מלחמת קרים, חזי שלח

ערן דולב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן דולב

מלחמת קרים חזי שלח. הוצאת מעריב, 255 עמ',86 שקלים

מלחמת קרים לא היתה אירוע מקומי זניח, סכסוך מקומי אלים שניטש בין שתי מדינות לא חשובות מסיבה זו או אחרת. היא היתה הרבה מעבר לכך: זו מלחמה שנטלו בה חלק צבאות המעצמות האירופיות המשמעותיות של אותה התקופה, ונעשה בה שימוש בטכנולוגיות חדישות בתחומים שונים. לדוגמה, זו היתה המלחמה הראשונה שהשתמשו בה בתקשורת טלגרפית, והפצועים נותחו תחת חומרי אילחוש. השפעתה של מלחמת קרים על הצבאות האירופיים ועל המלחמות העתידות באירופה בהמשך המאה ה-19 היתה מרחיקת לכת. אולם מלחמה זו, שכמעט ונמחתה מהזיכרון הקולקטיווי, זכורה במשהו בעיקר בגלל שתי התרחשויות שאירעו במהלכה: האחת - הסתערות הפרשים הקלים הבריטים בקרב בלקלאווה, שהיתה למשל ולשנינה על הכשל המבצעי; השנייה - פעילותה המקצועית הברוכה של פלורנס נייטינגייל, האחות עם העששית.

כל מי שבקיאים, פחות או יותר, בתולדותיה של מלחמת קרים, שהתחוללה בשנים 1853-1856 בין רוסיה לבין בנות הברית - האימפריה העותמנית, בריטניה, צרפת וסרדיניה; כל מי שיודעים את סיבותיה הרשמיות, שעסקו ב"שאלת המזרח" ובעיקר בסכסוך בין רוסיה לצרפת על השליטה במקומות הקדושים בארץ ישראל, וכל מי שבקיאים במהלכיה, עשויים להבין בנקל את פשר היעלמותה מהזיכרון: זו היתה מלחמה שניטשה ללא סיבה של ממש, שהצבאות שלחמו בה, ובעיקר מצביאיהם, הפגינו חוסר יכולת מקצועית ניכרת. המלחמה נגמרה, בסופו של דבר, ללא כל הישג למי מהמעצמות שהשתתפו בה, במחיר כבד של אבידות מידי היריב, ומגיפות שונות. כוחות בריטניה וצרפת הפליגו אל המערכה מבלי שהיתה להם משימה מוגדרת, ללא מודיעין ראוי וללא מערך לוגיסטי של ממש.

בספרו על תולדות המלחמות ציין פילדמרשל מונטגומרי כי "מלחמת קרים היתה מהמערכות שנוהלו באורח הכושל ביותר אשר תועדו בתולדות האנושות". אם כך הם פני הדברים, מי באמת זקוק למלחמת קרים בפנתיאון הלאומי שלו?

ההיסטוריונית ברברה טוכמן שניתחה בספרה "מצעד האיוולת" (הוצאת מעריב, 1987) דוגמאות למדינאות ולמהלכים צבאיים כושלים, לא כללה בו את מלחמת קרים, אף כי היא בהחלט מתאימה לאמות המידה של איוולת כפי שהוגדרו על ידי המחברת.

לקוראים בספרו המעניין של חזי שלח מתברר כי מלחמת קרים ראויה בהחלט לתיאור ולהערכה ביקורתית דווקא בתקופתנו: מאחר שלא פסו מלחמות, בוודאי לא מאזורנו, חשוב שנלמד משיגיונותיהם של דורות קודמים בתקווה לא לשוב ולחזור על טעויותיהם. מחבר הספר מודע לכך לחלוטין ומדי פעם בפעם אינו מהסס מלהפנות זרקור של רלוונטיות לתופעות שהוא מתאר, בהקשר זה ראוי לקרוא בתשומת לב את הפרק העוסק בהערכה רטרוספקטיווית של המלחמה ונקרא "אחרית".

שלח יודע לספר סיפור היסטורי ומביא אותו עם ידע, כישרון ואף הומור (את יכולתו זו הפגין כבר בספרו המעולה הקודם: "נפוליאון: 1813, מלחמת העולם הראשונה", הוצאת "כתר", 1996). סיפורו מתחיל ברקע הפוליטי למלחמה; הוא משכיל לתאר בקצרה אך בדיוק רב את דיוקנם של השליטים ושאר דמויות המפתח במדינות האירופיות השונות. כך הוא מציג לקוראים את אישיותם של המנהיגים שהחליטו על פתיחת המלחמה ועל המשכה, שלא היה הכרחי כלל ועיקר. מתיאורו עולה בבירור כי השיקולים אשר הנחו אותם לנקוט צעדים לוחמניים שונים, נבעו בעיקר ממבנה נפשי מסוים ולאו דווקא ממצבים פוליטיים בלתי פתירים. הוא מתאר בדיוק, אך לא בפירוט מוגזם, העלול אולי לשעמם את הקוראים, את שלבי המערכה ומדגיש הבטים שונים של התנהלות הקרבות הראויים לתשומת לב מיוחדת.

פרק מעניין במיוחד עוסק בזירות המשניות של מלחמת קרים: מתברר כי המלחמה לא ניטשה אך ורק באזורים הקרובים אל הים השחור, אלא גם הרחק משם, עקב נסיבות גיאו-פוליטיות ואסטרטגיות ייחודיות.

השימוש בטלגרף בעת הלחימה מעורר אף הוא מחשבה: הטכנולוגיה החדישה שימשה את המפקדים לניהול מושכל יותר של צבאותיהם ולתקשורת טובה יותר עם הדרג המדיני (אף אם חלקם לא הסתגלו אליה ולא היו נכונים להטמיע את השימוש בה). אולם היא שימשה אף את ויליאם הווארד ראסל, המכונה "הכתב הצבאי הראשון במערכות המודרניות" לדיווחים היישר מן החזית אל מערכת עיתון ה"טיימס" בלונדון. הטכנולוגיה החדישה איפשרה לכתב להעביר במישרין, תוך זמן קצר, חדשות אל העורף. בניגוד להודעות הרשמיות המרגיעות של משרד המלחמה, היו תיאוריו של ראסל מזעזעים: הוא תיאר את מצוקת החיילים עקב העדר אספקה לוגיסטית, את תפקודם הלקוי של המפקדים ואת התמותה הרבה. כתבותיו של ראסל עוררו את דעת הקהל הבריטי אשר תבע הסברים למצב חיל המשלוח. אחת התוצאות של דעת הקהל היתה שליחת קבוצת אחיות בראשות פלורנס נייטינגייל אל בית החולים בסקוטארי שבטורקיה.

על פי הנתונים המקובלים, יותר משני שלישים מהאבידות בקרב כוחות בנות הברית במלחמת קרים נבעו ממחלות ולא מאש האויב. התפרצות של מגפת טיפוס הבהרות, "טיפוס המעיים", מלריה וכולירה גרמה למותם של רבבות חיילים. יש להוסיף לכך גם את כל החיילים הפצועים אשר פונו משדה הקרב אל בתי החולים העורפיים, שכשליש מהם מתו מזיהומים שונים בין כותלי בית החולים. נראה כי אפשר היה למנוע את רוב ההתפרצויות המגפתיות ואת הזיהומים הטרום-ניתוחיים אף בעת המלחמה, שכן כמה שנים לפני פרוץ המערכה כבר זוהו החיידקים כמחוללי מחלות שונות. ראיה לכך היא פעולתה של האחות נייטינגייל, שבאמצעים מוכרים וכמעט שגרתיים הצליחה להקטין את תמותת הפצועים בבית החולים בסקוטארי מ-42% ל-2% בלבד תוך שבועות אחדים.

בניגוד למצב התברואי בקרב יחידות בנות הברית, מצבם של החיילים הרוסים היה ככלל טוב יותר, עקב חשיבה נאותה ותכנון תברואתי מוקדם של קצין הרפואה הראשי של הצבא הרוסי, ניקולאי פירוגוב. אולם המגפות לא פסחו גם עליהם.

מקריאת ספרו של שלח על מלחמת קרים אפשר ללמוד לא רק על המערכה עצמה. סיפור המלחמה, הרקע להיווצרותה, מהלכה ותוצאותיה, מביאים את הקוראים למסקנות כלליות יותר על ההתנהגות האנושית ואולי גם על הדרך שבה אפשר להתמודד עם תופעות של תוקפנות ובריונות בין מדינות באורח מושכל יותר מבעבר.

בחלקו האחרון של הספר מצוי "יומן המלחמה": ריכוז לוח הזמנים של האירועים במהלכה, המלצות לקריאה נוספת ומפתח, כולם מוסיפים הרבה לספר ולהנאה שבקריאתו.

הפרופ' ערן דולב, לשעבר קצין רפואה ראשי של צה"ל, הוא מומחה להיסטוריה של הרפואה הצבאית

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ