות בניו יורק" אחת הדמויות מבקרת בגן חיות באמצע הלילה: "אני לא יכול לבטא את זה טוב במלים, אבל זה כאילו האדמה נסדקת בשקט בכמה מקומות ומשהו זוחל ועולה ממנה"; ב"חתולים אוכלי אדם" המספר מדמיין שחתול מכרסם את מוחו, ב"ערבה עיוורת, אשה נמה" זבובים זוחלים לתוך אוזן של אשה, וקשה לשכוח את התיאור המפורט של הקאת תולעים בסיפור "סרטנים".

היסוד הקמאי הארוג אל תוך סיפוריו של מורקמי מתבטא גם בנטייה הילדית לצקת תוכן מוחשי לנושאים מופשטים. כמו בעולם הילדות כך בעולמו של מורקמי, מופשט ככל שיהיה, יש צורה ומרקם. בעיות קיומיות מופשטות מתגלמות באובייקטים מוחשיים שאפשר לתפוס ולסלק. בסיפור האחרון בקובץ, "קוף שינגאווה", הבעיה שממנה סובלת הגיבורה היא שכחת שמה. לאחר שנשללות הסיבות הרפואיות האפשריות לתופעה היא פונה לייעוץ נפשי. כפי שאפשר לצפות, הגיבורה מתבקשת לספר על עברה ועל אורחות חייה, אך בשונה מהרגיל, הפתרון לבעיה הוא משהו שאפשר לתפוס בשתי ידיים, ואפילו ללטף. מתברר שהגורם לשכחה הוא קוף שגונב שמות. "זאת המחלה שלי", הוא מסביר לה כשהם מתעמתים, ובאותה הזדמנות מודה בבושה שגנב גם שתי בננות בזמן שהיה אצלה בבית. בניסיון לשכנע את שוביו שיש גם טוב במעשיו, הוא מסביר שכשהוא לוקח את שמו של אדם הוא לוקח יחד עם הטוב גם את הרע שבו. באי רצון הוא חושף באוזני הגיבורה את הרע בשמה שלה: אמה מעולם לא אהבה אותה, הוא מגלה לה, וכתוצאה מכך היא עצמה אינה מסוגלת לאהוב איש באמת. בסופו של דבר זו תובנה המתאימה לפסיכותרפיה, אלא שהיא נמסרת מפיו של קוף.

בסיפור "במקום שאני עשוי למצוא אותו" בעל נעלם בזמן שהוא עולה מהקומה ה-24 לקומה ה-26 בבית מגוריו. אשתו שוכרת בלש פרטי, אך זה, במקום לערוך תחקיר מקיף על האיש הנעדר, ולהתמקד בבחינת האפשרויות ההגיוניות בנוגע למה שעלה בגורלו, מבלה את זמנו בשיטוט עקשני בין הקומות המדוברות בחיפוש אחר "משהו כמו דלת".

?

אולם הרעיון החוזר בכל הסיפורים בקובץ הוא שמהבעיה האמיתית המטרידה את הגיבור אי אפשר להיפטר, גם אם אפשר לאחוז בה. משום שלא משנה באיזו צורה תופיע, הבעיה היא אותה בעיה, והיא טבועה בעצם הקיום האנושי. החיפוש אחר פתרונה הוא החיפוש שטורד את מנוחתנו כל חיינו, בין אם אנו משתתפים בו, ובין אם אנו מבלים את חיינו בניסיון להסתיר את קיומו.

גיבוריו של מורקמי הם הגיבורים האקזיסטנציאליים הטיפוסיים: רובם סובלים מבדידות וניכור, הם מאופיינים בפאסיוויות, ומובלים על ידי החיים. בדרך כלל הם מגיבים בשלווה לתופעות החריגות שהם חווים ומקבלים אותן כגזרה משמים. בסיפור "בחילה 1979" (שם אקזיסטנציאליסטי לעצמו, אגב ספרו של סארטר, כמובן) סובל הגיבור במשך 40 ימים רצופים מהקאות יומיות, ובמקביל להן, במשך אותה תקופת זמן, מהטרדות טלפוניות מסתוריות. בסכמו את העניין הוא אומר: "כשחושבים על זה, זה לא דבר נורא כל-כך להקיא. אם משווים את זה לטחורים או לעששת, הכאב לא נורא, ואם משווים את זה לשלשול, זה קצת יותר אלגנטי".

הגיבור ב"הסיפור על הדודה המסכנה", לעומת זאת, נושא על גבו, פשוטו כמשמעו, דודה מסכנה. למעשה זוהי השתקפות משתנה של זיכרונות לא נעימים ומעוררי רגשות אשמה שבה חוזה כל מי שפוגש בו. אחד רואה בה כלב שמת באופן גרוטסקי, אחר מורה אומללה ומצולקת. כצפוי, חבריו מתחילים להתרחק, אך הגיבור משלים עם גורלו במחשבה שממילא מעולם "לא הייתי כל כך טוב בתקשורת עם אנשים".

הגיבורים אפוא כנועים, אך הם נושאים אתם אי נחת כלשהי, שנוטה להתגלות להם לפתע מתוך שגרת חייהם. שלוות הרצף הסיבתי הטבעי מופרת שוב ושוב בסיפורים במראות מתעתעים ("המראה"), בהופעת רוחות רפאים ("מפרץ הנליי"), בצירופי מקרים שלא ייאמנו ("הנוסע המקרי"), בהתפתחויות סוריאליסטיות כמו הופעתם של עורבי ענק זוללי עוגיות, קופים מדברים, או אבנים שזזות על דעת עצמן.

כשם שתפישת המציאות מתערערת בסיפוריו של מורקמי, כך גם תפישת הזהות העצמית. היעלמות פתאומית ובלתי מוסברת של אנשים או חתולים היא עניין נפוץ בסיפוריו, ונזילותו של העצמי ושבריריותו מהדהדים גם בתופעות כמו שכחת שמות, תחושות של זרות עצמית והעדר קווים פנימיים המסמנים את זהותו של אדם שעוגניו החיצוניים אבדו לו. העצמי נדמה לעתים כקו מתאר המקיף חלל ריק. ב"המראה" חוזה הגיבור בהשתקפות של עצמו אך הוא חש כי "הייתי אני חוץ ממני... אני כפי שלא הייתי צריך להיות". ב"חתולים אוכלי אדם" מתואר אדם, שנסיבות חייו הובילו אותו להשיל מעליו כמעט את כל הסממנים החיצוניים של זהותו העצמית: "איני מי שאני אלא מישהו שלבש את הצורה שלי. זה איננו אני האמיתי, אלא אני האחר, העשוי חמר... מישהו הפיח בי חיים מדומים בעזרת לחש כשפים". הגיבור מנסה לשווא לצקת בחזרה תוכן לחלל הריק: "עצמתי את עיני וניסיתי שוב להשחיל את ההכרה אל תוך גופי".

הטשטוש בין גבולות המציאות לדמיון מועצם על ידי הערפול המכוון של ההבחנה בין המספר למחבר. לפעמים מתייחסות הדמויות אל המספר כסופר במקצועו. כך בפתיחה של "המראה" אומר המספר: "כבר הרבה זמן שאני מקשיב לסיפורי החוויות של כולם", וב"האיש השביעי", נאמר כי המספר "היה האחרון שדיבר באותו ערב". הטשטוש מגיע לשיאו ב"הנוסע המקרי" שנפתח במלים: "אני, מורקמי, הוא מחבר הסיפור שלהלן".

בדומה לג'ז, הסגנון המוסיקלי האהוב עליו, עלילותיו של מורקמי קופצניות, ניכר בהן אלתור והומור, אך לעתים הן מצויות בסכנה להפוך לזמזום מטריד, כמו רדיו שנשכח דולק באיזו פינה בבית, וגורם לך לשאול פתאום "מה זה הרעש הזה?" המתח בין מה שיכול להתרחש או לא להתרחש שמאפיין את כתיבתו עשוי להיתפש לעתים כשרבוט גחמני, וכמה מן הסיפורים באוסף מהלכים על הקו הדק המבחין בין אמנות לנונסנס. "יום מושלם לקנגורו", למשל, הוא סיפור מצחיק אבל סתמי. קוראים מסוימים עשויים לחוש אי שביעות רצון גם מהאניגמטיות של הסיפורים, שמותירה אותנו עם חצי תאוותנו בידנו. כדי ליהנות ממורקמי מוכרחים לנטוש את הכמיהה הטבעית להבין ולפתור את החידה. כוחו של הסיפור טמון בשימורה של החידה, בכך שהוא מעורר את המחשבה ומותיר את התבונה בלתי מסופקת. כפי שמבטא זאת המספר בסיפור "הגחלילית": הרוקי מורקמי מציב את הקורא כך שהאור הקטנטן יהיה תמיד מעט מעבר להישג ידו.

Blind Willow, Sleeping Woman \ Haruki Murakami

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ