אורי דרומי
אורי דרומי

ביום שישי, 7 באפריל 1944, עשו אלפרד וצלר ורודולף ורבה את הלא ייאמן וברחו ממחנה ההשמדה אושוויץ. 79 שעות הם רבצו ללא נוע במקום מסתור, ואז יצאו לדרך הארוכה והמסוכנת דרומה, לכיוון סלובקיה. בבואם מסרו להנהגת יהודי סלובקיה ("קבוצת העבודה") גרסה מפורטת על ההשמדה הפועלת יום ולילה באושוויץ, והתריעו כי במחנה נעשות הכנות לקליטת המוני יהודי הונגריה.

השאר הוא היסטוריה, כמאמר הקלישאה, היסטוריה שאף פעם אי אפשר יהיה להסכים עליה. יש הקובעים באופן נחרץ כי אחרי דו"ח וצלר-ורבה ("הפרוטוקולים של אושוויץ"), מי שלא פעל באופן נחרץ - אשם בעקיפין באי-מניעת ההשמדה של יהדות הונגריה. על כך נכתבו ספרים רבים, ומסיבה זו נרצח ישראל קסטנר שהואשם כי "הרדים" את קהילתו משום שהאמין כי יוכל להגיע לעסקה עם הנאצים ("משאיות תמורת דם"); מולם יש הטוענים באותה מידה של תקיפות, כי קבוצת העבודה וקסטנר עשו מה שיכלו באותן נסיבות איומות.

לגונן על ההנהגה

וצלר וורבה פירסמו את גרסותיהם בנוגע לבריחה הנועזת ולעדותם הרת הגורל. וצלר פירסם את ספרו העיוני בסלובקית ("אושוויץ, בית קברות לארבעה מיליון אנשים") ואחר כך תיאור ספרותי של האירועים (בספר "מה טחו עיניו של דנטה מראות"). ורבה, שנהפך להיות פרופסור לרוקחות בקנדה, פירסם את גרסתו באנגלית. לנוכח הפולמוס הנוקב והבלתי פוסק, היה זה תמוה שהספרים לא פורסמו בעברית. הפרופ' רות לין, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה, העלתה טענה כבדת משקל, כי האי-פרסום לא היה מקרה אלא נעשה בכוונה, כחלק ממגמה להפיץ את הגרסה המקובלת שהיהודים לא ידעו, וכדי לגונן על ההנהגה היהודית בגולה וביישוב בארץ ישראל, שכשלה ("הבריחה מאושוויץ: מדוע לא סיפרו לנו על כך בבית הספר?"; "תיאוריה וביקורת", גיליון 24, 2004).

לין לא הסתפקה בכך, אלא עשתה מעשה והוציאה את ספרו של ורבה ("ברחתי מאושוויץ", בתרגום יהושע וייס בן-עמי ושלומית קדם, בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1998).

רודולף ורבה, בזכות הפרופ' לין, כבש את מקומו בהיסטוריוגרפיה של השואה בישראל, אך אלפרד וצלר לא זכה לתמיכה שכזאת, ונותר בצל. עתה בא קרובו של וצלר, פטר וארנאי, פרופסור לכימיה בקיימברידג', ועשה עמו חסד חלקי כשסייע לפרסם את ספרו באנגלית.

וצלר מתאר, בדומה לוורבה, את הזוועה של אושוויץ ואת הבריחה המדהימה. סגנונו עשיר יותר, רווי בפרטים, לעתים ססגוני. כמה הבדלים בין שתי הגרסאות מאפשרים להעריך את הטענות שהושמעו במשך השנים נגד ורבה, שכביכול גימד את חלקו של וצלר בבריחה. למשל, וצלר מספר איך כפות רגליו של ורבה התנפחו עד שלא היה מסוגל לדרוך עליהן. הוא חתך את נעליו של ורבה, חבש את הרגליים זבות-הדם והשניים נחו קמעה. אחר כך דירבן וצלר את ורבה לקום. ורבה ניסה, אך הכאב היה גדול מנשוא. וצלר כבש את כעסו. "אם כך, נחכה יום-יומיים, עד שזה יעבור". אז התנער ורבה והמשיך ללכת. ורבה מתאר את האירוע בצורה קלה יותר: "כשהתחלנו ללכת, לא הייתי בטוח שאוכל להגיע אל הגבול. רגלי, שגרמו לי צרות צרורות, היו עכשיו נפוחות כל כך שכבר לא יכולתי ללכת. יכולתי רק לדדות".

בשלב מסוים, כותב וצלר, כשל כוחו של ורבה. "אתה תמשיך לבד", אמר לווצלר. "שם למטה מחכים הגרמנים. אתה שומע? תמשיך בלעדי". וצלר חייך, הקים את ורבה ותמך בו עד שהגיעו למקום מחסה. בגרסתו של ורבה אין לכך זכר. וצלר, לאורך הספר, משחזר שיחות מרובות בין השניים לאורך מסלול הבריחה. הוא מתלונן על רעב, ורבה על הכאבים ברגליו, ועוד. אצל ורבה, לעומת זאת, המגע בין השניים רופף יותר, ווצלר כמעט שנעלם כשהם מגיעים לסלובקיה.

מי יזם את הבריחה

הבדלים אלה גרמו להיסטוריונים יוצאי סלובקיה לטעון שווצלר, המבוגר בין השניים (הוא היה בן 26 וורבה בן 20), הוא שיזם את הבריחה ואף תמך בוורבה במהלכה. ואילו ורבה, שעבר למערב והיה מקושר יותר, ניכס בגרסתו את התהילה לעצמו והותיר את וצלר בצל. משום כך, כאשר יזמה הפרופ' לין ב-1998 הענקת תואר דוקטור לשם כבוד לוורבה מטעם אוניברסיטת חיפה, מחו על כך כמה מהם. הד"ר גילה פטרן כתבה בשמם מכתב ל"ידיעות אחרונות", שבו נטען כי "היוזם והמארגן של הבריחה המשותפת היה אלפרד וצלר", וכי "למען הצדק ההיסטורי" גם הוא היה ראוי לקבל את התואר.

אותם היסטוריונים לא בהכרח העריצו את גרסתו של וצלר. הוא כתב את ספרו בתקופת המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, ועינו הפקוחה של הצנזור ניכרת בטקסט. הוא כתב כי בעת בריחתם נעזרו במחתרת אנטי-נאצית, וכאשר הם נתקלים בגרמנים הוא קורא להם "פאשיסטים", בז'רגון הסובייטי המקובל - דבר שאין לו זכר בגרסה של ורבה. לין מציינת בספר שכתבה על הנושא כי וצלר כתב שהדו"ח נשלח גם למוסקווה - דבר מופרך לחלוטין. מבחינת אותם היסטוריונים טוב היה לו שניהם לא היו זוכים לתשומת לב רבה כל כך. אולם משקיבל רק ורבה את הכבוד, הם מחו.

אבל יותר משרצו ההיסטוריונים הללו להציל את כבודו האבוד של וצלר, הם התנגדו למתן התואר לוורבה, משום שהוא טען בריש גלי כי מסר את עדותו המפורטת על אושוויץ לקבוצת העבודה הסלובקית והיא לא עשתה אתה דבר. במלים אחרות, לו היו מרעישים עולמות, אפשר היה להציל יותר מיהודי הונגריה. וצלר מדגיש בספרו כי ורבה היה זה שדרש לדעת מה ייעשה עם הדו"ח שלהם. וצלר נבלע בינתיים מאחורי מסך הברזל ואילו ורבה, במערב, המשיך להאשים את ההנהגה היהודית בסלובקיה ובהונגריה באפס מעשה.

ספרו "אינני יכול לסלוח" נדפס בשפות רבות, ועורר כעס בארץ. במכתב ל"הארץ" ב-1998 תבע הפרופ' ישעיהו ילינק את עלבונה של קבוצת העבודה, וטען כי בזכותה השילוחים מהונגריה הופסקו - ולא בזכותו של ורבה, המנכס לעצמו קרדיט לא לו.

מדוע הופסק הגירוש מהונגריה

כך או אחרת, איש לא חולק על תרומתו של דו"ח וצלר-ורבה למודעות העולם לרצח ההמונים שהתבצע באושוויץ. ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספרייה של יד ושם, כותב בהקדמה לספרו של וצלר כי "הפרוטוקולים של אושוויץ עשו רושם בל יימחה על אלה שקראו אותם ותרמו להצלת אלפים רבים של יהודים, בעיקר בבודפשט".

רוזט מתכוון לכך שהפרוטוקולים המרעישים זיעזעו את מקבלי ההחלטות במערב, והלחץ הבינלאומי אילץ את שליט הונגריה, האדמירל הורטי, להפסיק את הגירושים לאושוויץ. אלא שבהקדמה נוספת לספר מספק ההיסטוריון הבריטי, מרטין גילברט, הסבר מפתיע להפסקת הגירושים. ביולי 1944, שלושה חודשים אחרי שווצלר וורבה מסרו את הדו"ח שלהם, הבינה הממשלה הבריטית כי המשלוחים מזרחה מובילים יהודים אל מותם. וינסטון צ'רצ'יל נענה לתביעות חיים וייצמן ומשה שרת להפציץ את מסילות הברזל המוליכות למחנות ההשמדה, אלא שבטרם יצא הדבר לפועל, הורה הורטי - על אפו וחמתו של אדולף אייכמן - להפסיק את המשלוחים.

מתברר, כותב גילברט, כי דיפלומטית בריטית בשם אליזבט ויסקמן, במאמץ להשפיע על הממשלה ההונגרית, שלחה מברק בלתי מוצפן שבו הציעה להפציץ כמה בנייני ממשלה בבודפשט. המברק נקרא כמצופה על ידי המודיעין הגרמני והגיע לידיעת שלטונות הונגריה.

בדרך מקרה הפציצו האמריקאים בתחילת יולי 1944 מתקני דלק ומסילות ברזל ליד בודפשט, כחלק מהמערכה האווירית הכוללת נגד התשתית של הנאצים. אלא שכמה מהפצצות החטיאו את מטרתן ובדרך פלא פגעו בבנייני ממשלה שהופיעו במברק של ויסקמן ואף בבתיהם של כמה אישי ממשל בכירים. הורטי הסיק מכך כי בעלות הברית רציניות בכוונתן והורה לעצור את הגירושים. מכאן ש-200 אלף מיהודי הונגריה ניצלו, משום שהמפציצים האמריקאים לא דייקו במשימתם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ