אבי, אנדריי פטרוביץ' גרינב, שירת בצעירותו תחת פיקודו של הדוכס מיניך ופרש לגמלאות בדרגת רב סרן ראשון בשנת ...17. מאז התגורר בכפרו הסמוך לסימבירסק, ושם נשא לאשה את העלמה אבדוטיה וסילייבנה יו..., בתו של בן אצילים מקומי שירד מנכסיו. אמי הספיקה ללדת תשע נפשות, אך כל אחי ואחיותי מתו בינקותם.

כבר בעודי ברחם אמי רשמו אותי לגדוד סמיונובסקי בדרגת סמל, בזכותו של רב סרן, נסיך הגווארדיה ב', קרוב משפחתנו. אילו, למרות כל התקוות לבן זכר, הייתי נולד במין נקבה, היה מודיע אבי לרשויות המוסמכות על מותו של סמל א' לפני בואו לעולם, ובזאת היתה הפרשה מסתיימת. בינתיים, עד תום לימודי, נחשבתי לסמל בפגרה. באותם זמנים התחנכנו שלא כבימינו אנו.

מאז הייתי בן חמש הופקדתי בידיו של הסייס-החצרן סבלייץ', שבזכות התנזרותו משתייה ופיכחותו התדירה (הנדירה כל-כך במחוזותינו), הועלה לדרגת "דודי". תחת השגחתו, בעת שמלאו לי שנים-עשר חורפים, השתלטתי על רזי הדקדוק הרוסי ויכולתי להביע את דעתי המלומדת על תכונותיו של כלב ציד זכר מסוג בורזוי. באותה עת שכר אבי בשבילי את המחנך הצרפתי מסייה בופרה, שהוזמן היישר ממוסקווה יחד עם מלאי שנתי של יינות וחמאה מפרובאנס. סבלייץ' מאוד לא אהב את רעיון הבאתו: "סלאווה בוגו" (התהילה לאל), נהם מתחת לשפמו, "נדמה לי שהילד רחוץ, מסורק ולא רעב ללחם. אז למה בזבוז הכסף המיותר ושכירתו של איזה ?מוסייה', כאילו חסרים לנו מחנכים ?משלנו'"!

בארץ הולדתו היה מסייה בופרה ספר. אחר כך התגייס לצבא הפרוסי כחייל מן המניין, ואחר כך הגיע לרוסיה pour etre outchitel (כדי להיות "אוצ'יטל", מורה), בלי לרדת לחקרו של המושג. הוא היה "בחור טוב" אך קל דעת, שובב חסר גבולות ופורק עול ידוע. חולשתו העיקרית היתה תשוקתו למין החלש. לא פעם חטף מנות כה הגונות על ניסיונות האהבהבים שלו, שהיה נזקק להתאוששות של יממות תמימות. נוסף לזה (כפי שהוא עצמו התבטא), "הוא בהחלט אינו יכול להיחשב לאויבו המושבע של בקבוק", כלומר (אם נתבטא ברוסית), "הוא חיבב ללגום לגימה לא ממש נחוצה פה ושם". אבל מאחר שהיין הוגש אל שולחננו רק בארוחת הצהריים ורק בכוסיות קטנות (והמחנך בדרך כלל לא נכלל בין המכובדים שהוגש להם המשקה), ה"בופרה שלי" הסתגל מהר מאוד ל"נסטויקה" הרוסית ואפילו העדיף אותה על יינות מחוז הולדתו, בתואנה שהמשקה מועיל לאין ערוך לתהליך העיכול של קיבתו הצרפתית העדינה.

הוא ואני הסתדרנו מיד, ואף על פי שלפי החוזה מחובתו היה ללמדני צרפתית, גרמנית ו"כל שאר המדעים", הוא העדיף דווקא להסתפק בלימודו ממני, לקשקש ברוסית. אחר כך העסיק כל אחד מאתנו את עצמו כאוות נפשו בענייניו. חיינו כמו זוג יונים. לא ייחלתי ולא פיללתי למנטור טוב ממנו.

אבל עד מהרה הפריד הגורל האכזר בינינו, ומעשה שהיה כך היה: הכובסת פאלאשקה, בחורה מנומשת ועבת בשר, והרפתנית עקומת הגב (ושתומת העין) אקולקה נפלו יום אחד בבכי מר לרגליה של אמי (הן עשו זאת "בצירוף מקרים נדיר" ובאותו רגע בדיוק), ומתוך הודאה בחולשה רגעית התלוננו על כך ש"מוסייה" פיתה אותן בתוך ניצול תמימותן וחוסר ניסיונן. אמי לא ראתה בזה עניין של מה בכך, ומיד התלוננה באוזני אבי. אבי החליט על עונש מיידי. הוא דרש ש"הנוכל הפראנצוזי" יתייצב בפניו בזה הרגע. הודיעו לו שבזה הרגע ממש ה"מסייה" מלמד אותי.

אבי נכנס לחדרי. באותו רגע ישן בופרה על מיטתי שנת ישרים ואני הייתי עסוק עד מעל הראש. חשוב לציין שבמיוחד בשבילי הוזמנה במיוחד ממוסקווה המפה הגיאוגרפית הגדולה של העולם. היא היתה תלויה על הקיר ללא כל שימוש וזה מכבר פיתתה אותי ברוחבה ובאיכות גיליון הנייר שעליו הודפסה. החלטתי ליצור ממנה עפיפון וניצלתי לשם כך את שנתו של בופרה. אבי נכנס בדיוק ברגע שחיברתי לעפיפון הטרי זנב עשוי ספוג לופה באזור כף התקווה הטובה. בראותו את תוצאות לימודי הגיאוגרפיה שלי משך אבי בחוזקה באוזני, אחר כך ניתר לכיוונו של בופרה, העיר אותו תוך כדי חוסר התחשבות מוחלט בשנתו ומנוחתו והחל להטיף לו מוסר. בופרה התעורר במבוכה, רצה לקום ממקום משכבו ולא הצליח. הוא היה שיכור כלוט. אבי הרים אותו ממיטתי, משך אותו בכוח בצווארון כותונתו מאחורי עורפו, ודחף אותו החוצה. באותו יום גירש אותו מחצר ביתנו, והדבר שימח את סבלייץ' שמחה שלא תתואר.

בזה תם עידן החינוך הפורמלי שלי ותקופת לימודי המסודרים. וכך המשכתי לגדול, במקום כפרח אצולה - כפרחח אצולה, וכיליתי את זמני ברדיפה אחר יונים ובמשחקי "חמור ארוך" עם ילדיהם של משרתי החצר. בינתיים כבר מלאו לי שישה-עשר חורפים. ואז קיבל גורלי תפנית חדה ובלתי צפויה.

ביום סתווי אחד רקחה אמי, המאטושקה שלי, בחדר האורחים ריבת דבש ואני, מלקק את אצבעותי, עקבתי בריכוז אחר הבעבוע של הקצף הרותח. באטיושקה, אבי, ישב ליד החלון ועיין ב"לוח השנה של המי ומי בחצר המלוכה", שעליו היה מנוי ואותו קיבל בדואר מדי שנה בשנה. לחומר קריאה כזה היתה עליו השפעה רבה: הוא לא יכול היה לעיין בו בלי שהדבר יגרום לו פעילות מוגברת של כיס המרה, הבאה כמובן כתוצאה מהתקפי זעם ומרירות שלא ידענו כמותם בימים כתיקונם. מאטושקה, שהכירה אותו לפני ולפנים, ניסתה תמיד להחביא את החוברת הארורה הזאת, ולעתים לא נפל מבטו על ?לוח השנה המלכותי" במשך חודשים תמימים. אבל כשלוח כזה היה נופל לידיו, היה מעלעל בו שעות על גבי שעות. תוך כדי העיון בו היה זוקף את כתפיו בפליאה וממלמל מתחת לשפמו: "המשנה לגנרל!... הוא הרי היה סמל אצלי בפלוגה!... אביר שני אותות הצטיינות של האימפריה הרוסית!... הרי רק לא מזמן היינו..." לבסוף היה באטיושקה משליך את ה"מי ומי" על קצה הספה ושוקע בהרהורים שלא בישרו טובות.

ואכן, יום אחד פנה פתאום למאטושקה ואמר:

"אבדוטיה וסילייוונה, אה... בן כמה הפטרושה שלנו?"

"הנה החל את החורף השבעה-עשר שלו", ענתה מאטושקה. "פטרושה נולד בדיוק בשנה שהדודה נסטסיה גראסימובנה התעוורה בעינה, ועוד כש..."

"טוב-טוב", קטע בטיושקה את דבריה, "הגיע העת לגייס אותו לצבא. מספיק לו להתרוצץ עם בנות הצמיתים ולטפס אל שובכי יונים".

מהמחשבה הפתאומית על הפרידה הקרובה והכל-כך לא צפויה ממני, הוכתה מאטושקה בתדהמה. היא הפילה מידה את כף הבישול אל תוך הסיר ודמעות החלו לזלוג על לחייה. לעומתה, קשה לתאר את מידת התלהבותי מן הרעיון. המחשבות על השירות הצבאי הצטלבו בדמיוני עם מחשבות על חופש מוחלט ועל תענוגות חיי העיר הגדולה - סנקט-פטרבורג. דימיתי את עצמי לקצין הגווארדיה, דבר שנראה בעיני פסגת ההצלחה האישית של בן אצולה.

בקיץ 1833, כשישים שנה לאחר דיכוי מרד האיכרים והקוזאקים של ימיליאן פוגאצ'וב, יצא פושקין למסע תחקיר ואיסוף עדויות, שעל פיהן נכתב לבסוף האפוס ההיסטורי "בת הקפיטן". פושקין מבטא בו את תיעובו מן המשטר הפיאודלי הרוסי. מ"ז וולפובסקי תירגם את הרומאן לראשונה ב-1936. תרגומו של בוריס זיידמן יראה אור בקרוב בהוצאת מודן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ