טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קרוב להחריד ורועש להפליא

עיון

תגובות

רעש: קווים לדמותה של הפרעה תרבותית יעקב בורק. הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 318 עמ', 88 שקלים

"רעש" הוא שם קליט למגוון הפרעות הטורדות את כולנו. מה לעשות כדי להותיר סימן על ההיסטוריה, מה חושבים עלי, מה נכון לעשות - הם הבולטים שבמטרדים. אליהם מצטרפות גם הצקות מבחוץ, שאותן אנו צורכים למרות נזקיהן. למשל, השוואות מופרכות בין משברים כלכליים לבין חרדות מפני מחלות. אם לא די באלה, הרי שרובנו חוטאים בוויתור על מידע סטטיסטי חיוני לעבודתנו, מסיחים את דעת עצמנו על ידי התמכרות לאמצעים האלקטרוניים המשאירים אותנו "מחוברים", ובסופו של דבר מותשים מכדי לקבל החלטות שקולות.

את אוסף ההפרעות הללו מכנה יעקב בורק (מחבר "האם שימפנזים חושבים על פרישה", זמורה-ביתן, 2007) בשם הגג "רעש". אולי מתוך הנחה ששם כוללני יסייע לספר להתקבל. ברעש המטריד עסק בורק לראשונה במסגרת טיפול פסיכולוגי אישי. אז הבין שאינו הנפגע היחיד מן הזמזום המתמיד שמקורו בהתבוננות מוטה ומעוותת על העולם. קריאה מקיפה על הנושא, בעיקר של מחקרים פסיכולוגיים ונתונים כלכליים, ושיחות עם מומחים עומדים מאחורי התזה שגיבש בספרו.

האובססיה לפעול, להתעדכן ולצרוך מעבר לנדרש, היא שורש הטעות. יסודה בהתחמקות מן הפחד האמיתי שבו פותח בורק את הספר. הפחד מן המוות שגורם לעשייה מוגברת, מותיר מעט מאוד זמן לשימת לב לעניינים חשובים באמת כמו אכילה מאוזנת, פעילות גופנית ומנוחה מספקת לגוף ולנפש. אותה אימה מחידלון מוליכה גם לפנטזיות על מימוש עצמי שנראה בלתי מושג, ולחילופין למחשבות עקרות על האופן שבו אנו מצטיירים בחברה. ההתמקדות בעצמנו מטשטשת את הפרופורציות - למשל תשומת הלב המועטה שאנו מעניקים למעשיהם של אנשים שחוות דעתם הרת גורל בעינינו.

את העניינים האלו מכנה בורק "רעשים פנימיים", ולמקום שאנו נותנים להם בחיינו הוא קורא "מגברי הרעש". לקראת סוף הספר טוען בורק שיש ביכולתנו לקבוע את המקום ואת העוצמה שיש לכל אחד מן הרעשים, ועד כמה נאפשר ל"מגברים" להעצים את תחושותינו הרעות על חשבון שלווה נפשית מהנה.

אל הרעשים הפנימיים והמגברים מתלווים "רעשים חיצוניים", שהם הצפת המידע שבני העולם המודרני חיים בתוכה. העידן הדיגיטלי, הנותן בידינו כלים לאגור כמויות בלתי מוגבלות של מידע ויכולת להעבירו ממקום למקום בכל עת, הוא כר פורה לצריכה בלתי פוסקת של מידע לא מסונן ולא אמין, שחלקו גם מלווה בפרשנויות מופרכות מיסודן.

מחקר שבחן כתבות על סרטן השד שפורסמו בכתבי עת בארצות הברית חשף שגילן של 84% מן הנשים שהופיעו בכתבות היה פחות מ-50 בעת האבחון, ולכמעט מחצית מלאו רק 40 בעת האבחון. במציאות נראית הסטטיסטיקה אחרת: רק 16% מן המאובחנות צעירות מ-50, ורק 3.6% צעירות מ-40. רוב הלוקות בסרטן השד מבוגרות יותר, אך הן לא זכו לאזכור בכתבות. כלומר, "אחת מתשע" היא סיסמה מטעה, שכן היא מיוחסת לסיכוי של נשים ללקות בסרטן שד ביחס לכלל אוכלוסיית הנשים לאורך כל חייהן, בעוד שעיקר הסכנה מצפה להן בגיל מבוגר. דוגמה הפוכה מציג בורק בהקשר המשבר הכלכלי העולמי של סתיו 2008. מועד המשבר, ימים אחדים לפני החגים של ראש השנה היהודי, חסך מהבורסה של תל-אביב את הטלטלה הראשונית, שכן עד שנפתחה הבורסה למסחר מחדש חלה התאוששות מה בבורסות ברחבי העולם. ההתמכרות למידע - נכון או שגוי - מתחברת היטב לחרדות אחרות שלנו מפני המוות ומפני קרובו החי - בדידות חברתית. השילוב מותיר אותנו מכורים לחדשות ולמידע אישי ומקצועי שאותו אנו צורכים באמצעות האינטרנט והטלפון, וגם להיסקים שגויים שיסודם בעודף מידע ובתחושת ביטחון מופרזת. בסופו של הספר מציע בורק "עשרה דיברות" ליישום עצמי.

"רעש" כתוב באופן קולח ומעורר לא מעט מחשבה, אבל גם ביקורת. כדי להוכיח את צדקתו נאחז בורק בתלי תלים של מחקרים, ראיונות ודוגמאות מעניינים לעצמם, שהותירו אותי לא אחת בתחושה של "בסדר, האמנתי לך כבר בהתחלה" (מתן אמון הוא הדיבר הראשון). אך לעתים חשתי שבורק כרה לעצמו את הבור שמפניו הזהיר: הישענות יתר על מומחים וביטחון מופרז בצדקת דבריו.

הקריאה מעוררת מגוון תחושות: מבושה מסוימת, מן הגילוי עד כמה כולנו לוקים באותן בעיות ילדותיות וחרדות קיומיות, ועד כעס. לנוכח הכללות גורפות כאילו כולנו ממהרים לבדיקות דימות תהודה מגנטית (MRI) מסוכנות, חסרים כישורים להבחין בין עיקר וטפל, נבהלים מטבלאות סטטיסטיות, ומקשיבים רק לאנשים שתארים אקדמיים מרשימים מקדימים את שמם. למי שמוכן לחוות את התחושות וגם להתעייף מעודף הדוגמאות, מזומנות כמה הצעות ענייניות. שתיים מהן חשובות בעיני במיוחד: דילול השימוש בטכנולוגיות שמספקות לנו אפשרות להתעדכן, ומיתון התחושה שכולם מתבוננים בנו בזכוכית מגדלת. פחות חדשות ופחות התעדכנות משפחתית וחברתית עשויות להעמיק קשרים יותר מאשר לפגום בהם. הבנה שלא כולם מתרגשים מכל אמירה שלנו תזכיר שאין צורך להתרגש מכל אמירה של הזולת.

בעת הקריאה לא יכולתי להתעלם מכך שהמחבר הוא גבר, ואף גבר מצליח (מייסד "אוורגרין", מקרנות הון הסיכון הראשונות בישראל). הטלתי ספק באפשרות שאשה תקדיש תשומת לב כזו לניתוח הסחות דעת. הבדיחות המשומשות על גברים שאינם עומדים ברב-משימתיות והאמירות המעריכות על נשים שרב-משימתיות היא לחם חוקן הן שגרמו לי לחשוב כך. נשים פועלות בעולם שכולו הסחת דעת, ומתפקדות היטב. הכורח לתמרן (ולהצליח חלקית) שונה במובהק משאיפתו המובלעת של בורק להקל עלינו לפעול כמונחי מטרה (הצלחה). אולי שילוב בין שניהם הוא האידיאל.

הפרופ' נעמה שפי היא ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר



יעקב בורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות