פוסט קולוניאליזם: מבוא, רוברט יאנג

מהו דיכוי ומהו שחרור? תלוי את מי שואלים

צבי בראל
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צבי בראל

פוסט קולוניאליזם: מבוא רוברט יאנג. תירגמה מאנגלית: תמי אילון-אורטל. הוצאת רסלינג, 193 עמ', 84 שקלים

לפני כמה חודשים הייתי בדרום אפריקה וביקרתי בחווה המטופחת של וורן ולינדה ברתולמיאו. בכניסה לחווה, הנמצאת ממערב לעיירה הייזיוויו (hazyview), מותקן תמרור. מצויר בו היפופוטם מדושן בתוך משולש אזהרה אדום. "אנחנו יושבים על ציר המים של ההיפופוטמים ומוטב שלא להיתקל בהם כשהם פוסעים למקור המים שלהם", מסביר וורן. באותה הזדמנות הוא גם מציע לנעול היטב את המכונית בתוך המוסך שמיועד לאורחי החווה. "אם היית רואה היכן האנשים האלה מתגוררים היית מבין מדוע צריך לנעול את המכונית". "האנשים האלה" הם תושביה השחורים של העיירה, שמתגוררים בטאונשיפ ענק ודחוס בתוך בתי פח זעירים שקירותיהם עשויים לוחות ארגזים מפורקים, יריעות ניילון משומשות או שלטי רחוב. טאונשיפ היא שכונת מגורים המיועדת למגורי שחורים בלבד; כאלה אפשר לראות לאורך הדרך היפהפייה שמוליכה בין קייפטאון למוסל ביי, בין יוהנסבורג לפארק קרוגר, ובעצם, בכל מקום. חוקי האפרטהייד בוטלו אמנם ב-1991 ומשטר האפרטהייד התחלף ב-1994, אבל הטאונשיפ עדיין כאן.

אלא שעכשיו התחלפו היוצרות. המחנק בגרונו של וורן ברתולמיאו מקשה עליו את הדיבור כאשר הוא מספר שהוא עלול לאבד את חוותו. חוקי הקרקע החדשים שאומצו בדרום אפריקה קובעים כי יהיה עליו למכור את חוותו לממשלה, אלא אם יוכיח שעל אדמתו לא התגוררו אזרחים שחורים לפני 1913. זו השנה שבה התקבלו חוקי הקרקע של משטר האפרטהייד שקבעו כי שחורים לא יוכלו להיות בעליהן של אדמות, אלא לחיות בטאונשיפ. לצורך זה על וורן לשכור את שירותיו של אנתרופולוג מוכר, אשר יחקור את עבר החווה וינסה להוכיח שלא היתה לפני 1913 בבעלות שחורה. "פעם היינו מיעוט שולט ואני מבין את החוקים החדשים של הממשלה, אבל איך אוכל לעזוב את מפעל חיי?" הוא שואל. מסביבו מתרבים כבר בעלי החוות שנאלצו למכור את רכושם לממשלה או ישירות לאזרחים שחורים, והוא מקווה שהממשלה תסתפק בכך.

סיפורה של משפחת ברתולמיאו היא תמציתו של הפוסט-קולוניאליזם האקטיווי, פעולתה של הממשלה לעקור את שרידיה של השליטה הקולוניאלית בדרום אפריקה, החזרת העבר לקדמותו, עשיית צדק היסטורי וקימום השליטה מידי המיעוט לידי הרוב המקומי. צדק הוא הדבר החשוב, לא תוצאתו. מתברר שרבים מבעלי החוות החדשים, השחורים, פשטו את הרגל משום שלא ידעו כיצד לנהל את החוות שהגיעו לידיהם; אחרים הבינו שמוטב להם לבנות שותפות עסקית עם הבעלים הלבנים הקודמים כדי שלא יפסידו את כספם, וחוות רבות אחרות נראות מוזנחות ועומדות על סף התמוטטות.

לעבר הסתירות הפנימיות הללו של הפוסט-קולוניאליזם מתקרבת הזכוכית המגדלת של רוברט יאנג. יאנג הוא חוקר בעל שם של המחשבה והפוליטיקה הפוסט-קולוניאלית, תחום מחקר שהצטרף אל מחוזות האקדמיה בשנות ה-70, ומאז מייצר שפע של כתיבה מגוונת בכל תחום, ממגדר ומיעוטים ועד פוליטיקה וביקורת הגלובליזציה. אחרי שכתב ארבעה ספרים חשובים שעסקו בתיאוריה של הפוסט-קולוניאליזם, חיבר יאנג לפני חמש שנים את הספר "פוסט-קולוניאליזם: מבוא" (באנגלית שמו פחות יומרני: "Postcolonialism: A Very Short Introduction").

באופן מכוון יאנג אינו פונה אל הכתיבה התיאורטית המעייפת שמאפיינת את נושאי הדגל של התורה, כמו הומי בהבא או גיאטרי צ'קרווטי ספיבק, ומציע לקורא הבלתי-סבלני קולאז' של רעיונות ודגמים לפעילות הפוסט-קולוניאלית, שבהם הרעיוני והעלילתי משמשים בערבוביה, ובכך יתרונו וחידושו. בתמצית חדה מציע יאנג את הגדרתו לגישה הפוסט-קולוניאלית: "זה אומר להפוך את העולם. זה אומר להתבונן מצדו האחר של התצלום, להרגיש איך הדברים נראים שונים אם אתה מתגורר בבגדאד או בבנין במקום בברלין או בבוסטון ולהבין מדוע. פירוש הדבר הוא, שכאשר אדם מערבי מביט בעולם הלא מערבי הוא רואה לעתים את ההשתקפות של עצמו ושל התפישות שלו ולאו דווקא את המציאות הממשית של העולם הזה".

דוגמה מרתקת אחת מני רבות שמביא יאנג כדי להסביר את פרשנותו היא הדרך שבה רואים במערב את הרעלה. בספר, שהתמונות בו הן חלק בלתי נפרד מן הטקסט הכתוב, מציג יאנג שתי תמונות של נשים עטויות רעלה. האחת נקראת "אשה ערבייה", ללא שם או מוצא, ללא ייחוס או אפילו מקור. יאנג סבור שזו גלויה מ-1910. זוהי תמונה של "ערבייה גנרית" עטוית רעלה, מבט מרוחק ופסיווי, "מוכנה לרצות כמו הבתולה מריה... נראה שהיא לעולם לא תוכל לדבר או לפעול למען עצמה", מפרש יאנג. הוא מסביר כי זו תמונה שנועדה לצופה המערבי ש"יודע" איך אשה ערבייה אמורה להיראות. כמה עמודים אחר כך מופיעה תמונתה של אשה רעולה אחרת. כותרתה "אשה מוסלמית בברוקלין", שצילם צ'סטר היגינס ג'וניור. זו אשה שחורה, עזת פנים, מתריסה, שיאנג מעריך כי השתייכה לתנועה "אומת האיסלאם". אותה רעלה שמחוללת סערה תרבותית ופוליטית מטורקיה ועד לונדון, היא קוד וסמל שפרשנותם תלויה בנקודת המבט שתלויה במוצאו של המתבונן. אם אתם בריטים "נאורים", או טורקים חילונים, תאמרו כי זהו הדיכוי הדתי של האשה, אם אתם ערבים מן המאה שעברה תוכלו לדייק ולקבוע כי האשה הראשונה היא בת כפר ואילו השנייה שייכת בכלל לתרבות אחרת. אם אתן פמיניסטיות תצטרכו להחליט אם אתן רואות ברעלה סמל לפטרונות גברית, שכופה עצמה על הנשים או דווקא סמל למרי נשי.

אם חלפתם על פני ספרו המושחז והמרתק של פרנץ פאנון, "מקוללים עלי אדמות" (בבל, 2006), יכולתם להניח כי הרעלה היא תרגום ללאומיות המקומית החדשה, שגורמת בשיאיה האבסורדיים להתאהבות במאפיינים החיצוניים עד כדי אימוץ האקזוטיקה. זוהי השאיפה להיות "כושי, לא כושי ככל האחרים, אלא כושי של ממש, חיה כושית, כפי שרואה אותה הלבן. לשוב אל עמך משמעותו להפוך לערבוש, להיות הכי יליד שאפשר", כתב פאנון. ומי קובע את הקריטריונים כיצד נראה היליד הילידי ביותר? שוב המערב, הקולוניאליסט.

כאן טמון גם הפרדוקס של הפוסט-קולוניאליות. ההשתחררות נעשית על פי מונחי המערב "עד כי ההעתק הקולוניאלי מקבל עוצמה חזקה יותר מן המקור הילידי", מסכם יאנג בפרק על התרגום. פאנון התכוון לחפצים, יאנג מתכוון לשפה וספרות, אבל בסופו של דבר הם מתכוונים לאותו דבר עצמו.

יאנג אינו מחליק למלכודת הביקורת התיאורטית של הפוסט-קולוניאליות וגם אינו מציע פתרונות. הוא משרטט תמונת מצב שעולה מתוך הדוגמאות הרבות שהוא מציג, וכמעט בחדווה הוא כותב על התנועות המרדניות והמחתרתיות שפעלו, ופועלות, נגד השליטה וההשפעה הקולוניאליות. הוא מצטט פלסטינים ועיראקים, נשים וגברים, דרום אמריקאים או אסייתים, שעל פני כולם משחקים צללי הקולוניאליזם.

אבל אולי האבחנה המרתקת והחדשנית יותר אינה דווקא בסקירת ההתנגדות ונציגיה, אלא בשרטוט תוויו של הקולוניאליזם החדש, זה אשר בעצמו מממן את המתנגדים לו. אחת הדוגמאות היא הארגון האנטי-קפיטליסטי "Global Exchange", אשר קיבל סיוע מתאגיד "יוניליוור" וחברת הלוטו הבריטית. הסדר העולמי מייצר אפילו את אופני ההתנגדות לו, מזהיר יאנג, ובכך עלולה ההתנגדות להפוך לחלק בלתי נפרד מאותו סדר, וכך לשומרו.

על מרפסת העץ המרווחת של משפחת ברתולמיאו, ליד שני הטווסים וחתול הבית, מסביר וורן בכאב את המשוואה הפוסט-קולוניאלית שלו. גם הוא יליד, גם הוא מקומי, אבל עכשיו תורו לעבור את תהליך הילידות הכואב שעברו שכניו השחורים. הוא יהיה זה שאולי יצטרך לשלם במטבע של צדק שקבעה הממשלה הדרום אפריקאית, צדק שאמות המידה שלו הן כסף ורכוש, כפי שקבעו אבותיו הקולוניאליסטים.

Postcolonialism: A Very Short Introduction \ Robert Young

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ