טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישראלי, דבר ישראלית!

גלעד צוקרמן, מחבר הספר "ישראלית שפה יפה", עונה למבקריו

תגובות

כמה ימים לפני שראה אור ספרי קיבלתי לידי את הכריכה, העפתי בה מבט ונהיה לי חושך בעיניים ואף חשכו עיני. בעוד שכותרת הספר היא "ישראלית שפה יפה", המשפט האחרון בצדה האחורי של הכריכה היה "זהו ספרו הראשון בעברית". התקשרתי בדאגה להוצאת עם עובד, וניתן לי אולטימטום: או שנישאר עם "זהו ספרו הראשון בעברית" או שנשנה ל"זהו ספרו הראשון בישראלית וספרו האחרון בעם עובד".

הפשרה בסופו של דבר היתה "זהו ספרו הראשון הרואה אור בישראל". "?What's in a name" שואלת יעל (יוליה) את רם (רומאו). ובכן יש מקרים שבהם השם חשוב ביותר, כי הוא קובע למעשה כיצד ייתפש הדבר שאותו הוא מייצג: כפי שהמחשבה משפיעה על הלשון, כך הלשון משפיעה על המחשבה. כבר לפני 2,500 שנים אמר קונפוציוס שהדבר הראשון שצריך לעשות הוא לתקן שמות.

בינת הלב

אם הייתי ממשיך לקרוא לישראלית באופן מוליך שולל "עברית מודרנית", או "עברית ישראלית", הקוראים עלולים היו לחשוב בטעות שהמודל שלי הוא עוד גרסה מתחכמת של הטענה המוכרת שהישראלית היא אבולוציה של העברית עם השפעות של "שפות זרות" כמו היידיש. "ברור שהעברית הושפעה קצת מהיידיש", אומרים טהרנים מתחסדים, לשונאים צדקנים ובלשנים פסאודו-מתקדמים. אבל זה לא מה שאני מציע. לספר יש שתי טענות מרכזיות: 1. היברידיות: הישראלית אינה שלב אבולוציוני בהתפתחות העברית, אלא שפת-כלאיים חדשה היונקת בו זמנית הן מהעברית, הן מהיידיש והן משפות אחרות שדיברו מחיי השפה. לפיכך, היידיש, למשל, איננה "שפה זרה" ביחס לישראלית, והמלה "אינטואיציה" ("בינת הלב"), לדוגמה, אינה מלה זרה כי אם יסוד מובנה, בלתי נפרד בישראלית. 2. ילידיות: אין שום טעם לכפות דקדוק על מי שדובר את הישראלית כשפת אם מהסיבה הפשוטה שהוא כבר מדבר אותה באופן מושלם, לפי חוקי דקדוק המצויים במוחו. בניגוד לשפת הכתיבה והספרות, שהיא "ביטוס" - מוסכמה חברתית, לפי הסוציולוג פייר בורדייה - שפת האם המדוברת אינה נלמדת אלא נרכשת באופן אוטומטי בלי מאמץ. זאת בניגוד גמור לטענתו הנערצת, והשגויה לטעמי, של הבלשן הידוע זאב בן-חיים, "את לשונו, לשון דיבורו, קונה אדם בעמל וביגעה של שנים, ביגעה מתמדת כל ימי חייו" ("לשון עתיקה במציאות חדשה", לשוננו לעם, האקדמיה ללשון עברית, 1953).

היחס בין תכונות השפה שלהן אני טוען בספר - היברידיות וילידיות - מורכב. תמיכה בטענה אחת אינה גוררת בהכרח תמיכה באחרת. למשל, יש שישתכנעו שהישראלית היא שפת-כלאיים, אך עדיין יבקשו לכפות תקן אליטיסטי על דוברי הישראלית; אחרים ימשיכו להיות בטוחים שהישראלית היא עברית, אך ירשו לישראלים לדבר "איך שבראש שלהם". יחד עם זאת, לדעתי החידוש בספר - מלבד הטענה ההיברידית עצמה - הוא בקישור שבינה לבין ילידיות: גם אם יש ישראלים - בניגוד אלי - שמאמינים שצריך תקן, יש בכוחו של הספר לגרום להם לשנות את מאפייניו של התקן הזה: הם לא יכולים להמשיך ולהתעלם מכך שדקדוק הישראלית אינו מבוסס רק על הדקדוק העברי. או במלים אחרות, הספר מציע גם ששפת הדיבור לא זקוקה לתקן; וגם שאם יהיה תקן - מדוע הוא חייב להיות עברי?

כפיית התקן העברי עלולה לגרום למה שאני מכנה סכיזופרניה דקדוקית: למשל, אצל דוברי ישראלית רבים "שלושה-עשר ילדים" נוגד את הדקדוק שבמוחם. אחרי הכל, ברוב השפות שהתמזגו ויצרו את הישראלית - ובניגוד לעברית - אין קיטוב מגדרי מוזר שכזה המצרף שם-מספר נקבי (שלושה, עם ה' בסוף) לשם-עצם זכרי (ילדים). יוצא שבאופן אבסורדי, המורות ללשון בעצם מכריחות את הישראלים לדבר נגד הדקדוק שלהם עצמם. אבל, כאמור, הספר אינו מוקדש רק לקריאת תיגר נגד כפיית דקדוק עברי על שפה שיש לה היגיון פנימי - ישראלי - משל עצמה.

תרומתי בסינתזה

כדי לתאר את הדיאלקטיקה של הפילוסוף הגרמני הגל נהוג להשתמש בשלישייה תזה-אנטיתזה-סינתזה. הכלי הזה משמש גם דיסציפלינות אחרות: לפני כמה חודשים שמעתי בספריית בית אריאלה את פילוסוף האמנות דייוויד גרייבס מגדיר את המוסיקה הקלאסית (הלבנה, האנינה, התבונית וההרמונית) כתזה; את הבלוז (השחור, הייצרי, המאלתר) כאנטיתזה; ואת הפופ-רוק (השחור-המולבן, למשל של "הביטלס") כסינתזה.

על סמך הדיאלקטיקה הזאת נוצרה גם תפישתי בנוגע לישראלית: התזה, למשל של הבלשנים חיים רבין וחיים רוזן, היא שהישראלית היא שפה שמית: עברית שהוחייתה; האנטיתזה, למשל של הבלשנים גוטהלף ברגשטרסר ופאול וקסלר, היא שהישראלית היא שפה אירופית: יידיש עם מלים עבריות; והתרומה שלי היא ביצירת הסינתזה: הישראלית היא שפת-כלאיים אירו-אסיאתית: גם שמית (ממשפחת הלשונות האפרו-אסיאתיות) וגם אירופית (ממשפחת הלשונות ההודו-אירופיות). הכלי החשוב ביותר בספר הוא "עקרון החפיפה": ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר לחדור לשפה המתהווה. מהפכניות העיקרון הזה נעוצה בעובדה שהוא נוגד את "אילן היוחסין", כלי חשוב בבלשנות היסטורית, שיכול להשתמע ממנו שלכל שפה יש הורה אחד בלבד. אילן היוחסין עומד בבסיסן של התזה והאנטיתזה שכן כל אחת מהן מאמינה שלישראלית יש רק הורה אמיתי אחד: בין אם הוא העברית (תזה) ובין אם הוא היידיש (אנטיתזה). הסינתזה, לעומת זאת, רואה בישראלית לשון רב-הורית.

אני מנבא שבסופו של דבר, סינתזת הכלאיים שלי תהפוך לתזה החדשה, מה שאולי מסביר את הקושי של חוקרים מסוימים לקבל אותה: שכן התקבלותה תביא לשכתוב אלפי מחקרים, שהוקדשו, לאמיתו של דבר, לכפיית היסטוריזציה עברית על השפה הישראלית היפהפייה והעצמאית, שאינה רק מרובדת ומרובת משלבים אלא גם מרובת מקורות.

היו גם קטילות

כיצד התקבל הספר על ידי המבקרים? היו מחמאות, למשל "היידיש היא תשוקתו של הבלשן הצעיר והמבריק גלעד צוקרמן... המלאי הגדול של דוגמאות שהוא מביא, ממיין ונותן להם שמות... ראוי בהחלט להקשבה וללימוד (יצחק לאור, הארץ, 9.1.09); "הבלשן גלעד צוקרמן טוען - ומדגים - מדוע אין הישראלים מדברים עברית... אלא שפה חדשה, שהוא מכנה 'ישראלית'... הסקירה המקיפה שלו את השינויים בשפה - בהגייה, בהטעמה, בסיומות, בהשאלות משפות זרות - היא לא פחות ממרתקת... וכתובה באופן קריא להפתיע" (פאר פרידמן, מעריב, 26.12.08); "ספר שנון, מרתק ומשעשע... ההדגמה בספר החדשני הזה היא באמצעות הדקדוק" (מנחם פרי, 20.1.09 ,Ynet); "מראה בצורה משכנעת באיזו מידה העברית הישראלית שונה מהעברית המקראית - ובדרך מספק אוצר של אנקדוטות לשעות ארוכות של שיחות סלון" (טל לינזן, TIME OUT תל אביב, 22.1.09); "מאיר בצורה משכנעת (ומשעשעת למדי) את מקורותיה הרבגוניים של שפת הדיבור הנהוגה היום בארצנו" (ישראל ברטל, ידיעות אחרונות, 9.1.09); "כתוב בלשון פשוטה ובהירה, מכוונת לכלל המתעניינים בשפה... והוא רווי בהומור רב" (אהרן פורת, מקור ראשון, 9.1.09); "מעניין ואנרגטי" (ניסן שור, TIME OUT תל אביב, 29.1.09). אך היו כמצופה גם קטילות, חגי חיטרון הידען והמוערך פסק "ספר מעניין אך מרגיז" או "משכנע, נחמד, מזיק" ("הארץ, ספרים", 24.12.08) בעוד נועם אורדן טען כי "הספר הזה קורא לדיון מעמיק" (באותו הגיליון), בא נציגה האמיץ והבלתי רשמי של התרביץ - סליחה, האקדמיה ללשון העברית - יוסי שריד, והכריז קבל עם ועדה, תוך השפעה מוסווית של היידיש ש"'עשר שקל'...הוא קשקוש בתחת" (הארץ, 28.12.08); ובעוד רוביק רוזנטל הציע כי "צוקרמן הוא איש מבריק וידען, והוא מעלה תופעות חשובות" (18.12.08 ,NRG), הגיח בני ציפר בבלוג שלו והעיר: "הפרופסור ארך השיער והקופצני הזה בא לכבדנו בביקור מולדת" (הארץ, Online 19.12.08). האם במקרה רמז ציפר המשעשע לכך שלישראלי שאינו מתגורר בישראל כל ימות השנה אין שום זכות דיבור על השפה הישראלית? אחד המשפטים חדי-העין ביותר היה של אורדן: "מה שהדהים אותי בתגובות לספר הוא אפס המידע שאנשים נזקקים לו כדי לא להסכים אתו, ועוד בנחרצות". השוו זאת לציפר, איך לא: "הגיע הזמן, באמת, שמלומדים ישובו אל מגדל השן שממנו באו". הבלוגאי שמגדיר עצמו תדיר כ"אליטה" (עילית), מבקש לעמוד לבדו על הפודיום ולשלוח את מי שלא מסכימים אתו למקום שממנו באו. מעניין למה.

יכחיד את השפה

יוסי שריד, ימני קיצוני (בתחום הלשון) המזלזל באויביו (ישראלים "עילגי לשון") והתומך בטרנספר אכזרי וחסר רחמים (של מה שהוא מכנה "שיבושי לשון"), הכתיר את מאמר הביקורת שלו: "קוף לקוף יביע אומר". רוצה לומר שמי שיקרא את "ישראלית שפה יפה" ויאמץ את מסקנותיו "יכחיד את השפה העברית" (עם דגש ב-כ', כפי שנזף בי חיים "יבין" בתוכנית הרדיו של יעל דן) ויביא בסופו של תהליך לכך שנדבר כמו קופים: א?-א?-א?.

שריד טועה בגדול, כי מותר האדם מן הקוף בדיוק בתכונות ש"ישראלית שפה יפה" מעלה על נס: היברידיות וגנרטיוויות (למשל, בניגוד לבבון, ההומו ספיינס אישראליקוס וולגריס יכול ליצור משפטים מקוריים שלא שמע מעולם). הרבה יותר קל לאלף שימפנזה לפעול לפי מספר מוגדר של חוקים א-לה יוסי שריד מאשר למזג לשונות, לייצר מבנים חדשים, לבטא משהו שלא ביטאה קודם, לגרום להתפתחות השפה - בדיוק כפי שעושה למזלנו דובר הישראלית הילידי באופן יום-יומי, למורת רוחו של שריד.

מדהים הוא שיוסי שריד מאשים אותי ב"התנשאות האמיתית בהתגלמותה האקדמית": בעוד שאני מחבק את הדובר הילידי באשר הוא ובאשר שפתו, לשריד אין ספק שהישראלים הם אספסוף דפ"ר ומטומטם, מאותגר שכלית ומקשקש בתחת, שמוטל על האליטה ללמדו כיצד לדבר ולהתבטא.

מי חיפף את פרק ב'?

גם ישראל ברטל, הבכיר והמנוסה, שמאשים אותי בא-היסטוריות, פוסל במומו. אני מקבל את ביקורתו ש"ישראלית שפה יפה", שהוא ספר בלשני בעיקרו, היה יכול לספק יותר היסטוריה. אבל דבר אחד בטוח: בניגוד למודל התחייה שולל-הגולה, שברטל, ההיסטורי לכאורה, הוא אחד מתומכיו, מוכיח המודל ההיברידי שהישראלית לא רק ממשיכה את היידיש ושאר שפות האם של מחיי השפה, אלא גם יונקת בו זמנית מן העברית היפהפייה הנרדמת - לתקופותיה ולסגנונותיה. המתכחשים להיסטוריה היהודית (בתפוצות) הם דווקא חברי אסכולת ההחייאה כברטל, שמתעלמים לא רק מהפרט ההיסטורי הפשוט שהעברית לא דוברה כשפת אם במשך כ-1,750 שנים, אלא גם מהממצא הנוירולוגי שקיים הבדל מהותי בין דיבור ילידי לבין דיבור שפה שאיננה שפת אם.

"ישראלית שפה יפה" מצעיד את חקר הלשון הישראלית קדימה והסינתזה שהוא מציג היא היסטורית הרבה יותר מהאמונה העיוורת שאנחנו מדברים את שפת ישעיהו (לא לייבוביץ') עם טעויות, אידיאולוגיה שבעודה תרה אחר עתיקות יומין (ככל תנועה לאומית), שוללת את ההיסטוריה היהודית בגולה ומתכחשת להיברידיות היהודית המרתקת לתקופותיה. יצחק לאור חד העין כתב ש"פרקי הספר הראשונים מיותרים" ואז הוא טען שתי טענות גדולות המעידות על מעידה אחת קטנה: נדמה לי שלאור לא בדיוק קרא לעומק את פרק ב' שבספר (שהרי הוא כאמור מיותר), לכן הוא חושב עדיין שאני "סבור שהיידיש עברה רה-לקסיפיקציה" וש"מה שחסר בספר: היסטוריזציה של הוויכוח".

פרק ב' לא רק מציג היסטוריזציה של הוויכוח ומתאר את האסכולות השונות בנוגע לאופן היווצרותה של העברית (אני מודה שפרק זה יכול היה להתרחב ולהיות ספר לעצמו, וכך לרצות את לאור ואולי גם את ברטל); אלא שבפרק הזה אני גם פוסל באופן חד וברור את החד-הוריות של השפה ומציע מודל חדש רב-הורי, כלומר היברידי. לאור צודק בכותבו שיש לישראלית "היסטוריה ייחודית משלה, שאינה תואמת תהליך מקביל אחר". חבל רק שהוא מבין מהספר ש"במקום להודות שהעברית היתה תמיד כמה-עבריות (צוקרמן) מפלג את ה'אחת' לשתיים, ומזקק לעצמו עברית 'אחת' שמית, וישראלית 'אחת' - אירופית".

אני מודה שכדי להוכיח את מה שרוב החוקרים ככולם מתעלמים ממנו, הצבעתי על יסודות לא-שמיים מגוונים ומרכזיים בישראלית, מה שעלול ליצור רושם של חוסר איזון אנטי-שמי. אף על פי כן קובע הספר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים ש"שפה או דיאלקט הם אוסף אבסטרקטי מטא-לשוני של אידיולקטים (כלומר, הדיבור הייחודי של כל דובר בהשוואה לדוברים אחרים של אותה שפה)" (עמ' 57); וש"חשוב לראות כי ניתן להבחין בשילוב של השפעות שמיות והודו-אירופיות כבר בתורמות העיקריות עצמן. בעוד היידיש עוצבה על ידי העברית והארמית, שפות הודו-אירופיות (כמו יוונית) מילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העברית השמית. לאמיתו של דבר, לפני הופעתה של הישראלית השפיעה היידיש על וריאציות ימי-בייניימיות של העברית ועל סגנונות שונים של עברית מודרנית, אשר השפיעו אך הם על הישראלית" (עמ' 51).

מקור המלה תחת

מנחם פרי המשכיל מכיר את הספרות הישראלית פי מאה טוב יותר ממני. אבל הוא לא מבחין בין ישראלית מדוברת, שהיא לב-לבו של הספר "ישראלית שפה יפה", לבין ישראלית ספרותית - שלדעתי מצויה על קו הרצף בין ישראלית, למשל של אתגר קרת, לבין הפסאודו-עברית, למשל של ש"י עגנון. פרי כותב בחוכמה: "עד שלא נפסיק לשלול את יידיש, תקשור אותנו אליה בעבותות ברזל עצם השלילה". אבל תוך התעלמות מהחשיבות הבלשנית של עקרון החפיפה, עקרון המייסדים ודיוני הדקדוק השיטתיים המפורטים בספר, טוען פרי - בניגוד למשל לחנוך מרמרי שמבין שהספר "פרובוקטיווי" (TIME OUT, תל אביב, 29.1.09) - ש"ההבחנות העיקריות של הספר, כולל המונח החדש 'ישראלית', כבר הושמעו לפני יותר ממאה שנה". איך יכולתי לפסוח על מכתבו של מנדלי לרבניצקי מהמאה ה-19 ועל מאמרו של דרויאנוב מ-1919? נזכרתי, להבדיל אלפי הבדלות, במה שטען נגדי מלומד ירושלמי אחד בתגובה על כך שאמרתי בהרצאה באוניברסיטה הישראלית - סליחה, העברית - על הר הצופים, שהמלה הישראלית "תחת" במשמעותה העכוזית, מקורה במלה היידית תחת (טוכעס), שהיא תרגום בבואה של שפות אירופה.

המלומד צעק: "עוכר ישראל שכמוך, יהודי בעל שנאה עצמית, נו תפסיק כבר עם היידיש הז'רגונית הזאת, 'תחת' מגיע ישירות מן העברית, שהרי כל בר-דעת יודע שרבי גמליאל בן שמואל השתמש ב'תחת' במשמעות 'ישבן' עם תלמידיו הנאמנים בשלהי המאה השמינית למניינם של הנוצרים יש"ו! איך אתה מרשה לעצמך להתעלם מהעובדה הכל כך בסיסית הזאת?"

תרופת נגד לסכיזופרניה

מטרתו העיקרית של הספר היא להעלות לדיון רציני, מעמיק ומתורבת - כמה שיותר נועם-אורדני וכמה שפחות בני-ציפרי - סוגייה חשובה ומרתקת בהיסטוריה היהודית והבלשנית. לא הייתי נענה לבקשה של ניר ברעם לכתוב את הספר לולא הייתי סמוך ובטוח שיש באמתחתי מודל מקורי, פורץ-דרך, בהיר, שיטתי, ולא פחות חשוב: מועיל. שימוש מושכל ראשון ב"ישראלית" עושה ניסן שור: "אני יכול לקבל את התזה של צוקרמן, ולעשות בה שימוש מעשי שיעזור לי להסתגל להבדלים המצפוניים בשפה שאני דובר. מבחינתי טוב שתהיה הבחנה בסיסית בין עברית לישראלית. אולי זה מה שיגשר על הפער האידיאולוגי בין השפה שלי לשפה הממסדית" (TIME OUT תל אביב, 29.1.09).

המודל ההיברידי יכול לחדד תובנות גם בחקר הישראליות בתחומים אחרים כמו מוסיקה, שירי זמר, קולנוע, כלכלה וארכיטקטורה. בזירה הלשונית יש לספר אפילו יתרונות תרפויטיים: ראשית, דוברים ילידיים כבר יכולים להשתחרר מרגשות הבושה או האשמה המיותרים על "טעויות לשון" שאינן בעצם טעויות. שנית, מלבד מכתבי נאצה קיבלתי עשרות הודעות תודה מאנשים שעד קריאת הספר פשוט נמנעו מלציין את שם המספר מפחד "לשגות": דוברי ישראלית בעלי תסביכים דקדוקיים עשויים להתעצם ולשפר את הביטחון העצמי תוך התמודדות עם הסכיזופרניה הדקדוקית, פרי באושים של אינדוקטרינציות ושטיפות מוח ארוכות שנים של גדוד מגיני השפה, ועד הלשון, התרביץ ללשון העברית, מורות ללשון, מורים לתנ"ך, משרד החינוך, יועצים ועורכים לשוניים וכיו"ב.

שורת המחץ: "קודם מתעלמים ממך, אחר כך לועגים לך, אחר כך נלחמים בך - ולבסוף אתה מנצח" (מיוחס, אולי בטעות, לגנדי (מהטמה, לא רחבעם).

הפרופ' גלעד צוקרמן מלמד בלשנות באוניברסיטת קווינסלנד שבאוסטרליה (אבל מתגורר בארץ כארבעה חודשים בשנה)



כיתה א', 1969. למה צריך ללמוד ניקוד?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות