מה החזאי מבין

מה נפגם במודלים הכלכליים?

עדי מרקוזה-הס
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עדי מרקוזה-הס

אגדות הכלכלה אריאל רובינשטיין. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 206 עמ', 88 שקלים

ימים מעטים לאחר שנחשפה הונאת פונזי הענקית של ברנרד מיידוף, לשעבר מנכ"ל בורסת נאסד"ק, התברר כי בין הנופלים בפח נמנים מוסדות מכובדים כמו הטכניון, קרן התרבות אמריקה-ישראל, אגודת ידידי הפילהרמונית ואחרים. הונאת פונזי, למי שלא שמע, היא שיטה שבה מנהל בית השקעות לא משתמש בכספי המשקיעים לביצוע השקעות לגיטימיות, אלא משלם באמצעותם ללקוחותיו "תשואה" על השקעתם מכספי משקיעים חדשים; מעין שיטת פרמידה מתוחכמת. מיידוף, כך התברר, לא ביצע שום פעולת סחר בכספים שהשקיעו אצלו רבים וטובים. מצאתי את עצמי תמהה: הרי הכספים של מוסדות נכבדים אלה לא נמסרו לניהולם של פקידים או סתם חאפרים; האם אינם מנוהלים על ידי סמנכ"לי כספים או מנהלי השקעות, שמן הסתם מונו לתפקידם על סמך תארים או תעודות מבתי ספר מכובדים לכלכלה ולמינהל עסקים? מה קרה לכל הידע והמומחיות שאמורים להיות לאנשים אלה? איך זה שלא הבחינו כי שום דבר בהתנהלותו של מיידוף לא מתיישב עם מדעי הכלכלה וניהול העסקים? בא ספרו של זוכה פרס ישראל לכלכלה, הפרופ' אריאל רובינשטיין, ופתר את התעלומה.

כבר במבוא לספר מעלה רובינשטיין ספק בדבר הכשרתם של מי שלומדים בחוגים האקדמיים לכלכלה להיות מקבלי החלטות מומחים ב"עולם האמיתי", כפי שהוא מכנה אותו בספרו. לדבריו, "התיאוריה הכלכלית בונה אגדות וקוראת להן מודלים. גם המודל הכלכלי שרוי בין פנטסיה למציאות. אפשר לגנות אותו על שהוא פשטני ובלתי מציאותי - אבל הוא נחוץ, שכן רק באמצעותו נוכל להבהיר לעצמנו מושגים, לתהות על הנחות". ובכן, למה בכל זאת שולטת בחברה שלנו התפישה הגורסת שאנשים שלמדו כלכלה הם מומחים המוכשרים באופן מובהק יותר מאחרים לקבל החלטות בתחומים של מדיניות כלכלית? ספרו של רובינשטיין מציע מעין תשובה, אולי לא שלמה, אבל בהחלט פוקחת עין, מעניינת, ובעיקר מעוררת אמון.

מי מכיר את האדם הרציונלי

לספר יש מבנה לא שגרתי, הנע בקלילות בין האישי לבין המדעי-ביקורתי. רובינשטיין פותח במבוא שבו הוא מסביר את משיכתו העזה לכלכלה. כמי שהצטיין מנעוריו במתמטיקה ואהב את הלוגיקה שלה, הוא נמשך להבט התיאורטי של כלכלה. ברקע מהדהד סיפורו של אביו, ובו כמה מהשורות המרגשות בספר - על האיש הצנוע וקשה היום, שרוח הזמן הפכה אותו תחילה למנהל חשבונות ואחר כך הדיחה אותו, בהעדר תואר אקדמי.

בגמר המבוא שוטח רובינשטיין את טענתו המרכזית: הכלכלה היא תחום עיון מופשט המסתייע במודלים - שאינם אלא אגדות. ומשם הוא יוצא למסע הביקורת שלו: לא ביקורת התיאוריה הכלכלית, אלא ביקורת חריפה המכוונת כלפי מספרי האגדות עצמם, המנצלים אותן לתכליות לא ממש אקדמיות: "אני גם חש סלידה מהכלכלה כענף אקדמי הנוטה לשמרנות והמסייע לצד החזק בחברה לשמור על ההגמוניה שלו".

לביקורת של רובינשטיין יש מבנה אחיד פחות או יותר. הוא מציג מודל כלשהו מהמודלים המרכזיים של התיאוריה הכלכלית, ומראה איך הוא קורס כאשר מעמידים אותו במבחן אמפירי, ולפעמים אף במבחן המציאות ממש. למשל, כאשר יזמים מתחרים מחליטים לפתוח בתי קפה: כפי שרובינשטיין מעיר, ההנחות ביחס למרחק האופטימלי בין בתי קפה מתחרים באותו אזור כמעט אף פעם לא מתממשות במציאות. טיפול דומה מקבלים אצלו כמה מהמודלים המפורסמים ביותר מתורת המשחקים. בין לבין הוא משלב קטעים נוספים מקורות חייו ומהתובנות שהגיע אליהן במשך חייו האקדמיים, חלקם מעניינים, כמו התובנה הלא-צפויה שאליה הגיע כאשר ליווה את בנו לחוג שחמט, קצתם נאיוויים - כמו ההתמרדות נגד הרציונליות בניחוח "מרד הנעורים".

אופן ההצגה הזה חוזר לאורך רוב הספר עד לפרק החמישי, האחרון, שנקרא "מדיניות (כאילו) כלכלית" ושמו אומר עליו הכל. במבוא לספר מציג רובינשטיין את ההנחות של הכלכלנים ("מספרי האגדות") בדבר תפקיד הכלכלה, כמו למשל שהכלכלה "עוסקת בתהליכי החלטה של פרטים ושל החברה. הכלכלה בוחנת איך בני אדם מקבלים החלטות... הכלכלה מסייעת לנו... לחזות את השינויים שיתחוללו כתוצאה ממהלכים ממשלתיים או משינויים סביבתיים" - הנחות שהוא מערער עליהן בשיטתיות לאורך הספר. מעניינת במיוחד גישתה של הכלכלה ל"אובייקטים הפעילים" במודלים שלה, כלומר - אנחנו. ובכלל, במודלים של הכלכלה לא משתתפים בני אדם (אי אפשר: יותר מדי משתנים וחוסר ודאות), אלא "יחידות כלכליות", "מקבלי החלטות" או "שחקנים"; ורובינשטיין מזהה בחדות רבה את החולשה הטמונה במתודה הזאת. לאורך הספר מראה המחבר איך "היחידות הכלכליות", וגם "האדם הרציונלי" המככב במודלים, מתאדים כאשר אנשים בשר ודם נדרשים להחליט מה יעשו במצב זה או אחר (למשל, להשקיע אצל מיידוף או לא).

אין דמיון למציאות

הנה לדוגמה קטע מהטיפול שמעניק רובינשטיין למודל מפורסם של תורת המשחקים, מודל האולטימטום - משחק שבו שחקן אחד נותן לשחקן השני הצעה שאפשר רק לקבל או לדחות, אין שום אפשרות למשא ומתן. ראשית, באשר לכושר הניבוי של המודל, אותו מאפיין מפורסם של מודלים במדעי הטבע, כותב רובינשטיין: "נסכם: תורת המשחקים 'מנבאת' את מה שרבים חושבים: לשחקן היכול להציב אולטימטום יש יתרון גדול על פני השחקן שיכול רק לקבל או לדחות את ההצעה". וזו התובנה המעמיקה שהפקנו מניתוח כל המצבים האפשריים במשחק והצגתם במונחים פורמליים? אבל זה לא הכל. נמשיך: "משחק האולטימטום וניתוחו... מקובלים מאוד בכלכלה ומשמשים בסיס למודלים כלכליים מורכבים יותר. אני לא מכיר הרבה משחקים שזכו לכל כך הרבה תשומת לב. האם תוצאת המודל מתאימה להתנהגות במציאות?" הקוראים יכולים לנחש את התשובה, אבל רובינשטיין יסודי, כדרכו. הוא מציג ממצאים מניסויים עם אלפי משתתפים, "בגרסאות שונות, בתרבויות רבות - עם כסף, עם הרבה כסף, בלי כסף", בסיטואציות האולטימטום כפי שהוצגו למשתתפים. רק כ-12% מכלל המשתתפים בכל הניסויים פעלו אינטואיטיווית לפי האסטרטגיה העדיפה הנגזרת מהמודל של תורת המשחקים. כלומר, כ-88% מבני האדם מתנהגים בדרכים שונות לחלוטין מ"השחקנים הרציונליים" שהמודל נבנה סביבם. ועוד לא אמרנו כלום על ההנחות בנוגע לתנאי המשחק וכלליו, העושות אותו כה סטרילי עד כי לא נותר שמץ של דמיון בינו לבין מצבים במציאות.

ולמה השפעתם של הכלכלנים גדולה כל כך? הפתרון ניתן כבר בתחילת הספר: "לשפה הפורמלית יש גם חסרונות. היא יוצרת אשליה של מדעיות. מי שאינו מצוי ברזי המודלים הפורמליים נוטה להתייחס אליהם כמייצגים 'אמת מוחלטת'... כאשר הדברים מגיעים לשאלות של מדיניות כלכלית, הכסות הפורמלית של המודל מאפשרת לכלכלנים להציג מצג שווא מדעי וסמכותי ולהסתיר... את ההנחות שהמודל משתמש בהן".

לא בכל עניין רובינשטיין מגלה אותה חדות עין. כך, הוא כותב שלדעתו הכלכלה אינה מדע, ולביסוס טענתו מבליט את חולשת המודלים שלה, כאגדות העוסקות במצבים מדומים. אבל הוא מחמיץ את ההבחנה החשובה באמת בין המודלים האלה לבין המודלים של מדעי הטבע, שהכלכלה מתיימרת להידמות להם: מאחר שהמודלים של מדעי הטבע לא עוסקים בבני אדם, ההפשטות שלהם הרבה פחות מופרכות וכושר הניבוי שלהם גדול ללא השוואה. מודלים הם כלי מחקר הולם למדע המתעניין במסות, במולקולות, בחלקיקים; כלל לא ברור שהם מתאימים לתחום החוקר את פעילות האדם.

גם הטיפול במה שרובינשטיין מכנה "מחוזות בין תחומיים" הוא שטחי. הבין-תחומיות לשיטתו מתמיהה קצת בצרותה; לזכותו ייאמר שהוא לא טוען לידע או הבנה מרובים בתחומים שמחוץ לכלכלה. לפעמים מורגש חסרונה של מודעות עצמית, כמו במשפט המדהים "בניגוד להפרטה, ההלאמה כואבת", המעיד שקשה להשתחרר כליל מדפוסי החשיבה של הדיסציפלינה שלך גם אם אתה משתדל מאוד (למי בדיוק ההפרטה לא כואבת?).

למרות החולשות, מי שיקראו את הספר וייקחו ממנו את המיטב שבו - יתייחסו בדרך אחרת לגמרי לכל אותם גאוני כלכלה המתיימרים לנהל את חיינו, הכלכליים ובכלל, בשיטות מדעיות למהדרין.

עדי מרקוזה-הס היא מתרגמת ועורכת ספרי עיון

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ