נידוי שיש בו השתוקקות

פרשות תזריע-מצורע

בנימין לאו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בנימין לאו

פרשת השבוע מחברת שתי פרשות קשות: "תזריע-מצורע". עיקרן של הפרשות באנשים החווים תופעות גופניות המבדילות אותם משיגרת החיים. מדובר במצבים רגילים (דימום של המחזור חודשי או דימום שאחרי לידה) ובמצבים ייחודיים של מחלות (כמו צרעת או זיבה).

מכשול מנטלי חוסם את האדם מלעסוק בפרשות אלה. החיטוט בדימומים מרחיק מן הפרשה וממשמעותה. כבר חכמים במדרש (ויקרא רבה) חשו חוסר נחת מעיסוק שכזה והכתירו את הפרשה הזאת בשם "שחורה כעורב": "'שחורות כעורב' (שיר השירים ה) - אף על פי שנראות כאלו הן כעורות ושחורות לאומרן ברבים, כגון הלכות זיבה ונגעים נדה ויולדת, אמר הקדוש ברוך הוא: הרי הן עריבות עלי".

המדרש משחק במלה "עורב", שיש בה שחרות ויש בה ערבות ומתיקות. אף אני אנסה להטעים את הערבות שבשחרות הזאת. כנאמר לעיל, הפרשה מחולקת לתופעות המביעות מצבי בריאות (כמו דימום של המחזור החודשי לאשה) ותופעות המביעות מצבי חולי (כמו זיבת איש או אשה). הפרשנים מסבירים את מעמדה של האשה המדממת בבריאותה, הנקראת "נידה". התורה קובעת כי האשה הופכת טמאה שבעה ימים מיום תחילת ראיית הדם. במסגרת טומאה זו מורחקים האיש והאשה זה מזו, עד טבילת האשה במקווה טוהרה.

הרמב"ן מפרש את הריחוק הזה כך: "הנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק, וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה). והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד, והוא מאמר רחל לאביה (שם) כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ. ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע".

האשה הנידה מקבלת עוצמה דמונית מפחידה. בימי מחזורה היא מקבלת כוחות מזיקים ולכן עליה לשבת בדד. מעמדה דומה לזה של המצורע. החברה מגיבה בבהלה לדם היוצא מן הגוף ומרחיקה את המזיק מן הקהל. בקרב הקהילה האתיופית עוד נשתמר משהו מהאווירה הזאת, שאשה בזמן דימומה היתה יוצאת ל"בית הנידה". הגישה הזאת מתוארת גם במדרש (אבות דרבי נתן) שמצטט את פסוקי החתימה של הפרק: "והדוה בנדתה" - "כל ימים שבנדתה תהיה בנדוי. מכאן אמרו כל המנולת עצמה בימי נדתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נדתה אין רוח חכמים נוחה הימנה".

המדרש מתאר אותו קו שמצאנו בדברי הרמב"ן. אשה במחזורה נהפכת למנודה: כמה שפחות מושכת וכמה שפחות מעוררת תשומת לב. המדרש מבסס את רעיונותיו על הפסוק החותם את הפרשות שלנו: "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה. והדוה בנדתה והזב את זובו" (ויקרא טו, לב-לג). התורה מחלקת בין התופעות שבאות בבריאות לבין התופעות הבאות בחולי. אצל האיש מחלקים בין "הזב" לבין האיש "אשר תצא ממנו שכבת זרע". הראשון חולה בזיבה ואילו השני בריא לחלוטין. כך גם במקבילה הנשית. הנידה היא הבריאה. אך התורה בוחרת לקרוא לה בשם "והדוה בנדתה". המלה "דווה" מזכירה אבלות, כפי שמתואר במגילת איכה: "על זה היה דוה לבנו". הגדרת הנידה כ"דווה" מבקשת להפוך את האשה הנידה למרוחקת ומבודדת. פרשנות זו קשה מאוד להבנה לאדם המודרני, המבין יותר את התופעות הפיסיולוגיות ומבקש להכיר במעמד האדם השווה באיש ובאשה.

לטובתנו בא רבי עקיבא, שסלל דרך הפוכה מכל המהלך שראינו עד כאן. מדרש ההלכה לספר ויקרא (ספרא) מתאר את הוויכוח של רבי עקיבא עם "זקנים ראשונים": "'והדוה בנדתה', זקנים הראשונים אמרו: שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד: אם כן אתה מגנה על בעלה, ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה - בנדתה תהא עד שתבא במים".

רבי עקיבא מחלץ את האשה הנידה מן הנידוי. הוא מבין שימי הריחוק הללו יכולים להיות חומת ניכור בין איש לאשתו. הוא מבין שמגמת ההרחקה בימי הנידה אמורה ליצור מגמה הפוכה. לדעתו מגמת ההרחקה בימי הנידה אינה אלא כדי "שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה". הריחוק יוצר את ההשתוקקות. לא מדובר בריחוק שעניינו בידול, אלא בפרק זמן שמוקדש ליצירת געגוע והתחדשות. יש רגע של "כניסה למים", כיום כניסתה לחופה. זוג מפריש את עצמו ומתכונן בכל חודש להתחדשות.

הרעיון הזה עוזר לנו לעכל עוד פסוק שמופיע בספר יחזקאל: "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטמאת הנדה היתה דרכם לפני" (לו, יז). ההשוואה של ישראל ל"טומאת הנידה" עוררה רבים מן הפרשנים והדרשנים להגדיר את טיב היחסים בין עם ישראל לקב"ה בתקופת הגולה. כך מציע רבינו בחיי (ספרד, ראשית המאה ה-14) לפרש את הקשר בין טומאתם של ישראל הגולים מעל שולחן אוהבם לבין טומאת הנידה.

הקשר בין אוהבים אינו תלוי במצב זה או אחר. מחזוריות החיים יוצרת מערכות של קירבה וריחוק אך הקשר עמוק יותר וקבוע. בימי הריחוק ממשיכים לרקום חלומות משותפים, משתוקקים ומתייפים זה לקראת זו. ימי הקירבה שבאים לאחר הריחוק מוצאים אותנו מוכנים. השנה נטועות פרשות "תזריע-מצורע" בתווך שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום העצמאות. שנים של השתוקקות לארץ חמדת אבות, שבה תהיה השכינה שורה הולידו את ההתפרצות של התנועה הציונית. כגודל ההכנה כך עוצמת התודה והשמחה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ