למה לי להיות טובה?

יעל דר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל דר

מי מכיר את תנינה? נורית זרחי. איורים: אודליה ליפשיץ. הוצאת כתר, 128 עמ', 84 שקלים

הנה ספר שמרגע שקוראים אותו רוצים שהוא יהיה בבית, על המדף, לקריאות חוזרות; קריאות שלמות, מהתחלה ועד הסוף, או קריאות חטופות - פרק אחד, פסקה אחת, שיר, או הצצה חוזרת באיור. כבר בקריאה ראשונה ב"מי מכיר את תנינה" ברור כי מזומנות בו הרבה קריאות, והן מהדהדות יחד תוך כדי קריאה, כמו בשירה במיטבה: קריאה פרועה, קריאה עמוקה ורצינית, קריאה צינית, קריאה סמלית, קריאה תמה, קריאה אינטר-טקסטואלית, קריאה שירית, קריאה בלשנית, קריאה קלילה ומהירה, קריאה מתפקעת מצחוק. כל הקריאות האלה נוכחות בו זמנית, וכל אחת מבקשת "אותי, אותי ראשונה". את הריבוי הנפלא הזה, המשאיר כל כך הרבה מקום לפרשנות, ידעו לחוש ולהוקיר כל הקוראים, צעירים ומבוגרים כאחד.

מבחינה טכנית-כרונולוגית הספר אינו יצירה חדשה, אלא פרשנות חדשה, של נורית זרחי ושל עורכת הספר, יערה שחורי, לסיפורים שכבר ראו אור בעבר. הספר כולל כ-20 סיפורים ותיקים, מקבצים שונים של סיפורי תנינה המכשפה שראו אור במשך 30 השנים האחרונות. ולמרות זאת, התחושה היא שאין זו סתם אסופת סיפורים מוצלחת, אלא יצירה שלמה, עם התחלה, הרבה אמצע, וסוף. באמצעות בחירה מעולה של הסיפורים, עריכתם המחודשת, סידורם בסדר נכון, מתן פרשנות חזותית חדשה לגמרי, הקפדה על גרפיקה ואיכות נייר, ויצירת סוף, הפך הספר ליצירה חדשה; יצירה המתמרנת על הגבול הדק שבין רומן, שבו כל פרק מלמד עוד קצת על עולמם של שני הגיבורים - תנינה המכשפה הנהדרת והחתול הנאמן שלה קורקבן - לבין אסופת סיפורים קצרים, שכל אחד עומד לעצמו כיצירה סגורה. באמצעות הווירטואוזיות הייחודית של זרחי, המלהטטת בין הממשי לסמלי, בין הפשוט למורכב, בין המופרך לעמוק. הספר מייעד את עצמו, בו בזמן, לבני גילים שונים: בני (ובעיקר בנות) ארבע-חמש, העסוקים במציאת המקום המשפחתי שלהם בין שאר האחים, בבחינת גבולות היכולת, גבולות העצמאות, החברות, השפה, ההומור והספרות; בני (ובעיקר בנות) ה-14 העסוקים באותם עניינים בדיוק רק מגובה אחר; ובני (בנות) ה-40 ויותר, שגם הם עדיין תוהים ומתענגים על אותם עניינים ממש. לכן יהיה נפלא לפגוש את הספר בפרקי חיים שונים, להיזכר בקריאות המוקדמות יותר, ולהתפלא על השינויים העצומים שחלו בסיפורים במשך השנים.

מנעד הגילים הרחב של קוראי "תנינה" מגולם בראש ובראשונה בדמות הנפלאה של הגיבורה שלו: מכשפה, בת בלי גיל, ספק ילדה ספק אשה. ממש כמו אליס של לואיס קרול, גם תנינה הגדלה וקטנה חליפות, ואתה היחס של הקוראים אליה. לעתים זוהי התפעלות ואפילו קנאה (הרי "כל מה שהיא אומרת באמת קורה לה"); לעתים זו הזדהות מוחלטת, בגובה העיניים (למשל בפרק "תנינה טובה ורעה" שמתחיל כך: "יום אחד קמה תנינה בבוקר ובלבה החלטה נחושה להיות טובה" ונגמר בתובנה מרגיעה זו: "אם אני טובה/ אז אני רעה,/ ואם אני רעה/ אז אני מוצלחת./ אז למה לי להיות טובה/ בשביל להיות רעה/ - אני נהיית ישר מכשפה ויש לי נחת,/ אני שורפת וחוטפת/ ומושכת וצורחת,/ כי כך אני טובה/ - כשאני רעה/ - וכשאני רעה,/ כך אני מוצלחת"); ולעתים זוהי סלחנות אוהבת, מגבוה, כמו לילד שובב וגאה מאוד, שבטוח שהוא יכול הכל.

בכלל, באמצעות העריכה החדשה, הספר מוסר הרבה מאוד דרישות שלום ל"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" שמעשירות את הקריאה. כמו אצל קרול, גם אצל זרחי זהו רומן, המסרב בכל תוקף להיות רומן חניכה. לכן, בשני המקרים, הגיבורות אינן משתנות, למרות ההרפתקאות הרבות שעוברות עליהן. וכמו אצל קרול, גם כאן יש חתול-יועץ, דיאלוגים רבים, מופרכים, עמוקים ויצירתיים; בשניהם העולם כאוטי, בעל חוקיות מתעתעת ששבה ומוגדרת בכל פעם מחדש, שלל משחקי מלים, ואפילו פרודיה (ראו, למשל, את הפרק "תנינה והנטביטים", הדן בביטחון עצמי ובצבאיות).

אולם בעוד שלאליס הכל קורה, והיא נאלצת להגיב, להתגונן ולהתאים את עצמה בכל פעם מחדש; במקרה של תנינה, היא זו שמושכת בחוטים. תנינה היא שמחוללת בכל פרק מחדש את הסיפור, בעזרתו האדיבה של קורקבן, החתול הנאמן שלה. כך, למשל, נפתח הפרק "תנינה ומבחן האחיות": "תנינה לא פגשה את אחיותיה גול וית הרבה זמן. היא שכחה בכלל איך זה לאחות אחות. 'קורקבן', אמרה תנינה, 'לדעתך אחיות הן יותר או פחות מאנשים רגילים?' 'צריך לעשות מבחן', אמר קורקבן". ומכאן נפתח תיאור המבחן שעורכת תנינה, שבסופו היא קובעת בביטחון ש"אחיות הן מין מיוחד במינו, וזה בדיוק מה שתנינה רצתה להוכיח. מ.ש.ל.". בניגוד לאליס הנבוכה תמידית, תנינה מסכמת כל פרק כמנצחת. אפילו בפרק המצחיק-עצוב, שבו מחליטה תנינה לבדוק מי יציל אותה ואת קורקבן בשעת צרה, ומגלה, אחרי שניסתה להטביע את שניהם לצורך הניסוי, שרק היא יכולה לעזור לעצמה ולחתול שלה, היא מסכמת: "אתה רואה, לא כל כך מפחיד לחיות בעולם הזה. אחרי הכול אפשר להגיד שכל אלה שקורקבן שלהם טובע בים קופצים מיד להציל אותו".

את המשחק הרגשי המורכב של הספר, בין הגדול לקטן, בין העצוב למצחיק, בין המופרך לעמוק, בין המפחיד למחזק, פתרה המאיירת הצעירה והמבטיחה אודליה ליפשיץ (בת 26) באמצעות דמות ילדה-מכשפה המכילה את הכל: הבעות פניה, שפת הגוף, זוויות הציור המשתנות, הצבעוניות. כל אלה מאפשרים את הגמישות הפרשנית הייחודית של הספר, ואף מחזקים אותה.

"מי מכיר את תנינה" הוא ספר שצריך שיהיה בבית, כי צפויים לו שם חיי מדף ארוכים מאוד. המלצה חמה, ואפילו דוחקת - לכו לקנות.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ