משל על הזקנים והצעירים

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן וודאי לא רקוויאם המלחמה של בנג'מין בריטן

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי הולנדר

רקוויאם המלחמה: טקסטים ומכתבים, מאת וילפרד אוון ובנג'מין בריטן, ערכה, תירגמה והוסיפה הקדמות והערות רנה ליטוין, אבן חושן, 2009, 95 עמודים

"הבאת הטקסטים המרכיבים את ?רקוויאם המלחמה' בעברית נעשתה מתוך הזדהות עמוקה עם צער הלוחמים, הנשלחים שוב ושוב לשדה הקרב למלחמות שאינם רוצים בהן, שנכפות עליהם ושהם קורבנותיהן". כך כותבת רנה ליטוין, שתירגמה את הטקסט ששימש את בנג'מין בריטן ברקוויאם הנודע שלו, וצירפה לו תרגום נפרד של תשעה משירי וילפרד אוון (שבריטן שתלם בין שורות הרקוויאם הקבועות ואף ערך בהם שינויים). כן צירפה עשרה ממכתביו, וגם רשימה על יצירתו של בריטן.

דברים אלה מסבירים את פשר מתכונתו הלא שגרתית של הספר; אין זה ספר תרגומים טיפוסי, אלא ניסיון להציג את יצירתו המורכבת של בריטן דרך חומריה השיריים. ואף שמבנה הספר מצטייר במבט ראשון כאקלקטי במידת-מה, הרי שמטרתו ברורה ומוצהרת: "מה יכולה יצירת אמנות לעשות כדי להפסיק את מעגל האלימות? לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה - לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר. בעיקר לצעירים שאליהם המסר מופנה - שעיניהם לא קהו עוד ואוזניהם לא טחו משמוע, וכל החיים עוד לפניהם" (עמ' 61).

פנייה זו "לאלה שיש להם הכלים לקלוט את המסר" מהדהדת בהקשרה הנוכחי - הקשר קהל קוראיה המסוים - את שירו של אוון "משל על הזקנים והצעירים", המציג גירסה מודרנית למעשה העקדה המקראי: "וישכם אברם, ויבקע העץ, וילך / ויקח עמו האש והסכין (...) / אך לא! מלאך קרא לו משמים, / סח לו: אל נא תשלח ידך לנער, / ואל נא תפגע בו לרעה. הבט / בסבך: איל אחוז בו בקרניו; / קח את קרני הרהב במקומו. / ויקשח לב אברם ובנו שחט, / וכך חצי אירופה, חד-אחד" (עמ' 26).

אף שציור השחיטה הזה אקטואלי תמיד, ואפשר לפרשו בדרכים רבות, מן הראוי לשאול מי הם אותם "זקנים וצעירים" מבין קוראי הספר הזה, שאכן יוכלו לפענח את "מסר" יצירתו של בריטן - תהיה הקשורה מניה וביה לאפקטיוויות של ה"מסר" עצמו.

אין זה סוד כי יצירתו של בריטן אינה ממוצרי היסוד התרבותיים של ציבור גדל והולך. ואף ש"רקוויאם המלחמה" איננה יצירה א-טונלית, ולפיכך לא תקוטלג על ידי האוזן הממוצעת כ"מוסיקה חדשה" (כלומר, כזו שחובת השמיעה לא חלה עליה), הרי שהיא משקפת לא רק את זעזועו של מלחין פציפיסט מזוועות מלחמת העולם השנייה, אלא את ניתוקה הכמעט מוחלט של המוסיקה שיצר ממסגרתה החברתית.

שפתו של הרקוויאם הזה, הכוללת גם את חומריה של אמנות נוכחת-נעדרת נוספת - השירה - פונה מראש לאוזניים "שטחו משמוע". אפשר לפרש היום את עצם קיומה כמעין כתב-אשמה, המציג לחברה את פניה הלא אנושיים - לא רק את חוסר האנושיות שאיפשר את זוועות המלחמה, כי אם את חוסר האנושיות בגירסתו הפלורליסטית והדמוקרטית, כלומר, החיבה המוכרת למיכון, למסחור ולחיפצון; כל המנוגד למהותה האמנציפטורית של המוסיקה האוטונומית.

יש "סתימות" בשפה שבריטן משתמש בה כאן. זו "סתימות" מוסיקלית שדווקא השירה עוזרת לפשט ולפענח אותה, שהרי שיריו של אוון הכלולים ברקוויאם אינם מתוחכמים מדי מבחינה לשונית או סגנונית; עיקר כוחם במבע הישיר ובציוריות שאינה משתמעת לשני פנים. עצם שילובם בין חלקי התפילה המוכרים של הרקוויאם ממחיש שאין מדובר ב"פרץ" זוועה מקרי, כי אם בתהליך ארוך שנים. ה"סתימות" מקורה בכך שקוראים-מאזינים רבים אינם מכירים את המסורת שבריטן חותר תחתיה. גם אם יוכל המאזין הממוצע לעקוב, למשל, אחר שימושו של בריטן בטריטון, המהווה מעין לייטמוטיב ה"תומך בטקסטים השיריים המלעיגים על המסר של המיסה" (עמ' 55) ומערער על בשורת הנחמה שלה, כיצד יפרש את הצרימה או את סימן השאלה הטונלי הזה? האם די בו כיום כדי "לטלטל"?

ומעבר לשאלה הזאת, שתשובה רצינית עליה דורשת עיון מעמיק בהרבה - האם יצירה זו, שנימתה אמנם אינה "מפתה" כמו זו הסאטירית-גרוטסקית של קורט וייל, אך רק אוזן ערלה במיוחד לא תחוש בלעגה, אינה מועדת ל"ניכוס" טקסי, ולו מתוקף שמה וממדיה?

למרות ששיריו של אוון חושפים את ה"הירואי" במערומיו, זמר השרפנלים והמסטינגים שלה לא יזעזע את מי ש"אין להם הכלים לקלוט את המסר" - דווקא בגלל ישירותה (מי שיש להם כלים לקלוט את המסר יוכלו לתהות על מידת "יעילותו", מבחינה זו, של השיר הפוליטי באשר הוא). ודווקא בגלל איכותה של המוסיקה של בריטן, קל לחולל בה טרנספורמציה פלאית, ולהשתמש בה, נניח, כתשתית חגיגית ל"קונצרט ניצחון" (כגון זה שביקש לערוך זובין מהטה בירושלים, יחד עם חבריו, דניאל בארנבוים וז'קלין דו-פרה, עוד בטרם תסתיים מלחמת ששת הימים).

"להפסיק את מעגל האלימות" - את זה לא יכולות לעשות המוסיקה או השירה, ואין מתפקידן לעשות כן. "לפקוח עיניים, להאיר את התודעה, לחשוף את השקרים ואת המניעים הכוזבים, את מכניזם המלחמה" - את זה תוכלנה אמנויות אלה לבצע, באופן עקרוני, על ידי שיקוף תוכני וסגנוני של פני החברה המבעיתים, או על ידי נטישת אולמות הקונצרטים, כלומר, ביטולו מראש של ניכוסן.

הקונצ'רטו החמישי לפסנתר של בטהובן הוא מועמד טבעי לביצוע ב"קונצרט ניצחון". לעומת זאת, סונטה של פייר בולז, פרלוד של דביסי או "תוצריו" של בטהובן המאוחר אינם כאלה, והעמקה בהם חושפת בדרכה את ה"כוזב" - מתוקף ההתמודדות עם האחר, הלא מוכר והאינטימי. במובן זה, תמונות יום הדין והחיילים קטועי האיברים, כמו גם התפילה-התחינה "המצא לנו שלום" - הפחד, הניכור והמזור הנפשי - טמונים בעבודה יומיומית, אפורה וקשה; תהייה מתמדת על אודות הסכין, העץ, האש, המלאך וקרני האיל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ