Hitler's Private Library

מה אפשר ללמוד מהספרייה של אדולף היטלר

שלמה אבינרי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה אבינרי

Hitler's Private Library

Timothy W. Ryback. Alfred A. Knopf, 278 pp., $25.95

לכאורה אין פרדוקס גדול מזה: אדולף היטלר, ששלטונו מזוהה לא רק עם רציחתם של מיליוני בני אדם, אלא גם עם שריפה של ספרים - עיצב את השקפת עולמו יותר מקריאה של ספרים, ופחות מהחיים עצמם. היטלר החזיק בשלוש ספריות: במשרדו בלשכת הקנצלר, בדירתו הפרטית בברלין ובבית הנופש שלו בברכטסגאדן. לאחר מפלת הרייך נפוצו הספרים לכל עבר, חלקם אבד וחלקם נבזז, אך שלטונות הכיבוש האמריקאיים הצליחו לרכז חלק מהם, וכ-1,200 כותרים מתוך הספריות הועברו לספריית הקונגרס בוואשינגטון. שם קוטלגו ונשמרו באוסף מיוחד שאיש כמעט לא שם אליו לב.

העיתונאי האמריקאי טימותי ריבק עלה על עקבותיו של האוסף, וגם הצליח לגלות שרידים ממנו שמצאו את דרכם לאוספים שונים בגרמניה וכן לספריית אוניברסיטת בראון בפרובידנס שבארצות הברית. הספר שחיבר הוא ניסיון לשחזר את עולמו הרוחני - אם אפשר לקרוא לו כך - של מנהיג הרייך השלישי מתוך עיון בספרים שנמצאו בספריותיו, שבאחדים מהם יש הערות שוליים בכתב ידו של היטלר. ספרים אחדים ברור כי היטלר לא קרא, אך מופיעות בהם הקדשות ממי שהעניקו לו ספרים אלה כמתנה, וגם זה עשוי ללמד משהו על מה שמקורביו חשבו שעשוי לעניין את מנהיגם.

התמונה המתקבלת על עולמו הרוחני של היטלר מקוטעת ומורכבת, כמובן, וצריך להיזהר שלא להסיק מסקנות חפוזות. אך מכיוון שהיטלר העיד על עצמו כי הוא "קורא ספר כל לילה" (ויש עדויות מהימנות לכך), אי אפשר להתעלם מהעובדה שספרים עיצבו את דעותיו והשקפת עולמו.

אשר לטעמו הספרותי, היטלר סיפר לא פעם מהם ספריו האהובים: "דון קיחוטה" של סרוונטס, "רובינזון קרוזו" של דפו, "אוהל הדוד טום" של ביצ'ר-סטואו, "מסעי גוליבר" של סוויפט, "מקס ומוריץ" של בוש, ספרי קארל מאי וטרגדיות של שייקספיר, בייחוד "המלט" (בולט העדרם של קלאסיקונים גרמנים: היטלר העיר פעם כי מוזר בעיניו שהנאורות הגרמנית העלתה את "נתן החכם" של לסינג, ואילו דווקא שייקספיר הבריטי נתן לעולם את שיילוק).

כמובן שיש בספרייה גם ממצאים פיקנטיים: בצד ספרו של קלאוזביץ על המלחמה, עומד בספריית הקונגרס גם ספר בישול צמחוני צרפתי, עם הקדשה "למסייה היטלר, צמחוני" מצד מעריצים צמחונים בצרפת (למי ששכח: כן, היטלר היה צמחוני ואילו הימלר פיתח כמה רעיונות ירוקים). ולא נעדרו גם ספרי אסטרולוגיה.

מי שבוחנים רשימה כמעט-תמימה זו עשויים להיגרר אחרי קביעתה של חנה ארנדט בדבר הבנאליות של הרוע. אך הספרייה מצביעה על משהו אחר לגמרי: ריבק מדגיש כי דווקא בגלל ההשכלה הפורמלית הדלה של היטלר (הוא בקושי גמר בית ספר תיכון), הקריאה הבולמוסית האופיינית לסגנונו מצביעה על סוג של אישיות שקלטה בלי ביקורת רעיונות מספרים, צירפה אותם אחד לאחד ויצרה מהבליל הזה משהו שנראה כמו השקפת עולם.

בניגוד למנהיגים נאצים אחרים שצמחו מקרבות-רחוב עם קומוניסטים וסוציאליסטים, היטלר ראה את עצמו כהוגה וכאידיאולוג שיש לו תפישה פילוסופית על ההיסטוריה ועמדות לא רק בפוליטיקה, אלא גם בענייני אדריכלות, אמנות ואסתטיקה.

כך מגלה ריבק כי את רעיונותיו לבנייתה של בירה חדשה, "גרמאניה", לרייך בן אלף השנים שאב היטלר מספר שאותו קנה כחייל בחזית צרפת במלחמת העולם הראשונה: זה הספר "ברלין" של מקס אוסבורן, אינטלקטואל ומבקר ספרות גרמני ידוע, שבו הוא ביקר את הסגנונות הזרים שחדרו לבנייה המונומנטלית בברלין והציע לגבש סגנון גרמני המתאים ל"ספרטה על נהר השפריי". בספרייה נשמר העותק המקורי. האירוניה היא כי אוסבורן - פטריוט גרמני לכל דבר - היה יהודי שנאלץ לעזוב את גרמניה אחרי 1933, שהה זמן מה בארץ ישראל ואחר כך עבר לארצות הברית, שם ביסס מחדש את מעמדו כמבקר אמנות.

אך רוב האוסף בספריית הפיהרר יוחד לספרות פוליטית של מחברים מן הימין הרדיקלי הגרמני והאירופי. אחד מהם הוא ספרו של פאול לאגארד, "מכתבים גרמניים", מסוף המאה ה-19, שבהם הציע לסלק את היהודים מאירופה: בספרייה מצויה מהדורה חדשה של הספר מ-1935. ריבק ספר ומצא בספר יותר מ-100 הערות שוליים והדגשות של היטלר, שמתרכזות באותם קטעים שבהם נמתחה ביקורת על חלקם של היהודים בכלכלה ובתרבות הגרמנית ובהצעות לסילוקם ולגירושם מגרמניה.

ספרים אחרים בספרייה - וכן ברשימת הכותרים שהיטלר שאל מספריית המפלגה הנאצית במינכן בשנות ה-20, ואותן מביא ריבק - הם של ההיסטוריון ומייסד המפלגה האנטישמית הגרמנית, היינריך פון-טרייטשקה; "יסודות המאה ה-19" של מייסד האידיאולוגיה הגזענית המודרנית, יוסטון סטיוארט צ'מברליין; ספרו של הנרי פורד, "היהודי הבינלאומי"; ספרו של מייסד הגזענות "המדעית" הגרמנית, האנס גינתר; ספרו של מולר דן-דר-ברוק, "הרייך השלישי" (שממנו שאבו הנאצים את המושג); חיבוריו של הגזען האמריקאי, מדיסון גראנט; ספרים על מרטין לותר ויחסו ליהודים; וספריו של דיטריך אקהארט (פטרונו של היטלר במינכן בתחילת דרכו הפוליטית).

כן בולטים ספריו של אחד האינטלקטואלים הגרמנים המבריקים של התקופה, ארנסט יינגר, שהצליח להלך על קו דק של אסתטיות צרופה-כביכול בהערצת המלחמה ובתמיכתו בנאצים (הוא שיקם את עצמו לאחר מלחמת העולם השנייה בגרמניה המערבית). בספרייה יש גם עותק של אחד מספריו של חוקר הקוטב השוודי הידוע, סוון הדין, שהיה מעריץ נלהב של היטלר והקדיש לו בעת מלחמת העולם השנייה את אחד מספריו, מה שהביא לחליפת מכתבים בין השניים, שבהם הודה היטלר לחוקר השוודי הנודע על תמיכתו ברעיונותיו ובמלחמתו.

בין הספרים האחרונים שנוספו לספרייה היתה מהדורה גרמנית של הביוגרפיה של פרידריך הגדול, מאת ההיסטוריון הבריטי תומאס קרלייל, שנתן יוזף גבלס להיטלר כמתנה במארס 1945, בעת שהפיהרר כבר שהה בבונקר שבו התאבד כעבור כמה שבועות. פרידריך הגדול היה כמובן דמות-מופת להיטלר, וקרלייל - שאחד מחיבוריו הידועים ביותר הוא "הבו לי מנהיג!" - היה אחד מההיסטוריונים האהובים על היטלר.

לא מפתיע למצוא בספרייה מהדורה שלמה של כתבי הפילוסוף יוהן גוטליב פיכטה, שהעניקה כמתנה להיטלר מעריצתו, הבמאית לני ריפנשטאהל עם ההקדשה "לפיהרר האהוב עלי, ברגשי כבוד עמוקים". פיכטה הוא מחבר "הנאומים אל האומה הגרמנית" מ-1808, שבהם רואים רבים את תחילת הלאומיות הפוליטית בגרמניה. יותר מפתיע למצוא שם את כתבי הפילוסוף עמנואל קאנט (שלוש ה"קריטיקות"), אף כי לא ברור אם היטלר קרא בהם.

למעשה, אין הפתעות משמעותיות בספרייה: היא מאופיינת בחד-צדדיות. ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו, שחיבר אולי את הביוגרפיה המרשימה ביותר של היטלר, כותב כי היטלר נשאר עבורו בגדר חידה: אך זה נכון רק בחלקו.

דווקא הספרייה מאפשרת להתבונן מקרוב על תמונת העולם של היטלר: מספרו של ריבק עולה כי האיש היה בעל השכלה בסיסית ביותר, שנמשך - כמו חצי-משכילים רבים אחרים - לרעיונות כוללניים וחובקי עולם, מבלי שהיו לו הכלים לבחון אותם; הספרים שקרא לא עירערו את השקפת עולמו אלא רק חיזקו אותה. הוא מעולם לא ביקש לקרוא חיבורים כלליים - על היסטוריה, או פוליטיקה, או ארכיטקטורה - שהיו מאפשרים לו לבחון בעין ביקורתית את רעיונותיו החצי-אפויים.

ספרים אלה היו גם המאגר שממנו שאב היטלר את רעיונותיו כפי שבאו לידי ביטוי ב"מיין קאמפף", בנאומיו, ב"שיחות השולחן" שלו ובמדיניותו: הוא מתגלה בהם כאדם מהמעמד הבינוני-הנמוך, יליד פרובינציה, משכיל למחצה, הנתפש לרעיונות ומבקש לראות עצמו לא רק כמנהיג פוליטי, אלא גם כהוגה דעות. למעשה, אפשר לומר על היטלר מה שכתב הוא עצמו על אנשים "שיש להם הרבה 'ידע', אך הם אינם מסוגלים לארגן או להפנים את החומר".

ואחרון-אחרון: בניגוד לדימויים נפוצים, דווקא הספרייה מוכיחה כי היטלר לא היה בודד, לא במחשבותיו ולא במדיניותו. למה שהוצע ובוצע על ידו - בברוטליות בל תיאמן - היו שורשים. דעותיו ותפישותיו שיקפו מגמה שהיתה קיימת, ולא בהיחבא, אצל מספר לא קטן של הוגים ומדינאים אירופאים (ואמריקאים) בשלהי המאה ה-19. נוכחות חיבוריהם של אישים אלה - מצ'מברליין ועד הנרי פורד - בספרייתו מוכיחה עד כמה האידיאולוגיה הנאצית לא צמחה במוחו של איש אחד או תנועה אחת: היא היתה זרם לא מבוטל בתרבות המערב, ורק בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה הושם לה קץ, למרות שהיא מבצבצת פה ושם גם היום. וכל זה רחוק מאוד מאוד מבנאליות.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ