יפתח אשכנזי
יפתח אשכנזי

חוסר הניסיון המוחלט שלי בעשיית ראיונות לא מנע ממני לנצל בשבוע שעבר אפשרות שנקרתה בדרכי להיפגש בירושלים עם שני אישים מעניינים: רוברטו אליפנו, שהיה מזכירו האישי של חורחה לואיס בורחס, ואלחנדרו בקרו, אחד הביוגרפים המובילים של הסופר הארגנטינאי הדגול (1899-1986). חשבתי שאולי יסייעו לפזר מעט את הערפל המכסה את בורחס, שבשונה מכותבים רבים, ניסה להתרחק כל העת מהזיהוי בין מחבר הטקסטים החתומים בשמו לבין האדם הממשי, על אף הרמזים על חייו שזרע מדי פעם ביצירותיו.

באחד הסיפורים החשובים ביותר שלו, "פייר מנאר, מחבר דון קיחוטה", אשר משפט מתוכו מצוטט בכותרת, חותר בורחס הלכה למעשה נגד מושג הגאון הספרותי. אם כך, פגשתי אור ליום רביעי שעבר את אלחנדרו בקרו, הביוגרף של בורחס, מלא בסקרנות ובתקווה שאוכל לחפות על העדר הניסיון בחוש בלשי מפותח. ואמנם, אותו חוש שסיגלתי לעצמי קידם אותי רבות. לאחר לחיצת היד הדרמטית יכולתי לקבוע ללא כל ספק כי מושא הראיון הראשון הוא אדם עם זקן. מעבר לכך לא התקדמתי, בשל העובדה הפשוטה החותכת שהוא מדבר ספרדית, ואני לא. ברגע מביך זה הופיע בלובי הד"ר דניאל בלושטיין, מרצה בחוג ללימודים רומניים ולטינו-אמריקאים באוניברסיטה העברית, הוא החוג אשר אירגן את הכנס ששני מושאי הראיון השתתפו בו (לכנס גם התלוותה תערוכה עם כתבי יד של בורחס). הד"ר בלושטיין הציל את המצב.

בפתח הראיון שאלתי את אלחנדרו בקרו שאלות כלליות על האיש בורחס. האם ייתכן כי למרות דימויו היתה לו חולשה מפתיעה כלשהי, למשחק הכדורגל לדוגמה. התשובה היתה נחרצת. על פי המחקר שערך בקרו, בורחס סלד ממשחק זה כשם שלא חיבב, בלשון המעטה, כל ביטוי של תרבות עממית. באופן כללי, כך הוסבר לי, בורחס עשה מאמצים רבים כדי לא להיות מעורב בהבלי העולם הזה, ולכן גם לרדיו לא האזין, והדבר הגיע לכדי אבסורד כאשר פעם הביאה אמו עיתונים לבית שגרו בו והדבר הרתיח אותו, עד שהשליך את העיתונים בלי ששם לב כי בעיתון המדובר פורסמה יצירה פרי עטו.

אך אין בכך כדי לומר שבורחס היה אדם נטול חוש הומור. למעשה יש הוכחות רבות לחוש ההומור שלו, שהושפע מהערצתו לסרקזם האנגלי. מקורביו מספרים שמדי פעם אף היה מצטט את גראוצ'ו מארקס. זאת ועוד אמר לי בקרו: בורחס אמנם תיעב את הטנגו, ומצא אותו בנאלי וסכריני, אך את המלנגו, שנתפש בעיניו מורכב יותר, הוא העריץ ואפילו כתב שירי מלנגו היתוליים שעסקו במוות. ככל הנראה הם מצחיקים רק בשפת המקור.

אותה אפיזודה עם אמו, הובהר לי, לא התרחשה כאשר היה צעיר, אלא בבגרותו, שכן המשיך לחיות עמה עד גיל מאוחר. מערכת יחסים זו, שבקרו הגדיר אותה כנישואים, אך רק מן הפן החברתי שלהם, בהחלט לא היתה שגרתית, והמעורבות של האם בחייו של הסופר העיוור נמשכה שנים ארוכות. בביוגרפיה שלו מראה בקרו כי אמו של בורחס היתה מי שבחרה למענו את כלתו ואירגנה את הנישואים. לבורחס היתה רק דרישה אחת - שיהיו לו ולאשתו לעתיד חדרים נפרדים.

כשניסיתי להבין את פשר היחסים ההדוקים בין בורחס לאמו סופרה לי אנקדוטה נוספת. בליל הכלולות שיכנע בורחס את אשתו החדשה שמוטב להם לסור לבית אמו. או אז פרצו מהומות בעיר והאם הציעה שיישארו ללון אצלה. הכלה סירבה לכך בכל תוקף ועזבה את בית האם. בורחס נשאר. למחרת שאלה אותו העוזרת איך עבר עליו ליל הכלולות. היה נהדר, אמר לה בורחס. חלמתי שאני נוסע בקרון טראם עם נשים רבות.

עוד גרס בקרו, שיש הלימה בין תמימותו של בורחס בכל הקשור לענייני אישות לבין תמימותו בענייני פוליטיקה. אפשר להסביר אותה במורשת הג'נטלמנית שלו, שעשתה שלא סירב להזמנותיהם הרשמיות של שני רודנים לטינו-אמריקאים, וידלה ופינושה. עם זאת, טען בקרו, הדימוי שיצא לבורחס כמשתף פעולה אינו נכון, מאחר שכל חייו התנגד לימין הפרוניסטי. פעם נעזר הסופר העיוור בבחור כדי לחצות את השדרות הרחבות של בואנוס איירס. כאשר חצה את השדרה התוודה הצעיר לפני בורחס כי הוא ממעריצי חואן פרון. אם כך, העיר לו בורחס, שנינו סומים.

אם הפוליטיקה וחיי המשפחה המשונים שלו אינם מופיעים ביצירותיו, הרי זה, לדברי בקרו, מפני שיצירתו אינה עוסקת בהווה או בדמויות ממשיות, אלא ברעיונות פילוסופיים. כאשר העליתי את הטענה המוכרת כי התמקדותו של בורחס בפילוסופיה מטילה צל על הספרות, השיב לי אלחנדרו כי בורחס היה איש ספרות בכל מובן, וכי הספרות היתה הדבר החשוב ביותר בעיניו. הפילוסופיה, אמר פעם בורחס, היא רק ענף של ספרות הפנטסיה. עם זאת, לא לגמרי ברור אם התכוון לכך ברצינות, או שמא היתה זו הערה אירונית, שכמו הערות רבות של הסופר, לא הובנה כיאות.

האם, שאלתי, הכיר בורחס את ההגות הפוסט-סטרוקטורליסטית, אשר במקרים רבים קרובה ברוחה ליצירותיו? שוב קיבלתי מענה נחרץ: בורחס לא התעניין כלל ועיקר בהוגים הפוסט-סטרוקטורליים ומוקד ההתעניינות שלו היה הספרות הקלאסית. והוא התכוון ברצינות כאשר אמר שמעולם לא עזב את הספרייה של אביו המנוח. לראיה: גם לאחר שהחל להתעוור ב-1955 ידע להדריך את מי שביקר בספרייה באיתור כותר מסוים מבין אלפי הספרים. אותו חוסר עניין בהווה אפשר לזהות גם ביחסו לסצינה הספרותית של זמנו. אף על פי שבורחס ערך את כתביהם של כמה סופרים ארגנטינאים צעירים, הוא לא באמת התעניין בספרות הזמן. כאשר קרא לבסוף את "מאה שנים של בדידות" לגבריאל גרסיה מרקס, אמר שלפי דעתו יש ברומאן כחמישים שנים מיותרות.

בורחס גם לא תפש את עצמו כסופר דרום אמריקאי דווקא. נראה כי הוא לא נבדל מארגנטינאים רבים, הרואים את עצמם כאירופאים יותר מן האירופאים. לדעת בקרו, בורחס היה יוצר אוניברסלי בפרוזה וגם בשירה.

כיצד ראה בורחס את היחסים בין הפרוזה לשירה?

בקרו: "הנגדה זו כלל לא התקיימה אצלו. הדרך היחידה שבה בחן את יצירותיו היתה לפי קריטריון יחיד - אם מדובר בספרות אם לאו. כאשר בוחנים את תולדות חייו, מתברר שבראשית חייו נודע בעיקר כמשורר, ואיזון זה הופר בסוף שנות השלושים, לאחר שבמשך תקופה ארוכה הרגיש כי ברצונו לכתוב פרוזה בצורה אחרת, והצליח לעשות כן לאחר שנפצע בראשו בחג המולד של 1938, אירוע ששינה את חייו ובעקבותיו כתב את היצירות שהקנו לו תהילת עולם. בערוב ימיו חזר אל השירה וכתב פרוזה ושירה במקביל".

אזכור הפציעה עורר בי את הדחף להוכיח את כישורי החלשים משהו כמראיין ולחלץ סקופ. שאלתי אם יש סיכוי שמדובר באגדה ספרותית ולא באירוע ממשי. בקרו השיב כי בדק את העניין וגילה כי יש הוכחות אמפיריות שבורחס אכן נפגע בראשו לפני ששינה את כתיבתו, אם כי יש לציין שלא נשקפה אז סכנה לחייו של בורחס. חששו היחיד היה שהפציעה תפגע ביכולתו לקרוא ולכתוב. כאן היה חשוב לבן שיחי להבהיר כי לטעמו צריך לראות את בורחס לא ככותב גאון אלא כקורא בחסד עליון, וקריאתו הייחודית, שנולדה גם מתוך האווירה הספרותית בבית הוריו, היתה לדעתו הגורם שהפך אותו לאחד הכותבים החשובים במאה העשרים.

האם אפשר לדבר על בורחס כאדם שמעולם לא מרד בהוריו?

בקרו: "'מרד' אינו המונח המתאים. בורחס ניסה למלא את מה שציווה עליו אביו, ומכאן יחסיו ההדוקים עד תמיהה עם אמו".

וכך חרף כל מאמצי, לא הצלחתי להוציא מפי הביוגרף הצהרה כלשהי בתחום הפסיכולוגי. או תשובה לשאלה אם יש קשר בין הקונפליקט האדיפלי לכך שבורחס כתב שירי הלל למדינת ישראל.

לא, בקרו אינו נוטר טינה לבורחס על השנים שלא השמיע קול זעקה נגד משטר החונטות. וכן, בניגוד לבורחס, הוא עצמו מקפיד ללכת למגרש הכדורגל בכל יום ראשון ולשחרר שם את כל האמוציות.

כך נגמר לו הבוקר, ועם סיכום ביניים דל משהו ציפיתי לערב, שבו נקבע מה שהוגדר בפי דוברות האוניברסיטה העברית בירושלים כראיון בלעדי עם מי שהיה המזכיר האישי של הסופר הנערץ. עת ערב חמים הגעתי אל הכניסה לספריית הר הצופים, שם המתינה לי הפרופסור רות פיין, ראש החוג ללימודים רומניים ולטינו-אמריקאיים, שכבר שנים אני שומע עליה דברי שבח מתלמידיה. עמה היו כמה עמיתים מהחוג. גיבור הערב לא הגיע עדיין, כיאה וכנאה לחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים. בחוג לשפה וספרות גרמנית, למשל, עיכוב שכזה בלוח הזמנים הוא דבר שלא היה עובר בשתיקה, אבל מצד אחר לא היו מתקיימים יחסי הקירבה והנשיקות המקובלים בין החברים בחוג זה.

לבסוף בא המזכיר המיתולוגי. רוברטו אליפנו הופיע גם הוא בלוויית זקן ואותה עליצות דרום-אמריקאית אופיינית. בראיון הקצר סיפר לי כי הכיר את בורחס עוד בשנות השישים, אך הקשר האמיתי ביניהם נוצר כאשר הגיע לראיון אצל הסופר העיוור בשנת 1974, ולאחר הראיון ביקש ממנו בורחס להישאר עוד קצת כדי שיוכל להכתיב לו שיר. למחרת היום התקשר אליו בורחס וביקש ממנו לשוב אל ביתו למען יוכלו לעבוד עוד קצת על השיר, ומאותו יום ואילך נהיה למזכירו ולאיש סודו במשך 11 שנים.

כמי שהיה אולי הקרוב ביותר לבורחס ושנטל חלק פעיל ביצירתו, אליפנו מתאר את בורחס כאדם שכתב באופן המזכיר את נביאי התנ"ך. דווקא העיוורון, סיפר אליפנו, הפך את תהליך היצירה המאוחר של בורחס לדיאלוג. מתוך שהיה אדם בעל נימוסים מעולים, גם כאשר היה שינוי שרצה בורחס להכניס לטקסט, מעולם לא אמר לו חד וחלק כי זה מה שיש לעשות, אלא היה שואל את אליפנו לדעתו. בורחס אף שמע לעצת המזכיר ושינה לפי הצעתו את השם של ספר שיריו האחרון.

שאלתי את אליפנו על חייו הפרטיים של בורחס, ושוב שמעתי אותה תשובה, אולי באופן נחרץ יותר: חייו של בורחס היו הספרות. בתחום הפוליטי היה חשוב לאליפנו להסביר כי בורחס היה מאז ומעולם איש שמאל, למרות הדימוי שהוציאו לו אנשים מסוימים. ההבדל היחיד שהיה בינו לבין אביו - שבטרם יתברגן היה אנרכיסט ואף כתב שיר הלל למהפכה הבולשוויקית ושמו "תהלים אדומים" - היה שבורחס הבן, למרות הדעות הזהות, היה אדם סולידי יותר.

כאשר, בסיכומם של דברים ואל מול הזמן המתקצר, שאלתי את אליפנו מה הופך את בורחס לסופר ייחודי כל כך, ענה לי כי להבדיל מסופרים אחרים, גרסיה מרקס לדוגמה, אצל בורחס אפשר לראות כיצד כל יצירותיו כולן בעלות ערך עצום ולכן הוא בין הכותבים היחידים בעולם הראויים באמת להוצאה של כל כתביהם. אפילו שירי המלנגו ההיתוליים על המוות, אמר אליפנו, הם בעלי ערך רב.

כאן נקטע הראיון בשל הכנס שעמד להתחיל. זוג הראיונות לימדני שככל הנראה, בורחס היה אדם בעל אישיות מעט משונה, שגם אם יחסיו עם בני משפחתו לא היו שגרתיים, הוא לא ייחס לכך חשיבות, מאחר שתפש את עצמו בעיקר כאיש החי ספרות. זאת ועוד: הוא ומקורביו לא חשבו גדולות ונצורות על מרקס. את האדם שמאחורי הספרות לא הצלחתי לגלות. אולי הנחמה שיש לי על תשוקה זו שלא באה על סיפוקה המלא, על אף הניסיון של ביקורת הספרות לנטרל את מושג המחבר הגאון, היא שלפחות בעניין בורחס אפשר לצטט מפי הגבורה ולומר כי אכן "התהילה היא חוסר ההבנה, אולי מהסוג הגרוע ביותר". שהרי כשם שבורחס לא לגמרי הבין או רצה להבין את המציאות שמסביבו, אפשר אולי להבין מדוע זכה לתהילה, אך לא את אישיותו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ