הבתים שנכתבו ליד הים

שלושה דורות של שירה תל-אביבית מתוך שלושה ספרים חדשים

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

חיים גורי "עיבל", ספר שיריו החדש של חיים גורי, רואה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 60 שנה לאחר צאת ספר שיריו הראשון, "פרחי האש". גורי, שנולד ב-1923 בתל אביב וקיבל בשנה שעברה אזרחות כבוד שלה, מתגורר כיום בירושלים. הנה שני שירים מתוך החטיבה "ליד הים", הנכללת בספרו החדש ומתייחסת לתל אביב:

שירת הים והגלים ההם עודם רמים ונשאים וגל יגבה מגל ושיא משיא נשבר כי רוח אלהים גדולה במיחד מניעה את הכבדים האלה ואני בלב הים האחרון היוצא אלי מדעתו ואני שם עד הס?ף הטוב כי שוב נוסקים המים הרבים מתועפות נפערותם אל אב? השמים להפר גבולות לפגע אנושות במלכותם וכ? הולכת ונמשכת לה החגיגה ההיא יוצאת מכלל שליטה ואני בה טרף קל למחשבות פוסידון שאינו יודע כלום על אודותי על האמור לבוא במצולתו ואין סימן לי שאוכל להתגורר ולו זמנית במעי הלויתן כי לא נביא אני לא בן נביא רק שחין המרחקים הארכים החותר בקראול הנמש? והמושב כסיזיפוס אל ראשיתם וכבר מארחים אותי בירק ובחשו? נחש בריח ונחש עקלתון ואף גדולי התנינים ההם באים ממרחקי המיתוס הקדום להיות אתי כאגדת עיני זרחן כמוה לא ראיתי מעודי ושוב כמו ממעמקים קראתי יה אני קורא אל סכויי הפוחתים במשברי הקצף הנושאים דכים כאז בחרף הקשה בים כרתים המרגל בסערות במטבעים ובמתים הרחק מיפו נמל הבית ומסלע אנדרומדה הממתין לי

כאשתי

ערב

זכר נא לי את השעה ההיא על פני הים. כי מי יזכרנה אם לא אתה שכה אהבת אותה. והשעה ההיא, שתהיה ב?, תודה ל? על כי אתה חתום עליה עד בוא חליפת?. ודע ל? שגם הים האחרון שלנו זקוק עדין לעוד אהבה אחת. לא פעם, כשיש לו זמן, כאשר הוא לבדו, בהאלם הרוח, הוא שואל על אודותיך: לאן נאלמת לו ומה שלומ?. הרי נולדת בתל-אביב והיה ל? ים אישי. והיתה ל? שמש אדמה וכבדה וסירת מפרשים שנגעה בה בדרכה דרומה לאטה. והיו שם הגלים הארכים שזכו ב? תמיד ליחס מיחד. כי הנה, לא ירחק היום ותקרא ללכת, להצטרף לשקט ולחשכה. מישהו אחר יאהב פה את שירו של טשרניחובסקי, שנתן ב? את התוגה הפנתאיסטית ואת כלות נפש?. ויהיו גם לו שקיעות תשרי כאלה ואהבות שאולי יזכירו איכשהו את תועפות אהבת?.

דוד אבידן

"אני לא כותב בתל אביב, אני כותב מתל אביב", הבהיר דוד אבידן, שנולד בעיר ב-1934 ומת בה ב-1995. כעת מתפרסם הכרך הראשון (מתוך ארבעה) של אסופת "כל השירים" של אבידן (הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק), ומתוכו נלקחו שלושת השירים הבאים: "הרחובות ממריאים לאט" ו"מות המשורר", שהופיעו בספרו הראשון של אבידן "ברזים ערופי שפתיים" מ-1954, ו"הפגנה", שפורסם בעיתון "קול העם" ב-1952.

הרחובות ממריאים לאט

הרחוב היפה-היפה יעצר לבסוף בדרכו. השלוה, אטומה וקשה, תחת? כמו חלה לארכו. והבקר הלח יתפחם מברק יחידי. מברקו. אנשים יתנשמו בכבדות כמו בתם דהרה עתיקה. חגורת-הבטון של העיר הדוקה. בהחלט הדוקה. הקירות הכבדים מבינים משהו ונופלים בשתיקה. על העיר הגוססת בחוץ צונח אורשמש מחלט. ביום שכזה מן-הסתם בבתים שום תינוק לא נולד, אף לא מת שום אדם. ואכן, הרחובות ממריאים לאט. הרחובות ממריאים אל האור הלבן כמו שטיח-קסמים. הקירות שנפלו מוקמים איכשהו (אזרחים חכמים). ולעיר אין ראשית ואין סוף. וכל המבואות חסומים. וידי? שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק. ועיני? פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק. רק ראש? העיף צף באור העמק. ורק פי? שרק.

מות המשורר

א יום יבוא, דלוק-מבט א? מוגף-ריסים, אל חולות תל-אביב לגוע. אז תראי אי? אותי אל פלדת-הפסים על כתפים ישאו גבוה. אל עיני? יונפו, בתרועת מכושים, השנים הפרועות שלנו. חג ישטף את העיר. - א? לשוא תבקשי ברחובות אנשים משלנו. לרחובות היפים הרקיע יפל כמו עביט של שופכין מלמעלה. תני מבט אחרון של פרידה במפל חרוזים אבודים בלילה. תני מבט אחרון. על בריחי-הריסים עוד שניה אחרונה נושמת. את זכרי אי? אותי אל פלדת-הפסים על כתפים נשאו בשמש. והשמש תהיה לבנה כמו קיר וקפואה ומגבלת כמוהו. וב? יחשקו כל חכמי-העיר, שאבדו את הכשר לתמה. אבל את תצעדי, יחידה וגאה, נערה אבודת-צהרים. והדר? הזאת נפלאה וגואה, א? תמיד עצורה וקצרה היא. אבל את תעמסי, אבודה א? חיה, את דמי כמו זעה על המצח. לו רק שבתי לרגע אחד לתחיה - והיית מנשקת לנצח!

ההפגנה

לשעט-אלפים גונח הבטון.

בני?, תל-אביב, הולמים בו כמתכת.

קריה רבה חוזה בין פנסי-ניאון

סיסמת-חיים גדולה הולכת והולכת!

בין דמדומי-אורות גוועים בשחור הליל

חורקות אבני-העיר, תשאג האדמה.

במחץ את מחשכה רבוא-של-נעלים

ירעיד אגרוף-ענק את פלד-החומה!

ופטישי-חרון - מכביש ועד רקיע.

מעבר לגגות הידד גדול בוזק!

יום-נקם כזה גם הדממה תריע,

על דר?-האספלט גם האלם זועק!

- - וקמו מן הים גלי עזוז ורעם,

אל החופים נפצה שרקת-הארבות,

דודי-קיטור שדודים נושפים עשן וזעם,

דם-הספונים זועק לעיר הזאת!

ברעם הים חמס, קרית-עמל גועשת.

הרי-הנחשולים נרומו לרחוב?.

ובשבועת-הקרב הוא והיבשת

כורתים בריתנו, עיר, - דמים ואהבה!

רבוא - והוא אחד! ימת-אדם דוהרת!

אלות שפלו זנב, האדישות נשברת!

תפי חרות וישע: הידד! הידד! הידד!

הים והיבשת: אחד!

גלעד כהנא

בחודש מאי ייצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד "מנוף מצביע אל הים", ספר שיריו הראשון של גלעד כהנא, המוקדש לתל אביב. כהנא, שנולד ב-1970 במקסיקו, גדל בתל אביב. הוא היה סולן להקת "הג'ירפות" וכותב השירים שלה ואחר כך יצא לקריירה עצמאית כזמר. ב-2003 פורסם ספר סיפורים פרי עטו, "תכנון להתאוששות מאסון" (הוצאת כתר). הנה שני שירים מתוך "מנוף מצביע אל הים":

אישה ללא צל

בחשיכה נדמה לה

שרק היא שם,

באור הפנס הכול שוקק חיים

חוץ ממנה.

"מוזר שקברת אותו באדמה

ופונה אליו לשמים."

חשבה לעצמה,

מביטה בצמרות העצים בשדרה,

עצמותיה מצטננות,

עטלפים,

ממהרת למעבדת השינה,

בידה שקית נייר

ובתוכה חצי קילו תמרים

מן הסוג שאביה הכי אוהב.

אבל הוא מת,

מדוע בכל זאת קנתה?

זרקה אותם לפח,

לא עצרה

גם לא האטה

מתוך תנועה.

על אף שגם היא

נורא אוהבת את הסוג הזה,

בשבילה

זו עיר ללא צל,

מסתובבת בלילות,

עיניה רושפות,

מתמחה ברפואת שינה.

פיפ שואו

כיסופי אור

מפתיעים בצל

מתנוצצים על חלקיקי אבק,

נשען על הקיר

הוא קורע את כרטיס ההגרלה

לחתיכות קטנות

שוב ושוב

להעלים את ההפסד,

"היא לא מבינה על מה אני מדבר..."

הוא מתפקע מצחוק.

"תאמין לי

אף אחת מהרוסיות האלה

לא משתווה לאמא שלך

זיכרונה לברכה,

הבשר שלהן שותק,

גוף ללא שירה."

הוא גונב שאכטה מהבן

ומחמיא לו.

"זה רעיון טוב

לתת ללקוחות

גם כניסה אחורית."

אך חשוב לו

חזור והדגש

שלעולם לא יוותר על הקדמית.

"אין מה להתבייש!".

גבר דתי

נכנס בצעדים כבדים

מסיט את הווילון

ומשתהה בכניסה,

(הקדמית)

מתלבט אם לנשק את המזוזה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ