לקרוא את העיר

האלבומים החדשים שראו אור לחגיגות ה-100 של תל אביב, שואבים ברובם מאלבומי העבר. וגם הנוסטלגיה היא לא מה שהיתה

נתן דונביץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתן דונביץ

תל אביב תל אביב מרדכי נאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 239 עמ', 135 שקלים

עיר גלויה: סיור, מבט וסיפור בפינותיה הנשכחות של העיר יוסי גולדברג, שולה וידריך, ד"ר עירית עמית-כהן. הוצאות אופוס ואחיאסף, 302 עמ', 96 שקלים

האור והקסם: תל אביב של פעם, 101 סיפורים רוביק רוזנטל. הוצאת ידיעות ספרים, 238 עמ', 128 שקלים

חגיגות 100 שנים לתל אביב, המאורגנות ומתוקצבות ביד רחבה, מתחילות להנחית על שוק הספרים אלבומים וספרים על קורות העיר. למיטב ידיעתי, זו רק תחילתו של יבול, או מבול. שלושת הספרים כאן מיתוספים לעשרות ספרי היסטוריה או זיכרונות אישיים, שראו אור במשך יותר מיובל שנים. הקודמים, כמעט כולם אזלו מן השוק וחלקם נעשו פריטי-ציד לאספנים.

שלושת הספרים החדשים יונקים ומצטטים מאותם ספרים שכבר אזלו ומסתמכים עליהם. מבחינת התכנים, כמעט שאין בהם חידושים או תגליות. עיקר השוני הוא באופן השימוש במידע, וכן בפורמטים האלבומיים של הספרים החדשים. תעשיית הדפוס, כמו תל אביב, התפתחה בצעדי ענק מאז ציינה העיר יובל להיווסדה - בחגיגות צנועות לאין שיעור מאלו של היום. הקידמה מקנה לספרים עיצוב גרפי ואיכות הדפסה מצוינים, לפחות לשניים משלושת הספרים החדשים.

צמד הבי"תים

"תל אביב, תל אביב", ספרו של מרדכי נאור, הוא אלבום שהוא פרוספקט מהודר של תל אביב מראשיתה ועד הלום. הלום משמע בראשותו של רון חולדאי, שתרם לספר הקדמה, וכותרתה "מתנת אהבה לעיר". צניעות היא אולי לא אחת מתכונות האופי הבולטות של חולדאי. את טקסט ה"מתנה" שלו מעטרים שני תצלומים: של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף רוכב על סוסו, ושל רון חולדאי רוכב על אופניו. בעמוד הזה אין זכר לפועלם של ראשי העיר הקודמים, מישראל רוקח ועד שלמה (צ'יץ') להט, שכל אחד מהם טבע בתל אביב חותם עמוק יותר מזה שטבע חולדאי בעשור שלו.

על עולמו התרבותי של ראש העיר אנו למדים ממשפטיו הבאים: "אם תרצו, זו הכפילות של שני הבי"תים המופיעים בשם תל אביב - המבטאים את סיפורה של תל אביב, לפחות מהצד התרבותי שלה. הב' של ביאליק - והב' של הברווז של דוד גבע" (לא נגעתי).

אלבום זה הוא ההדור והססגוני בשלושת הספרים. העיצוב (נעמי מורג), צילומי הצבע (לילי סגל) ואיכות ההדפסה (ארט פלוס, ירושלים) ראויים לכל שבח. הטקסטים הם סיפור שונה. מרדכי נאור, היסטוריון חובב נוסטלגיה, מרבה בכתיבת ספרים פופולרים בתולדות ארץ ישראל. לפי "ויקיפדיה", בבית הספרים הלאומי בירושלים אצורים קרוב ל-140(!) כרכים משלו: ספרים שכתב, ספרים שהיה שותף לכתיבתם וספרים שערך. הטקסט של אלבום זה מרפרף בקלילות על פני ההיסטוריה וההווי של העיר, מקדיש שניים-שלושה משפטים לתחום שלם בחיי התרבות והאמנות ומתעלם מאחרים - מערכות המשפט והרפואה, ועוד ועוד. כמה סמלי: בפתח הספר מככב הברווז, על פני עמוד שלם, בתצלום צבעוני לוהט. וחיים נחמן ביאליק? הוא ממתין לקוראים בעמוד 59. לסיכום: אלבום שמתאים לדפדף בו בחדרי המתנה.

אל המלך נצור

את "תל אביב: עיר גלויה" חיברו יוסי גולדברג, שולה וידריך והד"ר עירית עמית-כהן - שמכירים היטב את תולדותיה של העיר ומדריכים בה קבוצות מבקרים. הספר מלא וגדוש במידע היסטורי ובסיפורים אנושיים. השלושה מציגים לקוראים בתים שבחרו בהם - ב-14 מתחמים שונים - ומביאים את סיפורו של הבית, יושביו ואירועיו. נראה שאת המתכונת הזאת נטלו השלושה בהשפעת ספר קודם, מאת פנחס בן-שחר, "בתי יפו-תל אביב מספרים" (משרד הביטחון, 1990) על ההיסטוריה של בתי תל אביב מראשיתה וצעירותה.

מאחר שבחרו במיעוטם של הבתים כמדגם של רחוב מסוים, סיפור הרחוב, רוחו ואווירתו, לא יכול להיות שלם. מרחוב הרצל, למשל, בחרו בעשרה בתים. אלא שהעשרה לבדם הם כפיו של תינוק: קצת שיניים והרבה רווחים. קילומטר הרחוב הרצל שבין מצודת הגימנסיה "הרצליה" (היום מגדל שלום) לצומת הרצל ודרך יפו-תל אביב, יכול לבדו למלא ספר שלם.

לבתים שבחרו לספר עליהם היו סיפורים צבעוניים, מעניינים או מוזרים. לא את כולם הם יודעים לספר. למשל על הבית מספר 1 ברחוב הרצל, בית פולק, הם מספרים את קורות שני האחים: מיכאל שבנה את הבית, ואחיו אהרון-אליהו שבא לגור בו אחריו. בספר לא מסופר על כך שאהרון-אליהו פולק היה מעריץ נלהב של בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל. אחת לשנה, ביום הולדת המלך, היה פולק מפרסם בעיתון מודעת ברכה להוד מלכותו, ובה העתיר על ג'ורג' החמישי ברכות, קילוסים ואיחולים נמלצים. את מרפסת ביתו נהג לקשט ביום החג בשטיחים ובדגלי בריטניה, ותלה כרזה לאורך הבית - "!God Save the King". ולמען הקנאים לשפה העברית הוסיף, באותיות קטנות, "אל מלך נצור!". תרגום עברי בגוף הסרט.

כותבי הספר לא הקפידו, לצערי, על הגהה מדוקדקת. למשל, בראש פרק 12 הכותרת היא "סוהו בתל אביב - רחוב מונטפיורי". צריך להיות: שכונת מונטפיורי. הרחוב מונטפיורי רחוק ממנה. ויש עוד. אבל בסיכומו של דבר זה ספר מאלף ומהנה. הוא גם מביא רשימה עשירה ומפורטת של מקורות העשויים לסייע למי שיבקש לדעת יותר על קורות העיר.

הלילה מחזמר?

רוביק רוזנטל, פובליציסט ולשונאי, מציין בפתח ספרו "האור והקסם: תל אביב של פעם", כי ניסה "לשלוף חלק מן האירועים שהתרחשו בשנותיה הראשונות של העיר ממסגרות התיעוד ההיסטורי, ולהשיב להם את נשמת אפם, כסיפורים. על כן שום סיפור אינו בדוי לגמרי מן הלב, אך הספר כולו בדיון". וגם: "בחרתי לספר על שני העשורים הראשונים של העיר, 1909-1931, כי בהם עוצבה תל אביב של היום בקוויה המובהקים והעמוקים". רוזנטל נטל, מתוך מאגר מקורות דל למדי, קטעי זיכרונות של ותיקים וראשונים ו"המחיז" אותם כיד דמיונו, כשהוא יוצר דיאלוגים וכמו בתצלומים המאיירים את הספר הוא מוסיף צבעים למה שהיה במקורו שחור-לבן.

אבל יכולותיו הספרותיות של רוזנטל אינן מגעות לאלו של טובי הסופרים והמשוררים שהנציחו ביצירותיהם את הווי העיר ותושביה בתיאורים נפלאים, ובראשם נתן אלתרמן, חיים גורי ויעקב שבתאי. ואם אין די בכך, רוזנטל גם חוטא בכתיבת שירה והוא משטח את הפואזיה שלו על פני עמודים שלמים, שחוצצים בין סיפורים. אולי כוונתו לכתוב מחזמר? כבר היו דברים מעולם. דן בן-אמוץ וחיים חפר עשו זאת בעבר, בהצלחה רבה.

הפורמט של "האור והקסם" אלבומי. בכל עמוד ימני מובא סיפור קצר ובעמוד מולו נדפסת תמונה היסטורית. מה בתמונה? אפשר לדעת מידע אישי או לנחש. אין כיתוב להסבר. לשם כך, על הקוראים לרוץ לחצר האחורית של הספר, כי משום מה שם מוקמו דברי ההסבר לתמונות. למי שמבקשים ליהנות מהספר, ההתרוצצות הזאת היא "סידור עבודה" מוזר ומרגיז. בעורף גם מוקמו ביוגרפיות קצרות של משפחות המייסדים של שכונת אחוזת בית, שהיתה ראשיתה של העיר. הספר זועק לעריכה ועימוד קפדניים ומחושבים היטב והוא לא זכה להם. חבל.

העיתונאי והסופר נתן דונביץ, יליד תל אביב, כתב ב"הארץ", החל משנות ה-50 ובמשך שני עשורים, טור אישי על אנשים, בעיות חברתיות והווי בתל אביב. ב-1959 ראה אור בהוצאת שוקן ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך", על העיר ב-50 שנותיה הראשונות

תגיות קשורות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ