המלחמה שבנפש

על הסכסוך הפנימי בספרו החדש של חיים גורי

שמעון זנדבנק
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שמעון זנדבנק

עיבל חיים גורי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 89 עמ', 64 שקלים

ה"פסיכומאכיה" היא שיר אלגורי ארוך שכתב משורר נוצרי בלטינית במאה הרביעית לספירה. קצת מצחיק, תאמרו, קצת מנופח, להכתיר רשימה על משורר ישראלי בן דור תש"ח בשמה של פואמה כזאת. עד היכן, תשאלו, מגיע הבולמוס ההשוואתי של אנשי הספרות ההשוואתית? אלא שסדנא דארעא חד הוא, והמלחמה שבנפש (יוונית: "פסיכה" - נפש; "מאכה" - מלחמה) העסיקה את מחברה של ה"פסיכומאכיה", המשורר הלטיני הנוצרי פרודנטיוס בשלהי העת העתיקה, לא פחות ממה שהיא מעסיקה את בן הארץ הזאת בראשית המאה ה-21. בהבדל אחד יסודי: פרודנטיוס, שהעמיד באלגוריה המלחמתית שלו את מחנה המידות הטובות הנוצריות מול מחנה החטאים האליליים, ידע בדיוק למי הניצחון. גורי, המעמיד את "חוש ההשתייכות" מול "רגש הבושה" (בעמ' 12); את המפעל הציוני מול הספקות והחרטה, יודע הרבה פחות. חוש ההשתייכות ורגש הבושה עומדים אצלו חבוקים חיבוק-דוב.

בסימן החיבוק המשתק הזה - החשבון הלא גמור, ביטוי שחוזר לא פעם בשיריו - עומד הספר הזה. לא שהספקות הם תופעה חדשה אצל גורי. תחושת הקרע, חרף שירים שהפכו להימנונות לאומיים כמו "הנה מוטלות גופותינו", או "שיר הרעות", מאפיינת כבר את ספריו הראשונים, כשם שאיפיינה לא מעט מן הסיפורים והשירים של עמיתיו בני דור תש"ח. כבר ב"שושנת רוחות" (מ-1960) הוא מדבר על עצמו כ"שומר חומות של עיר אשר גוועה לפני שנים", ואף כ"מלחמת אזרחים... שם הצודקים יורים ביתר הצודקים". כלומר, אפילו אז, לפני מלחמת ששת הימים, שלא הולידה את האמביוולנטיות, אבל העלתה אותה בכוח עז לתודעתנו, היתה המלחמה אליבא דגורי בין שני מחנות צודקים: לא בין בני חושך לבני אור, אלא, לפחות להלכה, בין בני אור לבני אור.

הספרים הבאים רצופים יותר ויותר ניסוחים של אמביוולנטיות: "הביוגרפיה האמיתית שלנו עשויה מן הדברים שאנו מבקשים לשכוח, להסתיר" ו"מה שאמור היה להיות פשוט ונכון מאוד הלך והסתבך ללא מוצא" ("איומה", 1979); "הביוגרפיות שלנו עשויות לרוב מהדברים שלא הבאנו בחשבון" ו"מה עושים לאחר זמן רב בכל כך הרבה טעויות" ("הבא אחרי", 1994); וביתר חריפות, ב"מאוחרים" (2002):

הצרה שאין לאן לפנות,

שאתה בורח מפניך רק אליך

והן אתך המכות האלה,

והן אתך בשכבך ובקומך

ובלכתך בדרך

ובסך הלכנו, לא הבטנו לאחור,

תחת שמש המזרח, גוזלת הצבעים.

אז למה, לאחר שנים, אומרים לנו שהיא גורמת לסרטן העור?!

קונסיט אחרון זה - של שמש המזרח - הוא מעניין במיוחד. השמש גם מסנוורת, נוטלת את הכושר להבחין בצבעים, לראות דברים לאשורם, וגם ממאירה, קטלנית. משתי הבחינות האלה היא שאחראית למצב: היא גוזלת והיא גורמת. עם כל הנכונות להודות שאנחנו "לא הבאנו בחשבון", שאנחנו טעינו, עומד בעינו הפיתוי, פיתוי אנושי כל כך, לזקוף הכל לחובתה של איזו ישות מטאפיסית חיצונית, שמש המזרח.

חטיבת השירים "עיבל", שהיא עיקר הקובץ - 86 שירים התופסים יותר ממחצית הספר - מפתחת את המלחמה הנפשית של גורי בשני כיוונים המקרבים אותה עוד יותר לאותה "פסיכומאכיה" עתיקה: בכיוון המלחמתי ובכיוון האלגורי. מלחמתו הנפשית של בן הארץ לובשת דמות לב"ב, לחימה בשטח בנוי, דילוג ממחסה אל מחסה לאורך הקירות, לא מתוך פחד מפני איזה אויב חיצוני, אלא מפחד "הנביאים ההם", שהם "צרודי העונש הצפוי", גרונם ניחר מנבואות זעם אפוקליפטיות, אלא שהצדק כנראה שוב עמהם. ההרים המסולעים, העיים, הקוצים, מגרשי הגרוטאות המשמשים רקע לשירים האלה מרחפים בין נוף הארץ הממשית לבין מטאפורה למצב הנפש ("חמור מטאפורי", "לילה מטאפורי"), ועל הרקע הזה מתחוללות דרמות אלגוריות, או יותר נכון זיגזגים, של חרטות, שאלות, הנחות שהופרכו, חשבונות לא גמורים, עייפויות, אמונות שיצאו לזנות, מזכרות עוון, הצתות מאוחרות.

אמרתי: זיגזגים. כי מצד אחד מבטאים השירים האלה עמדה ברורה וחתוכה: "כמעט כל הפרות הקדושות נשחטו" ו"קשה לי אישית ללא הפרות האלה. שנים על שנים רעיתי אותן". החרטות - אלה שמספרן, כלשון אמו של המשורר במוטו לאחד השירים, קובע את ההבדל בין אדם לאדם - שוכבות אתו לישון, חולמות אתו, הולכות אתו בדרך. אבל אותה שעה, ולאו דווקא באירוניה, הוא "מונה כרוכל את שלל תהילותיה" - תהילותיה של אותה מישהי שאינו נוקב בשמה, אבל זהותה ברורה; ממשיך "לשנוא את השונאים אותנו"; משנן את "נאומי הסנגוריה שנישא באוזני הדורות הבאים".

המתים במלחמה שוב לא יחזרו עכשיו כפרחים אדומים, כמו ב"הנה מוטלות גופותינו"; אהבתם ה"מקודשת בדם" לא תשוב עוד בינינו לפרוח, כמו ב"שיר הרעות". אבל "עצים ואבנים זכרו את שמותינו" לא ממש רחוק מ"באב אל ואד".

אין כמו השורות האחרונות של חטיבת השירים "עיבל" כדי להדגים את הפסיכומאכיה של גורי. היריעה הרחבה של החיפוש העייף שחותם את חטיבת השירים הזאת מסתיימת במלים:

והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו,

המשיכה לנדנד, שהכל יכול היה להיות אחרת

על ההר ההוא,

אלו רק שמענו בקולה.

המחשבה המעיקה על חלופה אפשרית להיסטוריה שלנו בארץ הזאת היא חוט השדרה המוסרי ומקור האנרגיה הנפשית לכל חטיבת השירים הארוכה הזאת. האם מקרה הוא שגורי בוחר במלה "לנדנד" כדי לתאר את ההשפעה שלה עליו?

כאן, במלה האחת הזאת, תמצית הבעיה - של גורי ושל רבים מאוד מאתנו. חרטה היא גם נדנוד, ובאיזשהו מקום היינו מעדיפים שהחרטה, ה"אילו רק", תפסיק לנדנד. לא קל לחיות בפסיכומאכיה מתמדת, ורק הקצוות - הקצוות הפוליטיים או הרגשיים - פטורים ממנה. כל השאר, ובעיקר מי ש"מגיל הגן רשום לחגיגה ההיא", החגיגה של ארץ ישראל היפה, יתרפק על מה שהיה ויחלום שיהיה אחרת.

"עיבל" הוא ספר חשוב, משום שהקרע העמוק שהוא משקף - קרע שהמעצב להב הלוי מצא לו ביטוי חזק בעטיפה המצוינת שעיצב לספר - אינו בשום פנים נחלתו של גורי לבדו. יהיה מי שיצפה מגורי שיטפס מעומקי הקרע הזה, ישים קץ לזיגזגים ויסיק את המסקנות הפוליטיות המתבקשות. אבל, כאמור, המשורר הלטיני בן המאה הרביעית ידע בדיוק למי הניצחון. לא כן גורי. מי שידרוש ממנו לשים קץ לזיגזגים ידמה למי שידרוש מהמלט להחליט פעם אחת ולתמיד אם להיות או לא להיות.

אנתולוגיה של שירי אהבה בתרגומו של הפרופ' שמעון זנדבנק תראה אור השנה בהוצאת חרגול עם עובד

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ