כבד את אביך ואת בנותיך

שוקי בן נעים
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שוקי בן נעים

שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת מאיר בוזגלו. הוצאת כתר, 231 עמ', 89 שקלים

אני חושב על הסוטה המקראית. על ערטול גופה וגילוי שערה, על השקאתה באונס על פי גחמות הקנאה של בעלה, על בטנה הצבה וירכיה המתנפחות בשעה ששם אלוהים הנמחק במים עושה את דרכו בגופה. הנה, גם זו מסורת, והיא לא נחמדה או מפויסת, היא אלימה ואכזרית וקשה מנשוא עבורי. לא ניתנת להיאמר מבחינה מוסרית ואף על פי כן אני מחויב לעיין בה. למה לי בעצם? מדוע עלי לשמר את ההיבט הזה של המורשת התרבותית שלי? מדוע שלא אמחק אותו מספרי? מאיר בוזגלו כתב עבורי ספר, ובספרו הוא מביא פיוט של אביו ר' דוד בוזגלו ובפיוט של אביו נמצאת סוטה. והסוטה של אביו אינה הסוטה של המקרא. וטקס הסוטה נתפס בעיניו אחרי עשרות ומאות ואלפי מסירות מאב לבן כמשהו שונה לגמרי. שם אלוהים הנמחק במים הוא כלי להשכנת שלום בין בעל לאשתו, סם מפוגג קנאה ומכונן אמון. לו הייתי מציג את הפיוט של ר' דוד בוזגלו כדיווח על תוכנה של פרשת סוטה המקראית הוא היה נתפש בצדק כדיווח שקרי. אבל מאיר בוזגלו, נאמן למצוות כיבוד הורים, מציל את אביו מהשקר. לפי בוזגלו, מה שאביו כתב בפיוט אינו דיווח אלא מסירה, ומסירה היא משחק לשון שונה לגמרי. מסירה היא מערכת יחסים בין מסורת ויורשיה. ובמעשה המסירה יש גם קבלה פעילה. אנו, סבור בוזגלו, לא רק נשאים של מסורת, לא רק חמורים נושאי ספרים, אלא גם שותפים פעילים בעיצובה ובפרשנותה.

"שפה לנאמנים", ספרו של מאיר בוזגלו, הוא תרומה חשובה לשיחה סביב תופעת המסורתיות הישראלית. אני אומר שיחה ולא שיח, כי גם אני, הקטן, כמו בוזגלו, מעדיף את השיחה על פני הז'רגון המנוכר והסבוך שהשתלט על הדיון הפילוסופי בנושא. והשיחה שבוזגלו מנהל אתי כקורא מענגת ממש. פרקי הספר, שיכולים להיקרא גם כמסות עצמאיות, מנסים לשרטט את ההבטים הייחודיים של היהודי המסורתי ולהצדיק את המיקום שלו על רצף האמונות והדעות הישראלי.

היהודי המסורתי במובן הישראלי-יהודי של המלה (להבדיל מהקונסרווטיווי האמריקאי) יש מעמד מבוזה למדי בגלל מה שנתפש אצל החילוני מחד גיסא והדתי מאידך גיסא כחוסר עקביות ותפישה שטחית. יום השבת של היהודי המסורתי, שמתחיל בבית כנסת בבוקר ומסתיים במגרש כדורגל אחרי הצהריים, הפך זה מכבר לתיאור נדוש ומלעיג של הטיפוס הזה. כפילוסוף מבית מדרשו של ויטגנשטיין בוזגלו מנסה להבהיר את הייחודיות של "משחק הלשון" של המסורתי וכיצד מה שיכול להיתפש כפרדוקסלי, נלעג, לא עקבי, כלא יותר מהתרפקות נוסטלגית מהולה ברגשות אשם על קצת יידישקייט (ואני מתנצל לפני חברי הקשת המזרחית על השעטנז שעשיתי פה) - הוא למעשה ביטוי מורכב של תפישת עולם.

במלים אחרות, בוזגלו הפילוסוף מבקש להגן על בוזגלו המסורתי ולהציל אותו מה"חטא" של העממיות. המעשה הפילוסופי של בוזגלו ממילא מותח את גבולות ההגדרה של המסורתי ולא מצטמצם להגדרה האנתרופולוגית של התופעה. הוא שואל שאלות יסוד על אמונתו ותודעתו של המסורתי. מה הוא סבור שאירע בהר סיני? כיצד הוא מיישב בין מה שנמסר לו מאביו ומה שהבין מדעתו? ומה הוא עושה כאשר המסורת שלו מציבה לפניו אתגרים מוסריים קשים אם כי לא בלתי אפשריים? ובכלל, למה הוא צריך את זה? האם לא מוטב לו להניח למסורת להתנוון עד שתהפוך כמו עצם הזנב למשהו שמזכיר לנו את העובדה שפעם כישכשנו בה?

לבוזגלו יש איזמל חד ועין טובה. האבחנות שלו בין מסירה לדיווח, בין אמונה לנאמנות, ובין שיח חרשים לשיחת אוהבים, מבהירות היטב את גבולות הגזרה של התודעה המסורתית ובהחלט היתה להן השפעה טיפולית ומרגיעה על כותב שורות אלו. אבל העושר השועלי לכאורה של הדיון העשיר שלו מסתיר אמת קיפודית פשוטה: בוזגלו אוהב את הוריו ואת ילדיו במידה שווה. הנאמנות שלו לאביו הפייטן רבי דוד כופה עליו לעמוס על כתפיו את המטען הקשה והמורכב שהוריש לו; והאהבה שלו לילדיו מכריחה אותו לארגן מחדש את המטען הזה ולברור ממנו בזהירות אין קץ את מה שהוא סבור שעליו להוריש להם.

חז"ל תהו כיצד ר' מאיר התנא מוסיף ללמוד תורה מאלישע בן אבויה - רבו שהתפקר. וענו שר' מאיר רימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק. כלומר, אלישע הכופר היה בסך הכל כלי קיבול לתורה שנשארה אצלו מרבותיו.

אבל במקרה של מאיר בוזגלו, התשובה מסובכת בהרבה. בוזגלו לא סבור שאפשר להפריד את האדם ממה שהוא מוסר ולכן כשאביו מספר לו על מעמד הר סיני, התוקף, לדבריו, לא נובע מערך האמת של הדיווח. בוזגלו מציע את הביטוי מסירה, כדי להבהיר עד כמה תורת אביו קשורה לבלי התר למנגנון סבוך של מערכת היחסים - חובת כיבוד הורים שמוטמעת בו. האהבה הגלויה והמרגשת שלו לאביו וההכרה שהסיפור הזה חשוב לו ולכן הוא גם אמור להיות חשוב עבורו, וההבנה שיש כאן מנגנון שמכונן מערכת יחסים בין הורים וילדים במשך אלפי שנים שהוא טוב ואמיתי מעבר לכל ספק.

ההבנה הזאת מאפשרת לנו להתמודד עם הקשיים המוסריים שמציבה לנו המסורת בלי הצטדקות. הגישה של המסורתי אל המסורת היא כמו הגישה של העורך הספרותי הטוב ביחס לספר. רגישה, משמרת, אבל לא נרתעת מהצבעה על כשלים מהותיים וטעוני תיקון. והמנעד האפשרי של המסורתיות מוגדר אם כן גם ביחס למידת האחריות של יורש המסורת.

בוזגלו, כבר ודאי אפשר לנחש, הוא לא איש של "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", ואם יש מידה מסוימת של רפיון בספר היפה הזה הרי היא בהגדרת המנגנונים המאפשרים שינוי. איש המסורת מתפלל בבית הכנסת של אביו, כדי לשמוע את הנוסח שהוא מורגל בו ואת הפיוטים שהוא אוהב, אך אם בתו תרצה להשתתף בטקסי התפילה הדבר יימנע ממנה ואם ישנה את בית הכנסת כך שיוכל להוריש לבתו את תפילת סבה, הוא ייתקל בחומה בצורה. לטעמי, לא די בהצבעה על ההיבטים הבעייתיים של היהדות כפי שירשנו אותה ולא די באוטונומיה מוסרית של אדם ובאחריות שלו כלפי משפחתו. עמדת האו"מניק שבוזגלו נוטל על עצמו ראויה, אבל יש הרגשה שהוא מצפה שהשינוי הרצוי יתרחש מאליו באופן אורגני ומגביל את עצמו לפעולה של שימור. וגם אם התודעה של המסורתי הנאמן מוגדרת היטב ומוצגת במלוא יופיה בספר, חוששני שמול הכוחות החזקים הפועלים בחברה הישראלית אנו נידונים להתבונן בה כפריחתו של פרח נדיר. אולי עכשיו, לאחר שהעניק מאיר בוזגלו לנאמנים את מתת הדיבור, יש מקום לקריאה: "נאמני העולם התאחדו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ