החיים משומרים בסירופ

ציפורה דולן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפורה דולן

כל הנשמות חוויאר מריאס. תירגם מספרדית: אסף אשכנזי. הוצאת עברית, 178 עמ', 79 שקלים

איש אקדמיה ספרדי, צעיר ורווק, מגיע כמרצה אורח לאוקספורד (העיר והאוניברסיטה) לשהות מוגבלת בזמן. הניתוק מסביבתו הטבעית, וגם המפגש עם המקום הזר ואנשיו, מטלטלים את הווייתו ולראשונה בחייו מתערערת תחושת העצמיות שלו. "הבנתי שהשהות שלי בעיר אוקספורד תהיה סיפור מטלטל; וכל מה שיתחיל או יתרחש שם יהיה נגוע באותו טלטול גורף ויושפע ממנו, ונידון לפיכך, בהקשר הכולל של חיים שאינם מטולטלים, להפוך ללא כלום: להתפוגג ולהישכח בדומה לעלילות ברומנים או לחלומות".

לכן, שנים אחדות לאחר שובו למולדתו לאחר שנישא והקים משפחה, מעלה גיבורנו (שמו אגב לא מופיע בספר) את חוויותיו המגוונות והמטלטלות - הכוללות גם סיפור אהבים חשאי - על הכתב, "כי אני יודע שאחרת הכל יימחק, כמו שיקרה למתים".

באירוניה מהולה באהבת אדם לוקח מריאס את גיבוריו אל תוככי ההוויה האקדמית ומאפשר לקוראים הצצה נוקבת בטקסיה המגוחכים, במנהגיה ובטיפוסים המוזרים המאכלסים אותה. אחד מהם הוא ויל, השוער הזקן של ספריית הטיילוריאנה, שמבטו צלול אך זיכרונו מעורפל: "ויל לא ידע באיזה יום הוא חי (פשוטו כמשמעו) וכך... בילה בכל בוקר בשנה אחרת, במסע קדימה ואחורה בזמן".

אוקספורד, לומדים הקוראים, היא "עיר לא מכניסת אורחים, סטאטית ומשומרת בסירופ" (המשפט הזה מופיע לפחות שלוש פעמים בספר), ו"היא, ללא ספק, אחת הערים הכי נטולות עבודה בעולם... לצורך השהות בעיר נדרשים - כתרופה לנמנומה הטבעי של הנפש - ריכוז רב, סבלנות גדולה ומאמץ כה עילאי, שיהיה זה בלתי מתקבל על הדעת לגלות נמרצות כלשהי, קל וחומר בפומבי".

מכיוון שכך, רבים מאנשי האקדמיה הנכבדים מבלים את זמנם בהתרוצצויות מיותרות רק כדי לשוות לעצמם מראה של בני אדם עסוקים וטרודים עד מעבר לראשם. שהרי העמדת פנים היא אחת התכונות המובהקות של תושבי המקום: "באוקספורד איש לעולם אינו אומר דברים ישירים, כנות נחשבת לפגם בלתי נסלח לחלוטין, וגם למביך שבפגמים". כדי לשרוד באוקספורד, כותב גיבורו של מריאס, אתה חייב להסתיר את עצמך ולחשוף את האחרים, "ולכן, ככל שאוקספורדי הוא מסתורי יותר, כן מצפים ממנו לספק מידע רב יותר על האחרים כדי... שלא לחשוף דבר מחייו האישיים". זאת ועוד, "באוקספורד, הדבר היחיד שבאמת מעניין את כולם הוא כסף". אוקספורד, אם תרצו, היא לא רק עיר ייחודית המאוכלסת בטיפוסים אקסצנטריים אלא גם מיקרוקוסמוס מוקצן של החברה האנושית בימינו - חברה שבה התדמית חשובה מהמהות וההזדהות עם הזולת היא תכונה נכחדת.

בעת שהותו באוקספורד יוצר המספר שלושה קשרים משמעותיים: קשרי ידידות וקרבה (מוגבלת כמובן בגלל אופי המקום ואופי האנשים) עם שני עמיתים, מוזרים ואפופי סוד לא פחות מהשוער ויל, וקשר רומנטי דיסקרטי עם קלייר בייס, אשת-איש ואם לילד, אשר נפרש לאורך כל הספר וכולל מפגשים חשאים בבתי מלון, געגועים מסחררים ובסופו של דבר גם אכזבה ופרידה. "מבין השלושה", כך מתחיל הספר, "שניים מתו לאחר שעזבתי את אוקספורד", אבל כל השלושה חיים בזיכרונו של הכותב ולפיכך משפיעים על מחשבותיו, רגשותיו וחייו.

שאלת הזיכרון היא אחת מהשאלות הרבות שמעלה הספר: מה משמעותו של הזיכרון בחיינו, מה משמעותם של האנשים שאנחנו פוגשים, אלה שליוו אותנו בילדותנו ואלה שנכנסים לחיינו לתקופות קצרות ונעלמים מתוכם מחמת המרחק או המוות.

מריאס יודע לבנות תעלומה, ובמקרה שלנו תעלומות שמתפתחות לאורך הרומן עד לפתרון המופיע בסופו. אבל למרות זאת ולמרות שהספר כתוב היטב ובשפה נגישה, הוא לא קל לקריאה, מאחר שהוא עתיר מחשבות רפלקסיוויות, לא בהכרח מעניינות ומרחיבות דעת ולא תמיד מובנות. לדוגמה, קטע ארוך מדי העוסק בענייני פח הזבל, ומשמעות שקית הזבל בחייו של אדם - "כשחיים לבד, במיוחד כשחיים לבד בארץ זרה, מקדישים תשומת לב יתרה לפח האשפה, כי הוא יכול להפוך לדבר היחיד שעמו מנהלים מערכת יחסים", ובהמשך: "כל שקית פלסטיק שחורה שטרם נעשה בה שימוש יוצרת תחושה של ניקיון מוחלט ואינסוף אפשרויות".

כאינטלקטואל משועמם מתפלמס, או ליתר דיוק - מתפלפל הגיבור עם עצמו ללא הרף, על החיים ועל המוות, על נישואים וניאוף, על תהילה ונפילה, אמת ובדיה, רצון חופשי וכורח - וכל מחשבה תועה משורשרת באינספור רעיונות והגיגים - שמייגעים לעתים, מתברר, לא רק את הקוראים, כי אם גם את הכותב עצמו: "כמה מעייף ומתיש לחשוב את המחשבות המטרידות האלה ולכן לחשוב כה הרבה, הזיות כאלה נוצרות תמיד ממחשבות שמתחרזות ומסתחררות וזוכות לפיסוק שרירותי משלהן".

ולמרות זאת, "כל הנשמות" הוא ספר אינטליגנטי, עשיר ברעיונות מקוריים, משעשע לעתים ונוגע בחרדותיו ובכמיהותיו של כל אחד מאתנו, כמו למשל "כבר שנים אני שם לב לימים שחולפים ומלווה אותי תחושת השקיעה שכולם מרגישים במוקדם או במאוחר... וכל אותן שנים המוות מתקרב, ועדיין זה מפחיד אותי. הדבר הגרוע בהתקרבות של המוות אינו המוות עצמו... אלא שכבר אי אפשר יהיה לפנטז על מה שיכול להיות".

Todas las almas \ Javier Marias

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ