שרת השעירות של האימפריה ההבסבורגית

מי היתה אנה צ'ילאג, שהציתה את דמיונם של ברונו שולץ ואדולף היטלר?

רחל מנקין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רחל מנקין

"הספר" של ברונו שולץ, הסופר והצייר היהודי יליד דרוהוביץ' שבמזרח גליציה (1892-1942), הוא הפרק הראשון באוטוביוגרפיה שלו "בית המרפא תחת שעון החול". "הספר" מתאר את זכרון הילדות הראשון של שולץ, שהיה בעצם המפגש הראשון שלו עם האות הכתובה ועם הציור שלצדה. חוקרי ספרות רואים בסיפוריו של שולץ "פירורים של מיתולוגיה שלמה, קדומה", כפי שכותב יורם ברונובסקי באחרית הדבר שלו למהדורה העברית של הסיפורים. לפי ברונובסקי, "אפשר שהתיאור המפעים ביותר של מהות המיתולוגיה הזאת נמסר בסיפור ?הספר', המספר על גילוי הספר האותנטי, המקור הקדוש, שכל מה שמצוי בידינו הוא רק העתק או שריד ממנו".

הספר האותנטי הזה אינו אלא כרך של עיתון שריתק את דמיונו של שולץ בהיותו פעוט היושב על ברכי אביו, מורשת אב שנשכחה כשאמו נכנסה לתמונת חייו. כמה שנים אחר כך, כשהתעורר מחלום לילה, נזכר שולץ הילד בספר ודרש מבני משפחתו למצוא אותו. מאחר שלא ידע לתארו, ניסו בני המשפחה את כוחם בניחושים שונים. כשאביו הציע לו לבסוף תנ"ך עם איורים, עורר הדבר את זעמו של הילד: "מדוע נתת לי את הספר הפגום הזה מהספרים החיצוניים, את עותק האלף, את הזיוף הלא-מוצלח? מה עשית עם הספר?" שולץ חיפש את "הספר" החד-פעמי, שעליו כתב כי הוא "מסמך אמיתי, מקור קדוש". רק מאוחר יותר, ובאורח מקרי לחלוטין, גילה הילד את מושא חיפושיו, אלא שרוב עמודיו כבר היו תלושים. מה שנותר ממנו היו רק עמודי הפרסומת האחוריים.

שולץ נפעם מן הגילוי, שהלא בחיפושו אחר "הספר" לא חיפש את טורי הטקסט אלא דווקא את הפרסומות המאוירות והאקזוטיות שתיאורן הוא החלק המרכזי בסיפור. הבולטת שבהן היא הפרסומת: אני אנה צ'ילאג, או: Ja Anna Csillag, בגירסה המקורית הפולנית. מה שמתמיה הוא החלטתם של המתרגמים לעברית של הסיפור לתרגם את השם Anna Csillag ל"אנה קסילג". לא רק שהדבר אינו מדויק מבחינת תרגום הצירוף Cs, אלא שצ'ילאג משמעו כוכב בשפה ההונגרית, וכפי שאפשר לראות היטב בפרסומת, הפרחים שבידיה של אנה צ'ילאג הם למעשה שלושה כוכבים.

אנה צ'ילאג, כפי שמתאר שולץ את הפרסומת, "היתה נגועה בגזרת-הבורא בשיער דליל (...) ומעשה שהיה כך היה שתפילותיה נענו והקללה הוסרה מראשה. אנה קסילג זכתה בהארה, היא קיבלה סימנים והוראות ורקחה מרקחת, תרופת פלא, אשר השיבה פוריות לראשה. שערה פרץ וצמח, ולא עוד אלא שבעלה, אחיה, בני-דודיה גם הם העלו מיום ליום פרוות שער שחור ועבות (...) אנה קסילג הביאה אושר על העיירה כולה, שירדה עליה ברכה אמיתית בצורת בלוריות גליות ורעמות שער כבירות אשר תושביה טיאטאו את הארץ בזקניהם כבמטאטאים רחבי-ידיים. אנה קסילג היתה לשליחת השעירות. אחרי שהביאה אושר לעיר מולדתה, היא השתוקקה להביא אושר לעולם כולו וביקשה, הפצירה והתחננה לקבל למען גאולת הנפש את מתת האל, את תרופת הפלא, אשר היא בלבד ידעה את סודה" (עמ' 88).

הפרסומת על אנה צ'ילאג הופיעה בעיתונים רבים ברחבי הקיסרות ההבסבורגית החל בשנות השמונים המאוחרות של המאה ה-19, והציתה את דמיונם של עוד כמה אנשים ידועים. אחד מהם היה יוסף ויטלין, משורר וסופר יהודי, יליד מזרח גליציה גם הוא. ויטלין, שהיה צעיר משולץ בארבע שנים, כתב ב-1937 שיר על אנה צ'ילאג והעניק לו את הכותרת: la recherche du temps perdu, או: בחיפוש אחר הזמן האבוד. בעיני ויטלין, אנה צ'ילאג היתה הבתולה הקדושה של טורי העיתונות, איקונה ששערה לא הלבין ולא נשר, סמל לימי ילדות שלא ישובו. מרטין פולאק, בספרו Galizien: Eine Reise durch die verschwundene Welt

Ostgaliziens und der Bukowina, Frankfurt am Main, Leipzig 2001 (גליציה: מסע על פני העולם שנעלם: מזרח גליציה ובוקובינה), מצטט את השיר של ויטלין לצד הקטעים על אנה צ'ילאג מספרו של שולץ (עמ' 130-133). הוא מתאר כיצד כבשה העיתונות על סיפוריה את קהל הקוראים בערי גליציה, אבל מדגיש כי לא פחות מכך עשו זאת הפרסומות המצוירות הבוטות בעמודיה האחוריים. פולאק רואה בשיר הגעגועים של ויטלין בן הארבעים שיר אירוני, ונראה שאירוניה לא מעטה ניתן לזהות גם בסיפורו של שולץ ובמיוחד בקטע הפותח את הסיפור.

אבל מתברר שעוד עין צדה את הפרסומת: עינו של אדולף היטלר, ששאב ממנה השראה מסוג אחר לגמרי. במאמר שהתפרסם ב-1939 בכתב העת New Republic מביא הכותב אנקדוטה הקשורה לפרסומת. היטלר הניח שהפרסומת על אנה צ'ילאג היא "בלוף", אבל האמין שאפשר להרוויח באמצעותה ממון רב והחליט לעשות שימוש מסחרי בשקר משלו. הוא הציע לידידו למלא קופסאות פח ישנות במשחה ולמכור אותן לבעלי חנויות כחומר המונע היווצרות שכבת קרח על חלונות הראווה בעונת הקיץ, כאשר לא יוכלו לבחון את יעילותן. כשידידו טען באוזניו כי בעלי החנויות ידחו אותם ויאמרו להם לחזור בחורף, אמר היטלר כי כל מה שנחוץ במקרה זה הוא מיומנות רטורית.

הפרסומת על אנה צ'ילאג התפרסמה בעיתונות ההבסבורגית על שלל לשונותיה וגווניה הפוליטיים, בהתאמה להקשר המקומי, כפי שאפשר לראות בפרסומת שהופיעה בעיתון היהודי הפרו-פולני "Ojczyzna" (מולדת) שיצא בלבוב. אבל נראה שהאגרסיוויות בפרסום תרופת הפלא לצמיחת השיער מצאה את הביטוי הבולט ביותר בעיתון היומי הווינאי "Neue Freie Presse", שמאוחר יותר העסיק את תיאודור הרצל ככתב בפאריס. היא הופיעה בעיתון בגדלים ובפורמטים שונים. ככלל, עיתון זה הצטיין בעמודי פרסומות מאוירות של מוצרים מכל רחבי הקיסרות. משה קליינמן, במאמרו "גליציה מלפני שלושים שנים: פרקי זכרונות" שהופיע במאזניים 11 (ת"ש-תש"א), מספר כי "היהודים (בגליציה) היו רגילים לקרוא את העתונות הווינאית, ביחוד את ה'נייאי פרייאי פריסע', שהיתה מגיעה ללבוב אותו יום בערב (ולמקומות סמוכים יותר לעיר הבירה עוד קודם לכן)".

מערכות העיתונים השונים נהגו להציע למנוייהם גם אפשרות של כריכה בחינם כחלק מן העיסקה, מה שהפך את גיליונות העיתון ל"ספר". קשה לדעת איזה עיתון היה "הספר" שבביתו של שולץ. אבל אפשר להניח כי רוב בני דורו של אביו לא היו עדיין מנויים על עיתון פולני. המעבר הגדול מן התרבות הגרמנית לתרבות הפולנית התרחש רק בקרב בני דורו של שולץ, שגדלו במדינת פולין העצמאית. ייתכן ש"הספר" ששולץ חיפש היה ה-Neue Freie Presse, סמל לעולם של אביו שנעלם.

לאב היתה עדות חיה ומרהיבה מן הפרק ההיסטורי הזה על שולחנו, אך ברשות בנו כבר היו רק שרידים בודדים. מן העיתון הליברלי הישן לא נותרו דפי טקסט, אלא אשליות בדמותה של אנה צ'ילאג ופרסומות מאוירות אחרות ששולץ מתאר. כך למשל השיקוי "אלסה פלויד עם ברבור" בעמוד "גדוש תעודות מהימנות, עדויות מרגשות של אנשים אשר הנס אירע להם". הפרסומת על אלסה פלויד, יש לציין, היתה דווקא פרסומת טקסט, והברבור הופיע בפרסומת לסבון.

בעיני שולץ, עמודי הפרסומות "התנשאו מעל תחום בעיות היום-יום לתוך אזורי השירה הטהורה". היו בהם "מפוחות, קתרוסים ונבלים, כלי נגינה של מקהלות מלאכים", וגם "ציוצי ציפורים הנשפכים כברד כדוריות אפורות על מטריות, כי הנה מציעים כאן קנריות אמיתיות מהרי הרצן (...) הן היו נוחם לבדידות, תחליף חום לרווקים". יש לתקן כאן את התרגום לעברית שכן שולץ מדבר על קנריות גרמניות מהרי הרץ שבגרמניה. תמימותו של שולץ מתפוגגת רק למראה פרסומות על קוסמים ואמני מגיה שחורה. אלו, כפי שעולה מן הסיפור, לא עוררו את אמונו והוא ראה בהן הידרדרות ושקיעה. געגועיו היו לפרסומות שנדמו לו כאותנטיות ולכאלה שבאמצעותן הפליג לעולם הדמיון. בין כך ובין כך, "הספר" היה עדות לאמונה תמימה וילדותית בעולם שבו האפשרויות היו בלתי מוגבלות, אבל הוא גם סיפק למשפחת שולץ כמה שנים טובות של נייר עטיפה לבשר מן האטליז ולכריכי ארוחתו של האב. אלמלא עטו של הסופר, הריאליה היתה מכלה בסופו של דבר את עקבותיה האחרונים של הפנטסיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ