הסיוט של שלום עליכם התימני

אם יום אחד יחקרו את תולדותיה של היצירה המזרחית המקומית, אין ספק שיפתחו בפריצת הדרך של מרדכי טביב. במלאות שלושים שנה למותו

יפה ברלוביץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יפה ברלוביץ

ב-20 בינואר 1979 הלך לעולמו הסופר והמשורר מרדכי טביב והוא בן 68. שלושים שנה עברו מאז. הספרות הישראלית שינתה פניה, הזרם הפואטי המרכזי התפרק לריבוי של זרמים ופואטיקות, כמו הכיוון הפואטי המזרחי, שחוקרות כמו דליה מרקוביץ וקציעה עלון מפקיעות אותו מן התיוגים של "ספרות עדתית" או "ספרות פריפריה", ותובעות באמצעותו קריאה שונה ב"מזרחיות" ובמיקום החדש שלו ב"מרחב הזהויות הישראלי". אם יום אחד יחקרו את צמיחתו של כיוון ספרותי זה, וממילא את תולדותיה של היצירה המזרחית המקומית בסוף המאה העשרים, אין ספק כי יפתחו בפריצת הדרך של מרדכי טביב. כבר בשנות הארבעים והחמישים הוא סימן ביצירתו קריאה שונה במזרחיות, ומיקום חדש במרחב הזהויות כאן.

הוריו של טביב הגיעו לארץ מחיידאן שבתימן והיו מראשוני העולים התימנים שהתיישבו במושבה ראשון לציון (1909). טביב נולד שנה לאחר מכן (1910), אבל עד היותו בן תשע, כשברח לראשונה מן ה"חדר" התימני אל המושבה, לא הכיר את הקהילה האשכנזית ותרבותה. רחוק, בין הפרדסים, קמה שכונת הצריפים של התימנים ("שיבת ציון"), ושם ניהלו את אורחותיהם, על מוסדות הדת והחינוך שלהם, כמו בתימן. המושבה אמנם פתחה לפני הילד את שערי בית ספר (יחיד בין כל התלמידים האשכנזים), אבל בה בעת עוררה את התמודדותו הבלתי פוסקת עם התרבות האשכנזית: נסחף אליה ונדחה, מבקר אותה ונשבה. אמביוולנטיות זו, בין התרבות התימנית לבין התרבות האשכנזית, עשתה אותו לאדם קרוע, חסר מנוחה.

חיפוש אובססיווי זה כוחו יפה גם לגבי יצירתו. בספרות הצעירה של דור תש"ח, שסיפרה את עצמה בין מונוליטיות ישראלית לבין מודלים אירופיים ואמריקאיים, מעולם לא התנער טביב ממקורותיו היהודיים-התימניים ומחומרי הביוגרפיה שלו. הוא אמנם ניסה לברוח מהם אל עיסוקים תרבותיים במפא"י ההיסטורית, להכות יתד בחיי קיבוץ, לשרת בצבא הבריטי וללחום במלחמת השחרור, אבל תמיד חזר אל השכונה בראשון לציון כאל רחם-אם. גם היצירה שלו מצאה את פרסומיה מעל הבמות הפריודיות של השמאל הספרותי אז, ומשוררים כמו עזרא זוסמן מ"דבר" ואברהם שלונסקי מ"על המשמר" היו האבות הספרותיים שליוו ופירסמו אותו. אמנם כשהראה לשלונסקי את שיריו הראשונים שעסקו בבעיותיו של יוצר כאדם צעיר, הוא קרא לו "משורר אילם", אבל כשהציג את סיפורי ילדותו מהשכונה בראשון לציון, כינה אותו "שלום עליכם", וביקש עוד.

טביב לא הירבה לכתוב, אבל כמה מיצירותיו הרעישו והפעימו את הספרות הישראלית בת הזמן. הרומאן הראשון שלו, "כעשב השדה" (1948), היה רומאן חניכה ראשון שגיבורו הוא הצבר התימני. לראשונה התוודע בו הקורא הישראלי המצוי אל סיפורי ילדות תימנית בארץ ישראל של המושבות; טביב לא היסס בתוך כך מלשלוח אצבע מאשימה אל ציבור האיכרים ויחסם המתנשא והרודני בקהילת בני תימן במקום. היתה זו הפעם הראשונה שבן של מתיישבים תימנים קרע את המסכה מעל פניו של המפעל הציוני האשכנזי, ובאמצעות כתיבה ספרותית ריאליסטית נוקבת העלה פרקים קשים ממסכת ההתעללויות והניצול של אנשי המושבה בהם; כל זאת בעברית היברידית, שיצקה את הלשון של ספרות הקודש התימנית (לשון המדרש הגדול), ואת הלשון הישראלית המודרנית (לרבות זו הילידית הצברית) לעברית אחרת, מוזרה ומרתקת בביטוייה ובחידושיה.

מעודד ונמרץ מהתקבלותו החמה המשיך טביב לטפל בחומרים "התימניים" שלו; הפעם סיפר אותם ברומאן "כערער בערבה" (1957). לאחר מכן שלח ידו בכתיבת שירים וסיפורים קצרים ("דרך של עפר", 1953) וביניהם הנובלה "כינורו של יוסי" ששוב הביאה את ציבור הקוראים לרגשה עזה, ומלכתחילה היתה לקלאסיקה ישראלית ששובצה כיצירת מופת בתוכנית לימודי הספרות לתלמידי תיכון. "כינורו של יוסי" הוא סיפורה של אם, עוזרת בית קשת יום שאיבדה את בנה יוסי במלחמת השחרור, וכמו כל אם שכולה, היא חיה אותו בגעגועיה ובמאבקיה להנציח ולהחיות את זכרו בכל דרך (דרך המסורת היהודית-התימנית, הטקסיות הישראלית-הלאומית, וההזיה החלומית-הנשית).

תקופות ארוכות של שתיקה פקדו את טביב. בשנים אלה עשה לביתו בעבודות שונות, והיה מעורב בפעילויות ציבוריות וספרותיות. קובץ סיפוריו האחרון, "מסע לארץ הגדולה" (1968) התקבל בקול ענות חלושה. הביקורות היו מועטות, והקהל לא גילה עניין. מפח נפש זה הוביל אותו לאלם הולך ונמשך עד יום מותו. מה היה ביצירה ספרותית זו שהרחיקה את קוראיו ממנו? "מסע לארץ הגדולה" היא קינה זועמת על ישראל שלאחר הקמת המדינה: זעם על חלום שהתרסק אל מציאות וולגרית וקטנונית, והתראה לעם שהלך ורב בעולים ובמהגרים אך השיב צינה וזרות ביניהם ועמם. יש לציין כי רבים מסופרי תש"ח ביקשו גם הם באותה תקופה לזעוק ולהוקיע מצב זה, אבל התקשו בכך. התוצאה היא בריחתה של היצירה הישראלית בשנות החמישים אל העבר הארץ-ישראלי הישן והטוב ואל סיפורי הילדות שנשארה שם.

גם טביב, ב"מסע לארץ הגדולה", כמו מנסה לנדוד ולברוח אל הזמנים של "האידיאות הגדולות" ושל "האנשים הגדולים", אבל הוא מוצא עצמו תקוע כאן ועכשיו, מישיר מבט אל הארץ המתבהמת, ומספר את כאב הכמיהות שהתפוררו אל ריקנות ציבורית של חמדנות, אטימות וזנות. התפוררות זו מכנה טביב "פלורסנטית", כאותן נורות פלורסנט של חשמל קר שהאירו את הבתים בשנות החמישים ושימשו תאורה זולה אך משרה בדידות עגמומית של כיעור ושל לא-כלום.

רק נחמה אחת יודע טביב, ואת הנחמה הזאת הוא מציג כמו אגדה תירפויטית, שבאמצעותה הוא מנסה להשתקם ולהתעודד. זו "אגדת האב" החוזר מארץ המתים לפקוד את בנו בבדידותו ובדיכאונו, ובדיעבד - את בדידותה ודיכאונה של ישראל כולה. אגדה זו מייצר טביב על דרך השיר דווקא; כך שבין קובץ של עשרה סיפורים בפרוזה, מופיעה גם פואמה שירית זו: "ביום של לילה בא אבי". הפואמה היא כולה מסע בין הרים, מדבריות ותהומות, המקביל למסע יהודי תימן אל הארץ המובטחת בתחילת המאה העשרים. אלא שהפעם, האב-המת עושה את דרכו בספינת אוויר "שמפרשיה צחורים" ובבגדים מסורתיים הדורים כיאה לרב ולמנהיג שהיה (חלוק פסים שחור-זהב, גלימה כחולה, כיפת ארגמן וכו'). כך נוחת האב אל מפתן בית הבן, וכמו משה על "הר העברים" הוא משקיף סביבותיו באופטימיות, פניו "אורים מאוד" והוא לוחש ומברך "כי טוב".

היום אין אבות, אבל יש כתביו של טביב, ובעיקר "מסע לארץ הגדולה", שנפרש ונקרא כמגילת זעם (ונחמה) עכשווית. נראה שספר אחרון זה, שלא התקבל על בני דורו בתכניו ובסגנונו (בעיקר קבוצת הסיפורים "המסע"), יש להחזירו אל הזיכרון הספרותי הציבורי שלנו. אין ספק שבקבוצת סיפורים אלה הקדים טביב את זמנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ