שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

עלילות הדוקטור הכסוף

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ערן דולב

רופאיה של ארץ ישראל 1799-1948 נסים לוי ויעל לוי. הוצאת איתי בחור, 388 עמ', 150 שקלים

לפני זמן מה, במסגרת מחקר שערכתי, עלה בחכתי שם של רופא שפעל בחיפה בשנות ה-40 של המאה ה-20; לא ידעתי עליו דבר וחצי דבר. גרוע מזה: לא היה לי שמץ של מושג כיצד אתחקה על עקבותיו, ולפתע הדבר נראה לי חשוב ביותר להמשך עבודתי. בצר לי כתבתי לפרופ' נסים לוי, אחד ממחברי הספר שלפנינו, "רופאיה של ארץ ישראל", ולאחר ימים ספורים קיבלתי תשובה מפורטת שעלתה הרבה על ציפיותי: לא רק שלוי סיפר לי בשלוש שורות את כל מה שהיה ראוי לדעת על אותו רופא, אלא טרח והוסיף פרטים שונים אשר הפכו את הרופא מנשוא מחקר לאדם בשר ודם.

מכאן אפשר ללמוד כי אני מכיר ומוקיר את נסים לוי זה שנים רבות, אך מכאן נובע - וזהו הדבר החשוב - שזמן רב טרם הופעת הספר שלפנינו כבר היה נסים לוי כתובת וסמכות לחוקרי תולדות הרפואה בארץ ישראל. מחקריו וספריו הרבים - ממשמעות עליית הרופאים היהודים מגרמניה, דרך ביוגרפיות של רופאי היישוב היהודי ועד לספר זה, מעמידים אותו בשורה הראשונה של חוקרי הרפואה בארץ ישראל.

אל יקל הדבר: חקר תולדות הרפואה בארץ ישראל הוא תחום חדש יחסית. במשך שנים רבות עסקו החוקרים של תולדות הרפואה בעיקר בעניין תרומת היהודים למקצוע הרפואה ולא בהתרחשויות שאירעו בארץ. מחקריהם של היסטוריונים חשובים בני הדור הקודם, כמו הפרופ' זיסמן מונטנר, הד"ר דוד מרגלית, הפרופ' יהושע לייבוביץ ואחרים, נגעו בהתפתחות הרפואה בארץ ישראל רק אגב אורחא. ההתעניינות בתולדות הרפואה בארץ ומאפייניה היא התפתחות של העת האחרונה, שלוי הוא ממוביליה.

"רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799" הוא לקסיקון הרופאים שפעלו בארץ ישראל מ-1799 ועד להקמתה של מדינת ישראל, שאותו חיבר לוי עם רעייתו יעל. הספר מביא את שמותיהם של מאות רבות של רופאים, בני לאומים ודתות שונים, אשר פעלו בארץ בתקופה רבת תהפוכות שנמשכה כמעט 150 שנה.

פרקי הפתיחה של הספר עוסקים בהיבטים שונים של ההתרחשויות בתחום הרפואה בארץ. יותר מ-50 עמודים האוצרים בקרבם שפע של מידע בנושאים שונים: על האוניברסיטאות שבהן למדו רופאי הארץ בתקופות שונות, על התפלגות הרופאים על פי התמחותם בשנות ה-30 של המאה ה-20, על ההתפלגות האתנית של הרופאים, על התפתחות ההתמחויות השונות, על תרומת השלטון הבריטי להקמת שירותי הבריאות, על מגיפות שפגעו באוכלוסיית ארץ ישראל ועוד. הספר מבהיר כי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 (עד למלחמת העולם הראשונה), פעלו בארץ בין 300 ל-330 רופאים בסך הכל. כרבע מהם היו מיסיונרים ונוצרים אחרים. כשליש מהם היו יהודים וכל השאר היו ערבים מוסלמים ונוצרים, ארמנים ויוונים ולוי מצא להוסיף ולהדגיש גם את חלקם של הרופאים הלא-יהודים בהתפתחות הרפואה והבריאות בארץ ישראל.

ברור לחלוטין כי תום השלטון הזר בארץ ישראל הוא סופה של תקופה בתולדותיה. אולם מדוע בחר לוי כנקודת התחלה דווקא את שנת 1799? ראוי לזכור כי בתחילת פברואר 1799 פלש נפוליאון בונפרטה בראש חיל משלוח שמנה כ-13 אלף חיילים ויותר מ-100 רופאים, לארץ ישראל. פרשת מסע צבאי זה ראויה להילמד כדוגמה לתכנון מבצעי לקוי שלא הביא בחשבון את התחלואה ששררה באזור העתיד להיכבש. התוצאה היתה כמובן הרת אסון: מקץ 113 ימי לחימה הסתיים ניסיון כיבוש הארץ בנסיגת הצבא הצרפתי למצרים, כאשר יותר משליש מהחיילים נפלו בקרב וממחלת הדבר. אולם כפי שכתב כבר לוי בספרו הקודם - "פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948" (הוצאת הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה בטכניון) - שממנו נוצר הספר הנוכחי, אפשר לראות בפלישה זו את תחילתה של הרפואה המודרנית בארץ ישראל: אם עד לשלהי המאה ה-18 היה הקשר של הרפואה בארץ אל הרפואה המערבית אקראי בלבד, הרי שהביקור הצרפתי החטוף יצר רקע לקשר רציף בין העשייה הרפואית בארץ לבין עולם הרפואה באירופה.

הספר הוא פרי מלאכת איסוף שהושקע בה מאמץ אדיר: קריאת ספרים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים שנכתבו בארץ בתקופה הנידונה, סקירת העיתונות העברית של כל התקופה, נבירה ופשפוש בארכיוני יישובים שונים, מיון החומר המצוי בארכיונים הממוסדים של המדינה והתנועה הציונית ובנוסף נאסף חומר רב מפניות חוזרות אל הציבור הרחב ואל משפחות רופאים. כאן נעוצה גם חלק מהבעייתיות שבמידע: אך טבעי הוא כי אדם המוסר חומר על רופא בן משפחתו ינסה להאדיר את דמותו ככל האפשר. עם זאת, אותם רופאים שאין על קורותיהם חומר בכתב ואין להם יורשים וממשיכים, עלולים לצאת מקופחים ומעשיהם לא יוזכרו אף אם היו ראויים לכך.

אותי מסקרנים דווקא אותם רופאים שאין עליהם מידע: אולי מסתתרים מאחורי שמותיהם סיפורים היסטוריים ואנושיים שאין אנו מכירים? אולי לא. נראה כי המחברים עמדו היטב במשימת ניפוי החומר, בהבחנה בין עיקר לטפל ובהבאת הערכים הרבים בצורה מתומצתת לקוראים, כראוי ללקסיקון, בצורה מקצועית, מעוררת כבוד ואמון. נעים ללמוד ולהרחיב את הידע בעזרת ספר זה.

אני, למשל, יליד תל אביב ובה עברו עלי ימי ילדותי ונעורי, אולם עד שקראתי בספר הזה מעולם לא שמעתי על מפעל "המרפאה למעוטי יכולת", שיזמו רופאים בתל אביב בשנת 1924 ואשר התקיים ופעל במשך כ-50 שנה. כעת אם אשאל מי היתה הרופאה העברית הראשונה שפעלה בארץ, אדע להשיב כי זו הד"ר סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, בת למשפחת הביל"ויים הידועה ואחותה של אולגה חנקין (על שמה נקרא "גבעת אולגה"), אשר החזיקה ברשיון מספר 29 לעסוק רפואה; קראתי בשקיקה על ד"ר אהרן בנימיני, רופא "השומר" שהתנדב לשרת כרופא בצבא הטורקי; על הרופא היווני ד"ר קרלמו מאזארקי, שהיה רופא אמיתי ובעל מוניטין בירושלים (ולא רק דמות בבלדה על יואל משה סלומון שכתב יורם טהר-לב); למדתי רבות על רופאי הארגון הצבאי הלאומי וארגון לוחמי חרות ישראל ולהבדיל - על הרופאים שנפטרו ממחלת השחפת ונזכרתי בד"ר אריה רפפורט, רופא המושבה זכרון יעקב, שהיה הראשון שהכיר בסגולותיה הטיפוליות של התרופה תאלידומיד.

ואף הייתי גאה לגלות כי מי שהיה רופא הילדים שלי, הד"ר דב גורביץ (רשיון מס' 693), מרחוב המלך ג'ורג', היה מוכן לשלם מחיר חברתי על דעותיו הפוליטיות ולא היה מוכן אחר רבים להטות.

קשה להפריז בחשיבותו של ספר זה שיעמוד מעתה לרשותו של כל חוקר ומתעניין בתולדות הרפואה בארץ ישראל. אמנם אין הספר חף משגיאות, בעיקר השמטות, תולדה כמעט הכרחית של שיטת איסוף החומר שתוארה לעיל. אך אלו ודאי יתוקנו במהדורות הבאות. כדי שהדבר יקרה, אולי ראוי שההסתדרות הרפואית בישראל תפתח אתר להערות, הארות ותגובות לשמות הרופאים השונים המופיעים בספר.

הפרופ' ערן דולב, לשעבר קצין רפואה ראשי של צה"ל, הוא מומחה להיסטוריה של הרפואה הצבאית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ