הדרך הביתה

בימים אלו רואה אור בהוצאת זמורה-ביתן הרומן "הדרך הביתה" (תירגמה מגרמנית: חנה ליבנת). גיבורו הוא פטר דבאואר, שגדל בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה עם אמו, המסתירה מפניו מידע על אביו, שמת ככל הנראה. שלינק הוא מחבר רב המכר "נער קריאה" ובעברית פורסמו גם ספריו "אהבות מוברחות" ו"זלב: חוק(ר) פרטי" (שכתב עם ולטר פופ). כך נפתח הספר:

ברנהארד שלינק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ברנהארד שלינק

1

את החופשות של ימי ילדותי ביליתי אצל סבי וסבתי בשווייץ. אמי היתה מביאה אותי אל התחנה, מושיבה אותי ברכבת, ואם היה לי מזל, יכולתי להמשיך ולשבת עד שהגעתי אחרי נסיעה של שש שעות לרציף שסבא המתין לי בו. אם לא היה לי מזל, נאלצתי לרדת בגבול כדי להחליף רכבת. פעם אחת ישבתי אחרי זה בוכה ברכבת הלא נכונה, עד שכרטיסן ידידותי ניגב את דמעותי ואחרי כמה תחנות הושיב אותי ברכבת אחרת והפקיד אותי בידי הכרטיסן הבא, והוא הפקיד אותי בידי הכרטיסן הבא אחריו, וכך נמסרתי מכרטיסן לכרטיסן עד שהגעתי ליעדי.

נהניתי מן הנסיעות ברכבת: הנופים והיישובים החולפים במהירות לאורך הדרך, התאים המשרים תחושה של חמימות ושל ביטחון, העצמאות. היו לי כרטיס נסיעה ודרכון, צידה וחומר לקריאה, לא הייתי זקוק לאיש ולא הייתי צריך לפנות לאיש לצורך בירורים. ברכבות השוויצריות חסרו לי התאים. לעומת זאת כל מושב נקבע ליד חלון או ליד המעבר, כך שלא היה עלי לחשוש שמא איאלץ להצטופף באמצע התא. חוץ מזה, העץ הבהיר של המושבים השוויצריים היה יפה יותר מהפלסטיק הגרמני החום-אדמדם, ממש כשם שצבעם האפור של הקרונות, ראשי התיבות של רשות הרכבות השוויצרית בשלוש שפות "SBB - CFF - FPS" והסמל עם הצלב הלבן בתוך המשטח האדום היו אציליים יותר מהירוק הדהוי, ועליו ראשי התיבות של רשות הרכבות הגרמנית "DB". התגאיתי בהיותי חצי שוויצרי, גם אם הרגשתי שעליבותן של הרכבות הגרמניות היא חלק בלתי נפרד מנוף מולדתי, ממש כמו עליבות העיר שאמי ואני גרנו בה, והאנשים שבקרבם חיינו.

תחנת הרכבת של העיר הגדולה לחוף האגם, שבה הסתיים המסע שלי, היתה התחנה הסופית. ברגע שהתחלתי להתקדם לאורך הרציף, לא היתה אפשרות שאחמיץ את סבא שלי: תמיר וחסון, עם עיניים כהות, שפם לבן עבות וקרחת, לבוש בז'קט בהיר מבד פשתן, עם כובע קש ומקל עם ידית מעוקלת. הוא הקרין אמינות. הוא הוסיף להיראות גבוה בעיני גם לאחר שכבר עליתי עליו בגובהי, וגם כשכבר נאלץ להיעזר במקלו לצורך הליכה, עוד היה חסון בעיני. אפילו כשהייתי סטודנט עוד נהג לאחוז בידי בשעת ההליכה כאילו אין דבר טבעי מזה. המחווה הזאת הביכה אותי, אבל לא גרמה לי מצוקה של ממש.

סבי וסבתי התגוררו ליד החוף במרחק כמה יישובים משם, וכשמזג האוויר היה נאה, סבא ואני לא היינו ממשיכים ברכבת, אלא בספינה. יותר מכול אהבתי את ספינת הקיטור הגדולה והישנה עם גלגלי החתירה, שבמרכזה היה אפשר לראות את המנגנון בפעילותו, על בוכנותיו ועל תרניו העשויים פלדה וארד ובוהקים משמן. היו בה סיפונים רבים, מהם פתוחים ומהם סגורים. היינו עומדים על הסיפון הקדמי הפתוח, שואפים אל קרבנו את הרוח וצופים בערים הקטנות המגיחות לאורך החוף ושבות ונעלמות, בשחפים החגים סביב הספינה, בסירות המתהדרות במפרשיהן המתוחים ובגולשים המבצעים את להטוטיהם על פני המים. לעתים היינו רואים מאחורי ההרים את האלפים, וסבא היה נוקב בשמה של כל אחת מן הפסגות. בכל פעם מחדש הרגשתי כאילו מתחולל לנגד עיני פלא של ממש כשראיתי את שדרת האור שהשמש התוותה על פני המים נודדת הלאה עם הספינה, זוהרת ברוגע בתווך ומתנפצת לרסיסים מרצדים בשוליה. אני בטוח שסבא כבר הסביר לי אז כי יש לתופעה הזאת צידוק מן ההיבט האופטי. אבל עד היום אני מרגיש בכל פעם מחדש כאילו מתחולל לנגד עיני פלא של ממש. שדרת האור מתחילה בנקודה שאני נמצא בה באותו רגע.

2

קיץ אחד, כשהייתי בן שמונה, לא היה לאמי כסף לכרטיס הנסיעה שלי. היא מצאה, אין לי מושג איך, נהג משאית שהסכים לקחת אותי איתו עד לגבול ולהפקיד אותי שם בידיו של נהג משאית אחר, שיוריד אותי אצל סבא וסבתא שלי.

מקום המפגש היה רציף המטענים. אמי היתה עסוקה ולא יכלה לחכות איתי. היא הביאה אותי עד לכניסה, השאירה אותי שם עם המזוודה והורתה לי לא לזוז מן המקום. עמדתי לי שם והבטתי בדאגה בכל משאית שחלפה על פני, ועד מהרה התחלפה הדאגה בהקלה וגם באכזבה. המשאיות התנשאו לגובה רב יותר, רעמו בעוצמה רבה יותר ופלטו צחנה שחורה יותר מכפי שנטבע בזיכרוני עד אז. הן היו מפלצות.

אינני יודע כמה זמן חיכיתי שם. עדיין לא היה לי אז שעון. כעבור זמן מה התיישבתי לי על המזוודה, ובכל פעם שהיה נדמה לי כי אחת המשאיות מאיטה ומתכוונת לעצור, זינקתי ממקומי. לבסוף אכן עצרה שם משאית אחת, הנהג העלה אותי ואת המזוודה לתא הנהג, והנוסע במושב שלידו המשיך והעלה אותי אל היצוע הגבוה שמאחורי מושב הנהג. הם פקדו עלי לשתוק ולישון ולא למתוח את הראש אל מעבר לשוליו של היצוע. עדיין היה אור, אבל גם אחרי שכבר החשיך לגמרי לא הצלחתי להירדם. בהתחלה הנהג או הנוסע במושב שלידו הפנו את ראשיהם לעברי מפעם לפעם ונזפו בי כשראשי חרג אל מעבר לשוליו של היצוע. אבל אחר כך הם שכחו אותי, ואני הסתכלתי החוצה.

לא יכולתי לראות הרבה, אבל מבעד לחלון הצדדי שליד הנוסע הנלווה יכולתי לראות את השמש שוקעת. מן השיחה שהנהג והנוסע ניהלו הצלחתי להבין רק קטעי דברים. הם דיברו על אמריקנים, על צרפתים, על משלוחים ועל תשלומים. הרעש שהלם בקצב קבוע, התנודות המעומעמות, שאף הן חזרו ונשנו בקצב קבוע, כמעט הרדימו אותי בשעה שהמשאית נסעה על פני הלוחות הגדולים שמהם היה עשוי אז הציפוי של הכביש המהיר. אבל עד מהרה הסתיים הכביש המהיר, ונסענו לאורכם של כבישים צדדיים, הרריים ומשובשים, שהנהג לא הצליח לחמוק מפני הבורות שנפערו בהם ונאלץ שוב ושוב להוריד ולהעלות הילוכים כדי לחלץ את הרכב מן המהמורות ולהמשיך בנסיעה. הנסיעה במהלך הלילה לא היתה רגועה כלל ועיקר. שוב ושוב עצרה המשאית, שוב ושוב הופיעו פנים בחלונות הצדדיים, הנהג והנוסע הנלווה ירדו, פתחו את דלתו של תא המטען והזיזו וערמו כל מיני דברים על גבי משטח ההטענה. כמה מהתחנות היו בתי חרושת ומחסנים עם מנורות בהירות וקולות רמים, אחרות היו תחנות דלק אפלות, חניונים נטושים ודרכי עפר חשוכות. אפשר שהנהג והנוסע הנלווה שילבו במכלול המטלות שביצעו גם עסקאות פרטיות משלהם, עסקאות של הברחה או של מסחר ברכוש גנוב, ולכן נדרש להם זמן רב מן המתוכנן.

מכל מקום, הגענו מאוחר מדי אל הגבול, המשאית השנייה כבר נסעה משם, ואני ישבתי לי במשך כמה שעות בדמדומי השחר בכיכר של עיר שאת שמה אינני זוכר עוד. סביב הכיכר ניצבו כנסייה, פה ושם בית חדש ובתים אחדים בלי גגות ועם חלונות ריקים. עם הנץ החמה באו אנשים והקימו שם שוק. הם הביאו שקים, תיבות וסלים על עגלות גדולות ושטוחות עם שני גלגלים, שבין יצוליהן הם רתמו את עצמם בלולאה שכרכו סביב כתפם. במשך כל הלילה פחדתי מפני רב החובל ומפני ההגאי במשאית, מפני התקפה של שודדי ים, מפני תאונה ומפני הצורך שעלול להתעורר אצלי ללכת לשירותים. עכשיו פחדתי לא פחות שמא אמשוך את תשומת לבו של אחד האנשים והוא יחרוץ את גורלי, אבל באותה מידה פחדתי גם שאיש לא יבחין בי ולא ייקח אותי תחת חסותו וידאג לי.

כשהשמש כבר שלחה קרניים חמות, ולא היה נעים לשבת על הספסל נטול הצל שלא העזתי לזוז ממנו, עצרה לפני בשולי הכביש מכונית עם גג פתוח. הנהג הוסיף לשבת, הנוסעת שישבה לידו ירדה מן המכונית, הכניסה את המזוודה שלי לתא המטען והורתה לי להתיישב במושב האחורי. אולי המכונית הגדולה, אולי לבושם המהודר של הנהג ושל הנוסעת שאיתו, ואולי תנועותיהם השאננות ושופעות הביטחון או העובדה שקנו לי את הגלידה הראשונה בחיי אחרי שחצינו את הגבול לשווייץ, הם שגרמו לי להעלות את דמותם לנגד עיני עוד זמן רב לאחר מכן, בכל פעם ששמעתי או קראתי על אנשים עשירים. האם הם היו מבריחים או סוחרים ברכוש גנוב כמו נהג המשאית? גם במחיצתם לא חשתי בנוח, אף על פי שהשניים, שהיו אנשים צעירים, התייחסו אלי יפה כאילו הייתי אחיהם הקטן, ואף הביאו אותי אל סבי וסבתי בדיוק בזמן לארוחת הצהריים.

3

את הבית שסבא וסבתא גרו בו בנה אדריכל שהיה איש העולם הגדול. הגג בלט למרחוק ונתמך בקורות עץ שעוצבו ביד אמן, בקומה הראשונה הותקנה גבלית מגוננת, ואילו בשנייה - גזוזטרה מעוטרת מרזבים שפיותיהם מעוצבים כראשי מפלצות, החלונות הוקפו קמרונים עשויים אבנים שלובות - הבית היה אפוא מעון כפרי קולוניאלי, מבצר ספרדי ומנזר גותי. אבל הכול השתלב יפה יחד.

נוסף על כך הגן שילב למכלול אחד את כל רכיבי הבית ואף השלים אותם: משמאל שני עצי אשוח גבוהים, מימין עץ תפוח גדול, לפני הבית גדר חיה עבותה של שיחי אשכרוע עתירי שנים, ועל כותלו הימני של הבית שריגים של גפני בר. הגן היה רחב ידיים. בין הכביש לבית השתרע אחו. מימין לבית נגלו לעין ערוגות של ירק, שיחי עגבניות ושעועית, שיחים של פטל ושל דומדמניות, גדר חיה של שיחי אוכמניות וערמה של זבל אורגני. משמאל השתרעה דרך חצץ רחבה שהובילה אל צדו האחורי של הבית, אל הכניסה המתוחמת בשני שיחי בקעצ?ר. החצץ חרק עם כל צעד, וכשסבא ואני עמדנו לפני הכניסה, סבתא כבר שמעה אותנו מתקרבים ופתחה את הדלת.

חריקת החצץ, זמזום הדבורים, הלמות המעדר או המגרפה בשעת העבודה בגינה - מאז בילוי הקיץ אצל סבא וסבתא אלה הם לי קולות הקיץ וצליליו. ממש כשם שריחם המר של שיחי האשכרוע המתחממים בשמש וריח הרקב של הדשן הם לי ריחות הקיץ וניחוחותיו. ממש כשם שדממתן של שעות אחר הצהריים המוקדמות, שבהן אין ילד קורא בקול, הכלבים אינם נובחים והרוח אינה נושבת, היא לי דממת הקיץ. ברחוב שאמי ואני התגוררנו בו התנהלה תנועה ערה של כלי רכב. כל אימת שחלפו שם חשמלית או משאית, קירקשו לוחות הכביש בקול, וכשמכונות הבניין הופעלו לצורך הריסתם או שיקומם של הבתים הסמוכים שנפגעו בהפצצות, רעדו הרצפות. אצל סבא וסבתא כמעט לא ניכרה תנועה של כלי רכב, לא לפני הבית ולא ביישוב. כשהיתה עוברת עגלה עם סוס, היה סבא מורה לי להביא את ודלי, ושנינו היינו מתקדמים בעקבות העגלה צעד אחר צעד ואוספים בשקט ובניחותא את גללי הסוס כדי להוסיף אותם לערמת הדשן.

ביישוב היו תחנת רכבת, מזח, כמה חנויות ושניים או שלושה פונדקים, וביניהם אחד ללא משקאות אלכוהוליים, ואליו היו לוקחים אותי סבא וסבתא מפעם לפעם בימי ראשון כדי לאכול ארוחת צהריים. מדי יומיים היה סבא יוצא לקניות ומתקדם בסדר קבוע מחנות החלב והגבינות אל המאפייה ואל חנות המכולת של האגודה השיתופית, לפעמים גם לבית המרקחת או לסנדלר. הוא היה לובש את הז'קט הבהיר מבד הפשתן וחובש את כובע הפשתן, שגם הוא היה בהיר, ובכיס הז'קט היה תחוב לו פנקס קטן עשוי מדפים תלושים וריקים שסבתא אספה מפה ומשם וכרכה יחדיו בתפירה, ובו רשמה את משימות הקנייה. ידו האחת היתה אוחזת במקל ההליכה והשנייה בידי. תפקידי היה לשאת את סל הקניות הישן, העשוי עור, אך מאחר שיצאנו למסע הקניות שלנו מדי יומיים, הוא לא התמלא מעולם עד כדי כך שהכביד עלי יתר על המידה.

האם סבא יצא איתי למסע הקניות שלנו מדי יומיים כדי לשמח אותי? אהבתי את מסעות הקניות האלה: את ריח גבינות האפנצלר והגריירצר השוויצריות בחנות למוצרי חלב, את ניחוח הלחם הטרי במאפייה, את שפע המצרכים בחנות המכולת. כל זה היה יפה הרבה יותר ממה שהציעה החנות הקטנה שאמי היתה שולחת אותי אליה כי יכלה לקנות שם בהקפה. אחרי הקניות נהגנו ללכת אל האגם, להאכיל את הברבורים ואת הברווזים בלחם ישן ולצפות בספינות שעברו על פנינו או עגנו או יצאו להפלגה. גם כאן היה הכול שקט ורגוע. הגלים ליחכו בקולות מצמוץ את שולי הגדה - גם זה היה רחש של קיץ.

והיו שם גם רחשי הערב ורחשיו של הלילה. היה מותר לי להישאר ער עד שהשחרור היה גומר להשמיע את קול זמרתו. כששכבתי במיטה לא שמעתי אפילו מכונית אחת או קולות דיבורים. שמעתי את השעון במגדל הכנסייה מצלצל, ומכברת הדרך שבין הבית לאגם שמעתי את הרכבת חולפת מדי מחצית השעה. בצלצול פעמון היתה תחנת הרכבת שפניה אל האגם מודיעה לזו שפניה מן האגם והלאה כי הרכבת עזבה את התחנה. לאחר דקות מעטות היה נשמע קול הרכבת החולפת, ושוב כעבור דקות מעטות היתה תחנת הרכבת שפניה מן האגם והלאה מודיעה על יציאת הרכבת. תחנת הרכבת הזאת היתה רחוקה יותר מן האחרת, ולכן נשמע צלצול הפעמון השני חלש יותר באוזני. כעבור מחצית השעה היתה באה הרכבת שפניה מועדות אל האגם ושוב חזרו הקולות, אבל הפעם בסדר ההפוך. זמן קצר לאחר חצות הלילה היתה עוברת הרכבת האחרונה. אחר כך היה אפשר אולי עוד לשמוע את רחש הרוח הנושבת בסבך העצים או את נקישות הגשם על דרך החצץ. וחוץ מזה הכול היה שקט לגמרי.

4

מעולם לא שמעתי קול צעדים על החצץ בעודי שוכב במיטה. סבי וסבתי לא יצאו מן הבית בערבים וגם לא היו להם מבקרים בשעות הערב. רק אחרי שכבר ביליתי אצלם כמה קיצים הבנתי ששניהם עבדו במהלך הערב.

בהתחלה לא הטרדתי את עצמי בשאלה מה הם מקורות המחיה שלהם. היה ברור לי שהרוויחו את כספם באופן שונה מאמי, שהיתה יוצאת עם בוקר מן הבית וחוזרת לפנות ערב. היה ברור לי גם שחלק גדול מן המאכלים שעלו על שולחנם, אבל לא הכול, צמח בגנם. כבר אז ידעתי גם מה פירושה של קצבה, אבל מעולם לא שמעתי את סבא וסבתא מתלוננים כמו אנשים מבוגרים אצלנו, שהיו מתלוננים על הקצבה שלהם בשעה שערכו קניות או עמדו ברחבת הכניסה של הבית. לכן מעולם גם לא התייחסתי אל סבא וסבתא כאל מקבלי קצבאות. לאמיתו של דבר, מעולם לא התייחסתי לעניין מצבם הכלכלי.

כשסבא שלי מת, הוא הניח אחריו את זיכרונות חייו. רק מן הזיכרונות האלה למדתי לדעת מנין בא, מה עשה וממה חי. הוא אהב מאוד לספר לי סיפורים במהלך הטיולים והמסעות המשותפים שלנו, אבל כמעט מעולם לא סיפר על עצמו. ודווקא היו לו לא מעט דברים לספר. הוא היה יכול לספר על אמריקה. בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה מאס אביו בחיי הכפר לאחר שמפולת עפר החריבה את ביתו ואת גנו, ועקר עם אישה וארבעה ילדים לאמריקה, כפי שעשו רבים מאנשי הכפר. הילדים היו אמורים להפוך לאמריקנים הגונים. הם יצאו ברכבת לבאזל, משם המשיכו בספינה לקלן, והלאה ברכבת, בספינה ובכרכרה להמבורג, לניו יורק, לנוקסוויל ולהנדסבורו - הזיכרונות מדווחים על נפלאותיה של הקתדרלה בקלן, שבנייתה הושלמה שנים אחדות קודם לכן, לאחר יותר משש מאות שנות עבודה, על מרחביה של הלינבורגר היידה, על הים הרוגע ועל הים הסוער, על פסל החירות שהקביל את פניהם, ובאמריקה - על פגישות עם קרובים ועם מכרים שהיגרו לשם עוד קודם לכן והצליחו להתאקלם או נכשלו. בהנדסבורו מתו אח ואחות של סבי, וקרוב משפחה קשה לב לא התיר לקבור אותם בבית העלמין שלו, אלא רק בקרבתו - סוף סוף פיענחתי את התצלום מחדר השינה של סבא וסבתא, שהציג שני קברים עלובים למראה שצוינו בשתי קורות והיו ממוקמים לפני בית עלמין קטן ונאה, מוקף גדר עשויה משבכה של ברזל חשיל עם שער מאבן. המהגרים הסתדרו לא רע, אבל לא היו מאושרים. הם נתקפו געגועים עזים, מחלה שיכולה להיות קטלנית. זיכרונותיו של סבא מדווחים על פעמים רבות שבהן הודיעו בכנסיית הכפר וציינו בספר הכנסייה כי אדם זה או אחר בוויסקונסין או בטנסי או באורגון מת מרוב געגועים למולדת. חמש שנים לאחר שיצאה המשפחה בת שש הנפשות לנדודיה, שבו הביתה ארבעה מהם בלבד, עם מזוודותיהם הגדולות שהתקין למענם הנגר של הכפר.

סבא שלי היה יכול לספר גם על איטליה ועל צרפת. אחרי שלמד את מלאכת האריגה והטווייה, עבד שנים אחדות בטורינו ובפריז. ושוב מספרים זיכרונותיו על הסיורים שערך באתרים השונים ואיך למד להכיר את הארץ ואת יושביה, על השכר הזעום, על המגורים העלובים ועל האמונות התפלות של הפועלים ושל הפועלות בפיימונטה, על העימות בין הקתוליות לבין התנועה להפרדת הדת מן המדינה ועל התחזקות הנאציונל-סוציאליזם בצרפת. ושוב מספרים הזיכרונות גם על ייסורי הגעגועים. הוא קיבל על עצמו לנהל מפעל אריגה שוויצרי, התחתן והקים משפחה, קנה בית על קרקע שוויצרית - סוף-סוף זכה לחיות בלי סתירות פנימיות - לא עוד בניגוד לטבעו, אלא לפיו.

ערב מלחמת העולם הראשונה עזב את מפעל האריגה השוויצרי והתחיל לנהל מפעל אריגה בגרמניה, אבל לא נאלץ לוותר על המולדת. הוא היה חוצה את הגבול בקביעות, עד שהאינפלציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה את המשכורת שלו לחסרת ערך בגרמניה, לא כל שכן בשווייץ. מיד עם תשלום המשכורת היה מנסה להמיר אותה בדברים בעלי ערך בר-קיימא, ועד היום יש לי אחת מאותן שמיכות צמר כבדות שכמוה רכש בגרמניה למכביר מבית חולים צבאי לסוסים שנסגר, והן אינן מתכלות לעולם.

אבל שמיכות סוסים אינן יכולות לפרנס את האישה, שצריכה להיות בריאה וחסונה ואמורה גם להרות וללדת, ולכן שוב קיבל על עצמו סבי את ניהולו של מפעל אריגה שוויצרי.

הוא שמר אמונים לגרמנים. תמיד נגע ללבו גורלם של גרמנים במדינות אחרות - אולי מפני שסבר כי הם בוודאי חולים מרוב געגועים למולדת, ממש כשם שהוא נתקף געגועים למולדת לעתים קרובות בעבר. כשסבתא היתה מבשלת, הוא היה עוזר לה, ואחד מתפקידיו היה לשאת אל מפתן הבית את רשת המתכת הקעורה ובתוכה החסה הרטובה לאחר שנשטפה, ושם לנער אותה עד שהחסה יבשה לגמרי. פעמים רבות היה משתהה שעה ארוכה, וסבתא היתה שולחת אותי אליו. במקרים האלה הייתי מוצא אותו עומד לפני דלת הבית, שקוע במחשבות, ומבטו נעוץ בטיפות שפיזר על לוחות האבן שלפני הכניסה. "מה קרה, סבא?" הטיפות הזכירו לו את הגרמנים שנפוצו ברחבי העולם.

אחרי שסבא וסבתא התגברו על מלחמת העולם הראשונה, על השפעת ועל האינפלציה, אחרי שסבא נחל הצלחה בניהולו של מפעל האריגה השוויצרי וגם רשם שני פטנטים ומכר אותם ברווח, בא לעולם סוף-סוף הבן. מן הרגע הזה אפשר למצוא בזיכרונותיו של סבא מפעם לפעם גם תצלום מודבק: אבי עם כובע נייר מקופל לראשו, רוכב על מקל שבקצהו ראש סוס, המשפחה סביב השולחן בביתן שבגן, אבי עם חליפה ועניבה ביום הראשון בגימנסיה, המשפחה עם אופניים, כולם עם רגל אחת על הקרקע ואחת על הדוושה, כאילו בעוד רגע יצאו לדרך. תצלומים אחדים היו מונחים בין הזיכרונות ולא היו מודבקים. סבא כתלמיד, כחתן צעיר, כגמלאי וכמה שנים לפני מותו. הוא תמיד שולח קדימה מבט רציני, אומלל ואבוד, כאילו אינו מבחין באיש. בתמונה האחרונה מזדקרים צווארו הכחוש מזקנה ופניו חרושות הקמטים מתוך צווארון החולצה הרחב כמו ראשו של צב המגיח מתוך השריון. המבט הפך חששני והנשמה מוכנה ומזומנה לסגת מתוך יראת אדם ועקשנות. פעם סיפר לי שכל ימי חייו סבל מכאבי ראש, מן הרקה השמאלית דרך האוזן השמאלית ועד לעורף, "כמו הנוצה שבכובע". על דיכאונות לא דיבר איתי כלל, ואין ספק שלא ידע כי עצב, תחושת אובדן וחשש יכולים להתגבש לכדי ממצא שיש לו שם מוגדר - אבל מי ידע את זה בכלל בימים ההם. רק לעתים רחוקות הרחיק המצב לכת עד כדי כך שלא היה מסוגל לקום, שלא היה מסוגל לעשות דבר, שלא היה מסוגל לעבוד.

כשמלאו לו חמישים וחמש, פרש לגמלאות. העבודה במפעלי האריגה נועדה לצורכי פרנסה בלבד, ואילו תשוקתו נטתה מאז ומעולם אל ההיסטוריה, החברה והפוליטיקה. עם כמה חברים קנה עיתון והיה למוציא לאור שלו.

אבל עמדתו של העיתון כלפי הניטרליות של שווייץ היתה מנוגדת לדעת הקהל, והאמצעים הכלכליים שהועמדו לרשותו היו זעומים, ולפיכך לא הצליח לשרוד במאבק עם מתחריו. הוא וחבריו חוו יותר דאגות משחוו שמחה בהתמודדות עם המשימה שקיבלו על עצמם, ונאלצו לוותר על העיתון שנים מעטות בלבד לאחר מכן. מכל מקום, פעילותו של סבא כמוציא לאור הניבה קשרים עם בעלי הוצאות שונות, ועבודתו האחרונה, שאותה ביצע בקפידה רבה ערב אחר ערב עם סבתא, היתה עריכתה של סדרת חוברות ששמה "רומנים להנאה ולבידור טוב".

5

את אהבתו להיסטוריה חווה בספרים שקרא ובדרכים שבהן הלך איתי. שום טיול, שום מסע, שום צעדה, כמו שאהב לומר, לא עברו בלי שסיפר לי במהלכם על אירועים מן ההיסטוריה השוויצרית או הגרמנית, ובייחוד מן ההיסטוריה הצבאית. הוא אגר בראשו אוצר בלום ובלתי נדלה של אסטרטגיות ושל תרשימי קרבות, ובטיולינו היה משרטט אותם באדמה במקל ההליכה שלו: מורגארטן, זמפאך, סנקט יעקוב על נהר בירס, גרנדזון, מורטן, ננסי, מאריגננו, רוסבאך, לויתן, צורנדורף, ווטרלו, קניגגרץ, סדן, טאננברג ושדות קרב רבים אחרים שכבר שכחתי. נוסף על כך היה לו כישרון לספר את הסיפורים שלו באופן חי ומרתק.

היו לי קרבות מועדפים, שאת סיפוריהם רציתי לשמוע שוב ושוב. הקרב ליד מורגארטן שהתרחש בשנת 1315. הדוכס ליאופולד מוביל את האבירים האוסטרים כאילו פניהם מועדות לציד ארנבות. הוא רוצה להשיג ניצחון קל, להביס את לוחמי הקונפדרציה השוויצרית שסבר כי הם חסרי מגן ונשק, ולבוז ביזה במהירות. אבל לוחמי הברית השוויצרית למודי קרבות ונכונים אלי קרב. הם יודעים למען מה הם נלחמים: למען החירות, למען הבית, למען האח המבוערת, למען האישה והילדים. הם יודעים גם היכן מתכוון ליאופולד לקדם את כוחותיו. האביר מהיננברג, שכן וידיד טוב של הקונפדרציה השוויצרית, ירה אל המחנה שלהם חץ שאליו הידק פיסת קלף עם אזהרה. וכך הם ממתינים על ההרים לצבא האוסטרי, שאמור לעבור בין אגם אגרי ובין רמת מורגארטן. וכשהוא אכן מצטופף ונדחק במעבר הצר, הם מדרדרים מטה שברי סלעים וגזעי עצים, משליכים אחדים מן האוסטרים אל האגם ואז פורצים קדימה והורגים את כל היתר. הפרשים המבקשים לברוח שוקעים אל מעמקי הקבר הרטוב מכובד משקלו של ציודם.

אומץ לבם של לוחמי הקונפדרציה השוויצרית הרשים אותי מאוד. בה בעת התעניינתי ביריית החץ של האביר מהיננברג. האם לא היה בכך משום מעשה בגידה? האם לא היה בכך כדי להמעיט מערך מעשה הגבורה של לוחמי הקונפדרציה?

סבא הינהן. "את השאלות האלה שאל גם אבא שלך."

"ו...?"

"האביר היה חופשי. הוא לא היה חייב לשתף פעולה עם האוסטרים. הוא היה יכול לשתף פעולה גם עם השוויצרים או לא לשתף פעולה עם שום צד."

"אבל הוא לא נלחם לצדם של השוויצרים. הוא פעל בחשאי."

"אילו נלחם לצד השוויצרים בגלוי לא היה מועיל להם יותר משהועיל להם המידע החשאי. לפעמים, כשאפשר לעשות את הדבר הנכון אך ורק בחשאי, החשאיות כשלעצמה איננה פוסלת אותו."

רציתי לדעת מה עלה בגורלו של האביר מהיננברג, אבל סבי לא ידע.

הקרב בזמפאך ביולי 1386. שוב שמים האוסטרים את מבטחם בציוד ובתחמושת הכבדים שלהם. שוב הם טועים בהערכת מיומנות הלחימה ותעוזת הקרב של הרועים ושל האיכרים. לוחמי הקונפדרציה השוויצרית אמנם אינם מצליחים לפרוץ בעזרת הפגיונות שלהם את קו החזית האוסטרי, שעומד לעומתם בכידונים שלופים עד שעת הצהריים, אבל ביום החם ביותר של השנה ציוד הברזל של האבירים האוסטרים מתחיל ללהוט בשמש ונעשה כבד יותר ויותר. ארנולד וינקלריד מאתר את המקום שבו שלופות חניתות רבות במיוחד, הוא מזנק לעבר הלוחמים האוסטרים האוחזים בהן ומכריע אותם תחתיו על חניתותיהם. לוחמי הברית השוויצרית פורצים את שורות האוסטרים, אשר באותה שעה כבר מותשים מכדי לעשות משהו אל מול ההסתערות. גם הפעם הם נוחלים תבוסה מוחצת.

תחילה רק התפלאתי לשמוע שארנולד וינקלריד עוד היה מסוגל לומר תוך כדי מעשה הגבורה שלו את המשפט הארוך: "לוחמי הברית השוויצרית, אני רוצה לפלס דרך לחירות. דאגו לאשתי ולילדי!"

אבל דעתו של סבי לא נחה עד שהבנתי כי האוסטרים הפסידו בקרב מפני שלא למדו לקח מן התבוסה שנחלו במורגארטן. "הזלזול שלהם בשוויצרים, הציוד הכבד, איתני הטבע - הפעם לא היה מדובר במים אלא בשמש - איש אינו יכול להימנע מעשיית טעויות. אבל איננו חייבים לחזור על אותן טעויות שוב ושוב."

אחרי שהבנתי את הלקח הזה, בא תורו של הלקח הבא. "חשוב מאוד ללמוד לקח לא רק מן התבוסה שנוחלים, אלא גם מזו שמנחילים." הוא סיפר לי על האנגלים במלחמת מאה השנים, שבזכות הקשתות הארוכות שלהם נחלו הצלחות קרב אחר קרב אל מול הצרפתים, אבל היו אובדי עצות ברגע שגם הצרפתים התקינו לעצמם לבסוף קשתות ארוכות ואף הפעילו אותן בהצלחה.

הקרב ליד סנקט יעקוב על נהר בירס באוגוסט 1444. כבר שמו של היריב שניצב אל מול לוחמי הקונפדרציה השוויצרית נשמע מעורר יראה: ארמניאקים. סבא תיאר את הצבא שכלל שלושים אלף גברים: שכירי חרב מצרפת, מספרד ומאנגליה, שבסוף מלחמת מאה השנים כבר היו למודי קרב, אבל גם הסתאבו לכדי מעשי ביזה ואכזריות. מלך צרפת אינו זקוק להם עוד ומעמיד אותם בחפץ לב לרשות האוסטרים במלחמתם בקונפדרציה השוויצרית, ואת יורש העצר החומד את הכתר הוא מעמיד בראשם. מולם עומדים אלף וחמש מאות לוחמי הברית השוויצרית. לא למטרות תקיפה הם נשלחים, אלא למטרות סיור בלבד, אבל עקב ניצחונם בהיתקלות הראשונה, הם מתפתים אל הבאה אחריה וממנה אל הבאה אחריה, עד שלבסוף ניצב מולם צבא הארמניאקים כולו. הם נסוגים לעבר המוסד לחולים חשוכי מרפא של סנקט יעקוב, ושם הם לוחמים בגבורה עד הערב ועד ללוחם האחרון. הארמניאקים מנצחים, אבל בשל האבדות הרבות הם מאבדים את להט הקרב וחותמים על הסכם שלום.

"ומה אפשר ללמוד מזה?"

סבא צחק. "שגם את מעשה הטירוף צריך לעשות בחירוף נפש מוחלט, ושלפעמים זה בדיוק מה שהופך אותו למעשה הנכון."

6

היה עוד תחום שסבי ידע לספר עליו סיפורים בלי סוף: פסקי דין מוטעים. גם בתחום הזה היו לי סיפורים מועדפים, ואותם היה עליו לספר לי שוב ושוב. גם בתחום הזה היו לנו שיחות על מוסר ההשכל של הסיפורים האלה. זה היה מסובך. כי אף על פי שהעוול מגדיר מהו פסק דין מוטעה, הרי לפסקי הדין המוטעים המפורסמים יש לעתים קרובות משמעות היסטורית מעבר להשפעתו של העוול, והם הופכים לעתים על פיה את השפעת העוול עד כדי עשיית צדק אפילו.

התביעה המשפטית שהגיש הרוזן משמטאו נגד הטוחן ארנולד. הטוחן הפר את תנאי החכירה שהרוזן העמיד, מאחר שהמועצה התקינה ברכת קרפיונים והטתה את המים ששימשו אותו. לכן מגיש הרוזן את התביעה נגדו. הרוזן זוכה במשפט בפני הערכאה הראשונה, השנייה והאחרונה - בית הדין לערעורים בברלין. הטוחן כותב אל פרידריך הגדול; הלה חושד כי בחריצת הדין פעלו את פעולתם משוא פנים, שוחד ועבודה מרושלת עד כדי ביזיון, ומצווה לכלוא את השופט, לפזר את המועצה, לסתום את ברכת הקרפיונים ולבטל את פסק הדין נגד הטוחן. ההחלטה הזאת היתה שרירותית ובלתי מוצדקת, כי בטחנה היה שפע של מים, את דמי החכירה היה אפשר להפיק ולשלם בלי שום קושי, והטוחן היה נוכל. אבל אותה החלטה עצמה ביססה את תדמיתו של פרידריך כמלך הגון ואת תדמיתה של פרוסיה כממלכה שבה כולם שווים בפני השופט, חלשים וחזקים, עניים ועשירים כאחד.

בסיפור התביעה נגד ז'אן ד'ארק, המכונה גם "הבתולה מאורליאן", מעשה העוול אמנם לא הפך לצדק, אבל היתה לו בכל זאת תרומה, שאלמלא התביעה היה קשה מאוד להפיק אותה. בת שש-עשרה באה ז'אן, בת האיכרים הנאווה, לחצרו של שארל. הוא חלש מכדי לגבור על האנגלים וחלש מכדי שיכתירו אותו בעיר ריימס למלך צרפת. צרפת עומדת ליפול לידי השלטון האנגלי. אבל אז מתחולל נס, וז'אן מובילה את הצבא הצרפתי אל שדה הקרב ואף מוליכה אותו לניצחון. היא כובשת את אורליאן, מאפשרת את הכתרתו של שארל למלך צרפת וצועדת לעבר פריז. שם היא נתפסת ונמכרת לאנגלים. המלך, שהיה יכול אולי לשחרר אותה, אינו נוקף אצבע. העלמה הגאה עוברת סדרה של עינויים ומעשי אונס, הבישוף פייר קושון חורץ את דינה למוות בטענה שביצעה מעשי כישוף וכפירה, והיא מועלית על המוקד. אבל התביעה ופסק הדין הופכים אותה לקדושה המעונה של צרפת, לדמות המסמלת את שחרורה, וכעבור עשרים שנה האנגלים נהדפים. ממש כשם שבלעדי הטוחן ארנולד לא היתה מתבססת ממלכת הצדק הפרוסית, כך בלעדי ז'אן לא היה יוצא אל הפועל שחרורה של צרפת. אבל לעומת זאת אחד הסיפורים היה איום ונורא ותו לא. הוא גם לא היה מפורסם במיוחד, לאמיתו של דבר. בשנת 1846 מתאהבת מנון אלקנר, בתו היפה של חייט פרוטסטנטי מננסי, באויגן דואירוויל, בנו של התליין הקתולי, והוא מחזיר לה אהבה. התליין, שאחת משכנותיו של החייט מעבירה אליו את הידיעה על אהבתם של השניים, אינו מוכן להתיר להם להתחתן ומאלץ את מנון לצאת בהכרזה כי היא מתנערת מאויגן. היא מיואשת משתי סיבות: היא נאלצת לוותר על הגבר שהיא אוהבת, והיא גם הרה. את שני הילדים המתים שהיא יולדת, היא קוברת בגן. אבל השכנה מרגלת גם הפעם, ומנון נאסרת, מואשמת ברצח שני הילדים ודינה נחרץ למוות בחרב. אפשר לנחש מה עומד לקרות עכשיו. אבל מה שקורה גרוע הרבה יותר מכל ניחוש. אויגן מקבל מאביו את תפקיד התליין ונכנס אל הזירה כדי לבצע את ההוצאה להורג הראשונה בחייו. באותה שעה הוא יודע רק כי הוא עומד להוציא להורג רוצחת של שני ילדים. כשהוא מזהה את מנון הוא מחוויר כולו, ברכיו כושלות וידיו רועדות. אביו עומד לידו ומתרה בו, עובדי בית המשפט דוחקים בו, והוא מכה פעמיים בחרב, פוצע את מנון בסנטר ובכתף, ומשליך את החרב ממנו והלאה. הוא אינו מוכן וגם אינו מסוגל להשלים את המלאכה. אבל חייבים לקיים את ההוצאה להורג בשעה שנקבעה לה, חייבים להציל את כבודה של משפחת התליין - האב יוצא מכליו ומסתער לעברה של מנון וסכין בידו כדי להשלים את מלאכתו של הבן. עם כל דקירה גובר זעמו של ההמון הצופה במחזה. לבסוף הוא מסתער קדימה ופורץ לתחומה של זירת ההוצאה להורג. כשהייתי מבקש ממנה, היתה סבתא מדקלמת לי בעל פה שירים על הקרבות בליטצן ובהכשטדט, על הטוחן ארנולד ועל הבתולה מאורליאן. היא ידעה בעל פה גם שיר פשוט על גורלה של מנון היפה, ששם מחברו אינו ידוע. כשסבא היה מגיע לנקודה שבה ההמון מסתער קדימה, הוא היה חדל לספר. "שאל את סבתא. היא מספרת את הסוף הרבה יותר טוב ממני." את השיר כולו אינני זוכר עוד. שני הבתים האחרונים נשמעים בערך ככה:

את התליינים סוקל באבנים בלהט ההמון,

והם מוצאים את מותם בייסורים קשים.

האם אפשר עוד להציל את חייה של מנון? עודה חיה היא, עודה נושאת תפילה לאלוהים!

לבית החולים בלב מלא תקווה נושאים אותה,

אך עד מהרה היא תמצא שם את מותה.

חמישה קורבנות בסיפור האכזרי הזה נמנים.

ואף על פי שאהבת אמת אותו טוותה,

הוא מגיע אל סופו המר במשפט דמים.

כל לב נכמר, הלוא תזעק כל נשמה זכה?

מי ייתן ושם, בעולם טוב יותר הם חיים -

אוחזים זה בידו של זה, שלווים ומפויסים.

7

רק באמצעות השירה באה סבתא במגע מפעם לפעם עם המלחמות, עם הקרבות, עם עלילות הגבורה, עם התביעות המשפטיות ועם פסקי הדין שהעסיקו את סבא. מלחמה היתה בעיניה משחק מטומטם וטיפשי, עסק של גברים שעדיין אינם בשלים ואולי לא יהיו בשלים לעולם. היא העלימה עין מתשוקתו של סבא לקרבות אך ורק מפני שחבר אליה במאבקה נגד אלכוהול, שבו ראתה איום מסוכן כמעט כמו המלחמה, ולמען זכות הצבעה לנשים, ותמיד התייחס בכבוד להשקפת העולם השונה, הפייסנית והנשית שלה.

ואולי הכבוד היה בכלל הבסיס לזוגיות שלהם וגם מה שקיים אותה לאורך זמן. באחד הקיצים, כשסבא עבד באיטליה, ביקרה אצלו אמו. היא באה כדי להזכיר לו שהגיע הזמן להקים משפחה, וסיפרה לו על הבחורות שאפשר להניח כי לא ידחו אותו אם יחזר אחריהן. באותו ביקור סיפרה לו גם על דודניתו שפגשה בטקס קבורה מסוים ושמצאה חן בעיניה. בקיץ שלאחר מכן ביקר סבא אצל הוריו, סייע להם בקציר השחת ויצא לבדו למסעות בין מבצרי המולדת, שנמשך אליהם עקב העניין שגילה בהיסטוריה, עד שאמו שלחה אותו לבקר אצל דודתו. שם פגש את הדודנית, שלא ראה מאז ימי ילדותם. בתצלום מן התקופה נראית אישה צעירה עם שיער כהה ושופע, מבט ערני וגא ופה ששפתיו המלאות מבטיחות חושניות, ועיקוליו יוצרים בו בזמן רושם כאילו האישה היפה עומדת בכל רגע לפרוץ בצחוק של עליצות. אתה שואל את עצמך איפה היו העיניים של הגברים הצעירים שבמולדת ואיך קרה שהדודנית חיכתה לדודנה ששערו כבר היה קלוש ומדולדל. בזיכרונותיו הוא מתאר שיחה קצרה ליד החלון שבמהלכה "התרשם מן המחשבות הנבונות שביטאה בנעימה שלווה ונחושה, ועם זאת בצניעות ובענווה, וכל זאת מול דודנה הנוטה מטבעו להתנשאות". לאחר מכן החליפו ביניהם השניים כמה מכתבים, "את מה שכתבנו זה לזה אינני זוכר עוד", הצעת הנישואים הכתובה נענתה בכתב, כעבור שנה נחגגו האירוסים, ואחרי שנה נוספת נחגגה החתונה עצמה.

אינני יודע אם הזוג היה מאושר. אבל אינני יודע גם אם יש טעם לשאול את השאלה הזאת, ואם סבא וסבתא שאלו את עצמם את השאלה הזאת בכלל. הם חיו את חייהם יחד, בימים טובים ובימים רעים, כיבדו זה את זה ונתנו אמון זה בזה. מעולם לא ראיתי שרבו ביניהם ברצינות, אבל לעתים קרובות הייתי שם כשסנטו זה בזה, חמדו לצון זה עם זה וצחקו זה לזה בחיבה. הם שמחו זה בזה וגם בכך שנראו יחד - היא עם הגבר המרשים שסבי היה בזקנתו, והוא עם האישה היפה שסבתי היתה גם בזקנתה. אבל תמיד ריחף צל קודר מעל השניים. הכול התעמעם: שמחתם זה בזה, סניטתם וצחוקם, השיחות שקיימו בענייני העולם הגדול. מותו המוקדם של אבי הטיל צל קודר על חייהם, צל שלא נמוג לעולם. גם את זה הבנתי רק לאחר שקראתי את זיכרונותיו של סבא. לפעמים הזכירו סבא וסבתא את אבי כבדרך אגב, כמובן מאליו, עד כדי כך שלא היתה לי הרגשה שהם מנסים להימנע משיחה עליו או מהתייחסות לפרטים שונים הקשורים אליו. למדתי לדעת אילו סיפורים העדיף אבי מתוך שלל הסיפורים של סבא, למדתי לדעת שהוא אסף בולים, שר במקהלה, שיחק כדוריד, צייר וצבע וקרא הרבה, שהיה קצר רואי, תלמיד טוב וסטודנט חרוץ למשפטים, ושלא שירת בצבא. בחדר המגורים היתה תלויה תמונה שלו. נראה בה גבר צעיר ותמיר בחליפת "ניקרבוקר" עם מכנסי אברקיים תפוחים והדפס "אדרת דג", עומד לפני גדר, זרועו הימנית נתמכת באחד הזיזים ושוקיו משוכלות. התנוחה היתה נינוחה, אבל המבט שנגלה מבעד למשקפיים היה חסר מנוחה, כאילו ביקש הגבר הצעיר לראות מה יקרה עכשיו ולהפנות מיד מבט במקרה שלא יהיה בכך עניין. גיליתי תבונה, נחישות וגם קצת יוהרה בפניו, אבל אולי ראיתי אצלו את כל אלה רק משום שהייתי רוצה שלי עצמי יהיו התכונות האלה. זווית העיניים שלנו היתה דומה, הן היו נטויות, האחת יותר מן האחרת. פרט לכך לא מצאתי שום דמיון.

די היה לי בזה. אמי לא דיברה כלל על אבי וגם לא תלתה או הציבה תמונה שלו - אף לא אחת. מפיהם של סבא וסבתא שמעתי שהוא יצא לשדה הקרב עם הצלב האדום השוויצרי ונהרג. נפל, נעדר - כילד שמעתי לעתים קרובות כל כך את נוסחאות הסופיות האלה, עד שזמן רב הן נשמעו לי כמצבות שאין חותרים תחתן או מערערים עליהן. אצל חברים לספסל הלימודים ראיתי לפעמים תצלומים של גברים במדים, לפעמים עם סרט שחור במסגרת מוכספת. התצלומים האלה עוררו בי תחושה מאוד לא נעימה, ממש כמו תמונות המתים הקטנות שמעטרות את הקברים במדינות מסוימות. כאילו איננו מניחים למתים, כאילו אנו כופים עליהם חשיפה ותובעים מהם חזות נאותה והולמת גם במותם. אם זה האופן שבו אלמנות המחישו לעצמן בזיכרונן את בעליהן המתים, כי אז שמחתי שאמי ויתרה על הזיכרון המוחשי הזה.

אף על פי שאבי היה מת ורחוק ממני - דבר אחד קישר בינינו בכל זאת. סבתא סיפרה לי פעם שאבי אהב שירים, ושהבלדה "ג'ון מיינארד" מאת תיאודור פונטנה היתה אחד השירים האהובים עליו ביותר. עוד באותו ערב למדתי את השיר הזה בעל פה. זה מצא חן בעיניה, ובמהלך השנים הציגה בפני עוד ועוד שירים שאבי אהב, ואני אימצתי אותם מיד אל לבי. ואולי מצאה חן בעיניה פשוט העובדה שאני לומד שירים לעת ערב, מאחר שהיא עצמה ידעה בעל פה שירים רבים.

8

לאחר שפינו את השולחן מארוחת הערב, הדיחו את הכלים והשקו את הפרחים שבגינה, התפנו סבא וסבתא לעבודה וערכו את ה"רומנים להנאה ולבידור טוב". הם היו מתיישבים ליד שולחן האוכל, מושכים כלפי מטה את מנורת התקרה וקוראים ומתקנים את כתבי היד, את גיליונות ההגהה הארוכים ואת העותקים המוכנים להדפסה לאחר שחולקו לעמודים והוצמדו יחדיו בהכלבה לכדי חוברות. לפעמים גם היו כותבים. הם עמדו על כך שכל חוברת תכיל בסופה אחרית דבר קצרה, מאלפת וחינוכית, וכשלא הוגשה להם אחרית דבר כזאת, היו כותבים אותה בעצמם: על חשיבותו של צחצוח השיניים, על המאבק נגד נחירות, על גידול דבורים, על התפתחותה של מערכת הדואר, על תיעולו של הנהר לינת בידי קונראד אשר, על ימיו האחרונים של אולריך פון הוטן. הם גם היו משכתבים את הסיפורים במקרים שסברו כי פסקה מסוימת מסורבלת מדי, לא אמינה או גסה, או במקרים שעלתה על דעתם פואנטה מוצלחת יותר. המוציא לאור העניק להם יד חופשית.

כשכבר לא הייתי חייב ללכת לישון מיד לאחר שנשמע קול זמרתו של השחרור, הרשו לי סבא וסבתא לשבת איתם ליד השולחן. השולחן היה מואר באור המנורה שהונמכה, וסביב-סביב התעצמה אפלת החדר - אהבתי את האווירה ששררה שם וחשתי מוגן בה. הייתי קורא או לומד שיר או כותב מכתב לאמא או רושם משהו ביומן החופשה שלי. כשהייתי קוטע את עבודתם של סבא וסבתא ושואל אותם משהו, תמיד היו משיבים לי במאור פנים. אף על פי כן נמנעתי ככל האפשר מלהציג להם שאלות, כי היה אפשר להרגיש במאמצים שעשו כדי להתרכז בעבודתם, וההערות שהחליפו ביניהם היו ממוקדות מאוד, ואני, עם כל השאלות שלי, נדמיתי בעיני פטפטן גדול. לכן קראתי, למדתי וכתבתי בדממה. לפעמים הייתי מרים את הראש - בזהירות, כדי שלא יבחינו בכך - ומביט בהם: בסבא, שעיניו הכהות היו מסוגלות להביט בריכוז מוחלט בעבודה שלפניו, אבל גם להפליג למרחקים, תוהות ובוהות, ובסבתא, שעשתה הכול בקלילות, קראה בלוויית בת צחוק, וביד קלה וזריזה כתבה ותיקנה. אבל נראה שהעבודה קשתה עליה יותר מאשר עליו: הוא אהב רק ספרים על היסטוריה והתייחס לרומנים שהופקדו בידיהם באופן ענייני ומפוכח, ואילו היא אהבה ספרות, גם סיפורת וגם שירה, והיו לה תחושות בוטחות בנוגע לאיכות ספרותית, ולכן אין ספק כי סבלה מכורח העיסוק בטקסטים הבנליים הללו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ