בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

משהו סוריאליסטי אפף אותם

בתוך כל המהומה העיראקית של שנות הארבעים מצאו להם אינטלקטואלים יהודים וערבים זמן ורצון לשבת בבית קפה קטן ושקט ולדון בלהט ב"מצבה של השירה הערבית תחת הכיבוש המונגולי", למשל. הצדעה ל"אלחאצד", שבועון עיראקי בבעלות יהודית

תגובות

ביום חמישי, 31 במארס 1938, הופיע בבגדאד הגיליון האחרון של השבועון הפוליטי-הספרותי "אלחאצד" (הקוצר), שראה אור במשך שבע שנים רצופות. בעליו של השבועון ועורכו הראשי, עורך הדין והסופר היהודי אנור שאול, הסביר בעמוד השער של הגיליון את הסיבות אשר הביאו לסיום הופעתו. בין הסיבות ציין בעיקר את הקשיים הכספיים שהלכו והתעצמו בשנתו האחרונה, כמו עליית מחירי הנייר והדפוס והימנעותם של המנויים מתשלום דמי המנוי.

בשנות השלושים של המאה העשרים היתה הופעתו של "אלחאצד", שבועון בבעלות יהודית שנתן בימה לאנטלקטואלים יהודים וערבים גם יחד, תופעה מיוחדת במינה. כתב העת לא טיפל בבעיותיה של הקהילה היהודית העיראקית, ולא דיווח על הנעשה בעולם היהודי אז. מיטב הפרשנים הפוליטיים דנו בו בהתרחשויות שהעסיקו את העולם בימי עליית הנאציזם והפשיזם באירופה, המלחמה בין יפאן לסין, הפלישה האיטלקית לאתיופיה ומלחמת האזרחים בספרד. בתחום הספרות, סופרים ומשוררים מן השורה הראשונה, יהודים וערבים, פירסמו בו את מיטב יצירותיהם, בלי שמץ של איבה או תחרות. זה היה גם כתב העת היחיד שעמד בזיקה תרבותית מערבית. מעל דפיו פורסמו, בהמשכים, תרגומיהם של מיטב הרומאנים שראו אור באותה עת באנגליה ובארצות הברית וכן מאמרים של גדולי הוגי הדעות והמדינאים במערב. אבל אף על פי ש"אלחאצד" לא היה "כתב-עת יהודי" מובהק, רוב חברי הקבוצה המובילה של המושכים בעט היו יהודים, וכך לבש צביון שקירב אותו אל משפחת העיתונות היהודית.

פרט לבעל השבועון, אנור שאול, שהיה בעצמו סופר ומשורר, נמנו עם הכותבים היהודים הקבועים בו עזרא חדד, פרשן בנושאים בינלאומיים; מוראד מיכאל, שכתב שירה ודברי הגות; שלום דרויש, סופר ומבקר ספרותי; מאיר זכריה, סופר ואיש חינוך, ועוד שורה ארוכה של סופרים ואינטלקטואלים יהודים. מבין הכותבים הערבים הקבועים נמנו בו ההיסטוריון עבאס אלעזאוי, אשר התפרסם במחקרו ההיסטורי המונומנטלי על "תולדות עיראק בין שני כיבושים", (המונגולי והבריטי); ג'מיל אלזהאוי, מגדולי המשוררים העיראקים של זמנו, אשר התמיד לפרסם משיריו בשבועון עד מותו ב-1936; מערוף אלרצאפי, משורר וסופר דגול ופוליטיקאי פעיל וחבר בבית הנבחרים; המשורר אחמד אלצאפי, שעבר להתגורר בדמשק אך המשיך לשלוח את שיריו מסוריה כדי לפרסמם ב"אלחאצד".

כתב העת עסק בנושאים שכתבי עת אחרים נמנעו מהם. ב"אלחאצד" התפרסם מדור של אופנת נשים, שנראו בו דוגמניות או שחקניות מהוליווד המציגות את "הצעקה האחרונה" בתחום הלבוש הנשי-המערבי של הימים ההם. במציאות החברתית של עיראק היה בכך חידוש מהפכני ונועז.

קבוצת הכותבים של "אלחאצד", שמנתה כתריסר יהודים וערבים, התגבשה למעין מועדון ספרותי-אינטלקטואלי שהתכנס לעתים קרובות. הם עשו זאת מתוך התעלמות מופגנת מן הסערות הפוליטיות שהתחוללו מסביב. בשנת 1936, למשל, פרץ בארץ ישראל המרד הערבי, והעיתונות העיראקית היתה נסערת ועוינת. וכאילו לא די בכך, בחודש אוקטובר התחוללה ההפיכה הצבאית של הגנרל בכר צדקי, אשר במהלכה הפציץ חיל האוויר העיראקי את עיר הבירה והרג בה כמה אזרחים. שר ההגנה נרצח בידי קצינים מורדים, ובמהומות ובאי-סדר נרצחו גם כמה יהודים ובית כנסת נשרף. והנה, בתוך כל האי-ודאות הזאת מצאו להם אינטלקטואלים יהודים וערבים זמן ורצון לשבת בבית קפה קטן ושקט, בקומה השנייה של בניין המשקיף על רחוב "אלרשיד", הוא רחובה הראשי של העיר, ולדון בלהט ובקולי קולות בנושא בוער כמו: "מצבה של השירה הערבית תחת הכיבוש המונגולי בעיראק במאה הי"ג".

אבי, עזרא חדד, נהג לקחת אותי עמו לעתים קרובות לפגישותיו עם החוג הזה. הייתי יושב שם בשקט על כיסא לידו, מקשיב בהתפעמות לסגנון הספרותי והידעני ששלט ברב-שיחם של הנוכחים. הם הפליגו אל עולמות שבהם ישבה רוחו של האדם הנאור על כס מלכותה, ועל ראשה מונח היה כתר הסובלנות, אהבת האדם ואחדות הבורא. בהביטי היום לאחור אל הימים ההם אינני יכול להימנע מן התחושה כי משהו סוריאליסטי אפף את התופעה ההיא.

"אלחאצד" הפסיק אמנם את הופעתו, אך החוג האינטלקטואלי שנוצר סביבו המשיך להיפגש עוד זמן מה, עד שהמציאות הקשה הכריעה גם אותו. מקום המפגשים עבר לאחד מבתי הקפה שעל הטיילת של נהר החידקל, ונושאי אקטואליה עמדו בראש סדר היום: מלחמת העולם, הפיכה פרו-נאצית שהתחוללה בעיראק באפריל 1941, העימות עם הצבא הבריטי, מעשי השוד והרצח נגד יהודים בבגדאד, שנמשכו יומיים ונודעו בשם "הפרהוד". 150 יהודים נהרגו אז ומאות בתים נבזזו. המאורעות הטראגיים הללו הביאו, בין היתר, גם לגוויעתו של חוג "אלחאצד".

הטראומה של המאורעות הללו הביאה גם להתעוררות הציונות. בסופו של דבר הודיעה ממשלת עיראק במארס 1950 כי היהודים יכולים לעזוב את המדינה בתנאי שיוותרו על אזרחותם העיראקית. היהודים אכן קמו, ברובם המכריע, ועלו: האינטליגנציה, העשירון העליון וה"עמך". אנשי חוג "אלחאצד" לשעבר - עזרא חדד ואחיו מאיר, מוראד מיכאל, שלום דרויש ומאיר זכריה ואחרים - שיקעו עצמם במלאכת השיקום וההתערות בישראל בתחומי הכתיבה העיתונאית, החינוך וקליטת העלייה. אנור שאול נשאר בעיראק עד שעלה לארץ ב-1971. הוא הספיק עוד, יחד עם מוראד מיכאל, להספיד את חברם עזרא חדד, שהלך לעולמו שנה לאחר מכן. בישראל הוא השלים את כתיבת האוטוביוגרפיה שלו, ומת בן שמונים בשנת 1984.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו