מעשה ברבנו תם, מלכת טורקיה ובת מלך צרפת

מדוע נקשרו סיפורים דמיוניים שונים ומשונים דווקא לנכדו של רש"י?

בן-ציון פישלר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן-ציון פישלר

ר' יעקב בר' מאיר, המכונה רבנו תם, היה נכדו (בן בתו) של רש"י ונחשב לגדול חכמי צרפת. יש הסבורים שכינויו מבוסס על הפסוק "ויעקב איש תם" (בראשית כה, כז), אבל הסיפורים הבאים מנסים לערער על התמימות הזאת ולייחס לרבנו התנהגות לאו דווקא תמימה.

בשיר "רבנו תם" מספר משורר היידיש איציק מאנגר על רומן אהבהבים שהמעורבים בו הם רבנו תם ומלכת טורקיה. המלכה כותבת לו מכתבי אהבה לוהטים, למגינת לבה של אשתו. רבנו תם אינו נענה לחיזוריה של המלכה ואף אינו עונה למכתביה. רבים שאלו את עצמם: מה הניע את הטרובדור, בן החייט מטשרנוביץ (בוקובינה), להיטפל לרב הנערץ? האם מותר להניח שבנדודיו הרבים, שבהם התאכסן הן אצל "עמך" והן אצל נשואי פנים וכלי קודש, נתוודע לסיפור מותו של רש"י (סבו של ר"ת) ונפגע מתגובתו של ר' תם בהיוודע לו פטירתו?

הנה, כך נכתב בכתב יד (גינצבורג 109) מהמאה ה-17: "וקבלתי ששמע ר"ת קול בכייה כשמת רש"י ושמע (=ושאל): מה קול הבכי? ואמרה לו אמו: כמדומה לי על שכבה נר ישראל. אמר לה: אני אחזור ואדליקנו". אם לא די בהתרברבות זו, מזמן כתב יד אחר, המביא אף הוא את הסיפור (בשינויי נוסח קלים), את ההמשך הבא: "ויעקב איש תם, והוא אומר: כל מה שעשה זקני וכל מה שפירש אוכל אני לעשות כמוהו". אם אכן התפארות זו היא הסיבה להיטפלות אליו, יש להצטער שהולכי שולל אחריה לא בדקו בן כמה היה ר"ת כשמת סבו; לו עשו זאת היו מגלים שעול ימים היה (רש"י חי בשנים 1040-1105. רבנו תם נולד ב-1100).

מאנגר מסביר בשורות האחרונות של השיר את סיבת כתיבתו: "טרעפט, ווער ס'האט דאס ליד געמאכט? / (...) א שניידעריונג האט עס געמאכט / צו להכעיס דעם רבנו תם" (=נחשו מי חיבר את השיר? / שוליית חייט חיברו / להכעיס את רבנו תם). אם לייחס למאנגר ידיעה במקורות ובסיפורים שהילכו בין המשכילים של הימים ההם, אפשר למצוא לשיר זה מקבילה בספרות של המאה ה-17. בסיפור שלפנינו, המאוהבת ברבנו תם והמחזרת אחריו אינה מלכת תוגר (טורקיה), כי אם בתו של מלך צרפת.

הנה מעשה (על פי כתב יד אוקספורד 2786), בשינויים המתבקשים (כתיב, פיסוק ותיקון טעויות), המתאר אף הוא אהבה נכזבת. הסיפור מופיע גם, בשינויים קלים מאוד, בכתב יד ורשה 35/3 (ס' 11841 בספרייה הלאומית בירושלים) ובכתב היד 887 שבספריית מוסד הרב קוק: "ואמרו על ר' יעקב זה, שהיה מאד שלם בכל דבר מורגש ומושכל ויפה תואר ויפה מראה. ומלך צרפת היה אוהבו מאד. ונתנה בתו של מלך צרפת עיניה אליו וחשקה בו. (...) ויהי היום והם שניהם לבדם במקום צנוע ונסתר. אמרה לו: נפשי חשקה בך. שכבה עמי! אמר לה: חלילה לי מעשות הדבר הזה אל (עם) בתו של אדוני המלך, ואני יהודי ואת נוצרית. ותתפשהו בבגדו ותפצור בו מאד. ותאמר לו: עכ"פ (על כל פנים) תשכב עמי. לא תוכל להמלט ממני עד שתעשה רצוני. אמר לה: בבקשה ממך המתיני לי עד מחר ואעשה רצונך. ויהי בבקר, לבש בגדים נאים וירכב על סוס נאה וירץ הנה והנה וכל רואיו שמחו בו. ותעמוד בת המלך ותשקף בעד החלון ולרוב שמחתה בו הוציאה עצמה יותר מדאי מהחלון, ונפלה לארץ ומתה. ונמלט הצדיק".

אנשי לשון ודאי ימצאו עניין בבדיקת לשון הסיפור. הסגנון השיבוצי - "יפה תואר ויפה מראה", "שכבה עמי", "ותתפשהו בבגדו" - מזכיר את יוסף, את אשת פוטיפר ואת ניסיונותיה (שלא צלחו) לפתותו (בראשית לט). חוקרי פולקלור יתהו בוודאי: היש קשר בין שירו של מאנגר על רבנו תם ומלכת טורקיה לבין סיפור בת מלך צרפת? אם כן, למה זה החליף את הגיבורה הראשית (בת מלך צרפת) בגיבורה אחרת (מלכת טורקיה)? האם בחר למקם את העלילה בטורקיה מחשש הצנזורה או מפחד תגובתה של האוכלוסיה הנוצרית שבסביבתו?

לא רק סביב רבנו תם נרקמו סיפורים דמיוניים שאין להם כל קשר למציאות. אף לבתו היו שנטפלו. במדור "תרבות וספרות" מ-15 באוקטובר 1997 (ובהרחבה בספר רפאל ניר, ירושלים תש"ס, עמ' 134-138) פירסמתי סיפור בשם "מעשה בבת רבנו תם" - סיפור מוזר, שכל כולו שבע שורות וחצי, והיקרותו היחידה בכתב יד משנת ש' (1540). "שמעתי בת רבנו תם היתה עומדת בשפת נהר בחורף והיתה כובסת כלים שלה שקורין בל"א (=בלשון אשכנז) ווייס גרעט, ומחמת הקרירות היו רגליה אדומות. וראה בחור אחד (ושאל) לה: מפני מה רגליך אדומות? השיבה (לו: מפני) שלהבת של תחת. אמר לה: מותר ל(הדליק א)ת הנר? השיבה לו: אין מדליקין א(ת הנר בשפו)פרת של ביצה".

הצעתי אז שלושה פירושים שונים, שהשלישי מהם, המגלה בסיפור פן ארוטי, הוא כנראה הנכון. טענתי שזמורת זר לפנינו, אך כל הניסיונות למצוא לה מקבילה בספרות העולם עלו בתוהו. והנה, ביומניו של ליאונרדו דה וינצ'י, במדור "מהתלות", נרשם (בשנת 1490) הסיפור הבא, בתרגום חופשי: "אשה היתה מכבסת בגדים ורגליה האדימו מקור. כומר שעבר במקום, התפלא מרגליה האדומות ושאל אותה: מאין האודם? האשה ענתה לו: מאש שמתחתי! הכומר שם ידיו על האבר שעושהו יותר כומר מאשר נזירה, ובהתקרב אליה שאל אותה בנימוס אם תהיה מוכנה להדליק את נרו".

הנה כי כך נתבהרה התמונה ונמצאה התשובה לשאלה: מאין נובע הסיפור על בתו של רבנו תם; וכך גם ניתוסף נדבך לטענתם של רבים שאין זה סיפור יהודי. מובן שהמספר היהודי הוסיף נופך למדני (אין מדליקין..., שפופרת של ביצה..., ועוד) לסיפור - כדי לקרבו לקהל שומעיו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ