מבוכו של דאולנד

על הפןטנציאל המסחרי הטמון בשיר האליזבתני

אורי הולנדר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

כשראה אור התקליטור של סטינג "שירים מן המבוך", ובו ביצע יחד עם נגן הלאוטה אדין קרמזוב אחדים משיריו של הזמר-מלחין האליזבתני ג'ון דאולנד (1563-1626), כתב רפי לביא בטורו הנודע שב"עכבר העיר" את הדברים הבאים: "מזמן אני טוען שאם יכניסו לפלייליסט של תחנות רדיו כגון רשת ג' וגלגל"צ שירים אליזבתניים או צרפתיים, איטלקיים וספרדיים מהרנסנס, לא יעבור זמן רב ושירים אלה יהיו בצמרת המצעד. התנאי: ביצוע שיגרום להם להיות עכשוויים. אין הבדל מבחינת העומק בין שירי דאולנד לאלה של הביטלס או של אביתר בנאי" ("עכבר העיר", 2.11.2006).

התקליטור אכן פילס לו דרך אל "צמרת המצעד", ולא רק אל מצעדם של התקליטורים ה"קלאסיים". מן הראוי, אם כן, לתהות על פשר הצלחה זו - במיוחד לאור התנאי שהציב לביא: ביצוע שיגרום לשירים אלה "להיות עכשוויים".

"עכשוויותו" של הביצוע הזה טמונה, לכאורה, בקירבה ז'אנרית כלשהי בין השיר המסוים מן המאה ה-16 לשיר הפופ בן זמננו. סטינג עצמו כותב בחוברת שצורפה לתקליטור כי דאולנד הוא בעיניו מעין מימוש ראשון של דמות המוכרת לנו היטב; דמותו של ה-singer-songwriter, שמקובל לשייכה לעולם המוסיקה ה"פופולרית". גם לביא, בדרכו הרב-משמעית, מצביע על איזו איכות "פופית" (והתואר "פופית" מתפרש בהקשר זה כמחמאה) שהמקור הדאולנדי בורך בה; איכות הקשורה לבלי הפרד גם בשילוש המוזר, חסר ההייררכיות: "אין הבדל מבחינת העומק בין שירי דאולנד לאלה של הביטלס או של אביתר בנאי".

שילוש זה, המעיד על הפוטנציאל המסחרי הטמון בשירי דאולנד, אף מעורר תהיה מסוג שונה לחלוטין: שמא משהו ב"רוח הזמן" עצמה הוא שקירב בין שירי דאולנד לסטינג? כלומר, כלום "עכשוויותו" של דאולנד חורגת מן הביצוע המסוים, ומעידה על זיקה כלשהי בין זמנו לזמננו?

המלנכוליה של דאולנד, אותה עצבת שמתיקותה נושקת לקיטש ובה בעת איננה קיטש - זה, כנראה, החוט הטבעי המקשר בין הזמנים, ואפשר, כמובן, למצוא משהו מ"עצבת" זו גם בשירי הביטלס או אביתר בנאי (אם נדבוק בשילושו הלא מובן מאליו של לביא). אלא שה"מבוך" שהעניק לתקליטור זה את שמו מורכב ומסתורי יותר; מבוך זה אינו אלא תבנית שהועתקה מרצפת הקתדרלה של שארטר, וגולפה במרכז תיבת התהודה של הלאוטה שיוצרה בעבור סטינג.

תבנית מבוכית-אלגורית זו, שצליינים רבים הילכו בנתיביה עד למרכז הקתדרלה המיוחל, טרדה את רוחו שנים ארוכות ואף נהפכה למין אובססיה שלו (הוא מספר כי גן ביתו שבאנגליה עוצב גם הוא בצורתו של מבוך זה). לו חי סטינג בימיו של דאולנד, קל היה לפרש את האובססיה הזאת כעיסוק "מדעי" בתורת הנסתר, ולמעשה אותו שילוש שהזכיר לביא, כמו גם שמותיהם הסמליים של האישים והמוסדות המעורבים בהפקת התקליטור, מעידים כי דבר-מה גדול מסטינג ומדאולנד ניצב כאן על הפרק.

אם נפרש את שילושו של לביא ברוח חזונו של הנזיר בן המאה ה-12 יואכים מפיורה - ולפיו זמנה של הברית הישנה הוא זמנו של ה"אב", זמנה של הברית החדשה הוא זמנו של ה"בן", ובוא יבוא זמנה של "רוח הקודש" - הרי ש"בקרוב מאוד תבוא לעולם תקופה חדשה של ?הברית הנצחית', בה תשלוט בעולם כנסייה ללא הייררכיות". מחקרו האפוקליפטי של יואכים, שהתבסס על "אנלוגיות קפדניות ומדויקות, שנגעו לאישים, למוסדות ולאירועים מרכזיים בכל תקופה ותקופה מתולדות ההיסטוריה האנושית" (עמוס פונקשטיין, "תדמית ותודעה היסטורית ביהדות ובסביבתה התרבותית", 1991, עמ' 59), מוכיח איפוא כי השילוש חסר ההייררכיות - דאולנד-ביטלס-בנאי - כמו גם הופעתו המחודשת של דאולנד במבוכו של סטינג, אינם אלא מימושה של נבואה נושנה, שעלינו לפרשה.

מי שיסתפק בהצהרה כי "אין הבדל מבחינת העומק" בין התגלמויות הפופ השונות, הן במאה ה-16 הן בימינו, יוכל להתנחם באשליה הפוסט-מודרנית של "קץ ההיסטוריה"; שלטונו הנצחי של הפלורליזם הדמוקרטי, שאינו אלא אותה "כנסייה ללא הייררכיות" שיואכים ראה בחזונו. אך מי שמבוכו של סטינג יעכיר את רוחו - לא בגלל איכות הביצוע, המעניין כשלעצמו, אלא בשל שובה של העצבת אל בימת ההיסטוריה - לא יוכל שלא לתהות על פשר סימניו: אם הפוסט-מודרניזם הוא מין גירסה חדשה ומנוונת של הסכולסטיקה במובנה הרע, האם שבו ימי הרנסנס העליזים-העגומים? ואם אכן שבו -מתי תופיע שוב "רוח הקודש" עצמה, שתגאל את כל הצועדים במבוכי היצירה של הדורות האחרונים; מתי יופיע יש מאין באך חדש?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ