שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אין ישועה למי שרואה את העולם רק כשאלה

רות אלמוג
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רות אלמוג

צינק, מאת דוד אלבחרי, תירגמה מסרבית והוסיפה אחרית דבר דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל, 2009, 81 עמודים

דוד אלבחרי הוא מן הסופרים האהובים עלי. הוא מעניק לי נחמה בעולם שרוב הספרים היוצאים לאור, זוכי הפרסים ורבי המכר, נראים בעיני מאכזבים, תפלים או מתורגמים רע. ספרו "תיאור של מוות", הראשון שראה אור בעברית בתרגומה של דינה קטן בן-ציון (1986), רווי הומור ויכולת הסתכלות חדה בבני אדם. כמו ברוב ספריו, גם בו עוסק אלבחרי בבני משפחתו. אם "צינק" עוסק בניסיון לכתוב על האב, הנה "פיתיון", קודמו בעברית, אך מאוחר לו מצד כתיבתו, עוסק בניסיון לכתוב על האם.

"תיאור של מוות" עוסק אף הוא בדמויות ההורים ובחבריהם, והוא כתוב קטעים-קטעים, המספרים על האם, האב, האחות והדמויות שסביבם. זכור לי במיוחד הקטע המספר על האם המזדקנת, שהתחילה לדבר עם חפצים, עד שהתעייפה ויצאה למקום מרפא. האב והילדים מקווים ששם תירפא משיגעונה. כשהיא חוזרת, הם שמחים לקראתה והיא נראית רעננה ובריאה. ואז היא נכנסת פנימה, למטבח, ומיד פונה אל הכיריים, כמדומה לי, ושואלת אותם לשלומם. הקטעים יפהפיים. כל אחד עומד לעצמו, אך יחדיו הם יוצרים רקמת חיים עשירה.

לתרגום העברי של "צינק" נוסף - המבלי משים? - נופך הנובע מן הבחירה המוצלחת במיוחד של הדימוי על העטיפה, דימוי המשיק לאיכות הטקסט ולמהותו. הדימוי נלקח באופן מוזר מציור קיר בסרילנקה, ואין לי מושג מי בחר בו וכיצד הגיע אליו הבוחר. האם מעצבת העטיפה יעל בר דיין בחרה בו? או שמא היה על עטיפת המקור הסרבי? כך או אחרת, הדימוי באיור מתאר יד משונה, שנראית כמו לא צוירה נכון, ובה ציפור קטנה, אולי קיכלי. הציור מלא סדקים, תוצאה של פגיעת הזמן, והוא פגום למרות השלמות הנפלאה שלו - כתם חום אדמדם, כמעט כדם דהוי, שהוא היד המוזרה, ועליו הכתם השחור של הציפור הקטנה, שמבטאת חוסר אונים ואומללות, וגם היא קצת מוכתמת וסדוקה. יכול להיות שהרושם שהיד מצוירת באופן מעוות נובע מכך שזו יד שמאל, ואין אנו רגילים בדימוי של יד שמאל.

הקיכלי, ציפור שיר שזימרת האביב שלה נשמעת כעת ברחבי הארץ, גדול בטבע מן הציפור שבציור, ואולי בסרילנקה השחרורים קטנים יותר. הקיכלי על עטיפת "צינק" - מלה חסרת פשר, שהיא המפתח לכל הטקסט - העלה בזיכרוני שיר ברזילאי נהדר וקורע-לב של לואיס גונזגה, "Assum preto", שהתוודעתי אליו לא מכבר. השיר מספר על שחרור עיוור, כלוא בכלוב, המשמיע שיר כאב על אהבה שאבדה. השחרור אינו שר בהיותו כלוא, על כן בצפון-מזרח ברזיל, כשמניחים אותו בכלוב, נוהגים לעוור אותו, כדי שישיר.

הפגמים הרבים שהעלה האיור המופלא הזה במחשבותי, על האסוציאציה לשירו של לואיס גונזגה, נותנים ביטוי מדויק למדי למה שעולה מן הטקסט הסדוק של דוד אלבחרי, סיפור ללא עלילה, סיפור התוהה על עצם האפשרות שלו להיות מסופר, להיות סיפור, סיפור ארס-פואטי, כרבים מן הטקסטים היפים שלו. אלבחרי רוצה לכתוב סיפור, אבל בגלל הסדקים שיש בעולם המציאות, בעולם המחשבה, הדבר אינו עולה בידו. הוא רוצה לכתוב על מות האב, אבל שום סיפור, ובצדק, אינו נרקם מן העובדות היבשות: ביקור בירושלים, שבץ מוחי במהלך טיסה הביתה ומוות.

הסיפורים של האב והאם - כך גם בספר "פיתיון" - אולי אינם ניתנים לסיפור. באיזו דרך יספר את סיפורם כדי שלא יהפכו בנאליים וישמרו את הצער ברעננותו החד-פעמית? האם בדרך של מספר אנונימי? מספר כל יודע? אבל מה הוא יודע? כה מעט הוא יודע. האם דרך מקבץ של תמונות? הוא פותח את הטקסט שלו בפיסקה קצרה, שבה הוא מסתכל על עצמו מבחוץ, כמי שמשתקף אליו בראי. מישהו שעומד לצאת לדרך, אבל בהתפצלות המספר מן האני, הנסיעה והשיבה הן היינו הך. איש זה, שאומר "יש יותר מדי אור", כמו שגיתה אמר לפני מותו, מרמז שעניין לנו כאן במותו הקרב של האיש שאיננו יודעים מי הוא. האיש מתכופף ומרים אליו ילד. האם זה ילד או ילדה? דבר אינו ודאי. התמונה של האיש היוצא מן העיר אינה ברורה, אבל היא כה מושכת לב, כה יפה, כמו הדימוי שעל עטיפת הספר. "אילו נמצאנו מעט יותר קרוב אליו היינו יכולים לראות כי הוא חושק את שיניו. אחר כך מזדקף, צעדיו מתארכים והוא מתחיל לשרוק חרש שיר ידוע" - אולי את שירו של הקיכלי העיוור.

"הכל נעשה מורכב מדי. בין הסיפור לביני ניצב הספק; בין החיים לביני שכב אבי. הכרונולוגיה, כתמיד פשוטה: תחילה מת אבי, לאחר מכן נסעתי". ובין הזמנים השתוקק לכתוב את הספר הזה, "צינק". מה שמשבש את הכרונולוגיה, כותב אלבחרי, הוא הרצון לכתוב ספר. וקצת אחרי ההרהורים האלה הוא כותב: "אין ישועה למי שרואה את העולם רק כבשאלה". ופתאום, דרך המשפט רווי הייאוש הזה, אני מבינה מדוע רוב הספרים המופיעים בשוק כה תפלים בעיני. מחבריהם חושבים שיש עמם תשובה, שאותה הם משיבים בספריהם, כדי לאחז את עינינו בהצעה של ישועה.

למה כל כך קשה לאלבחרי לכתוב את הסיפורים שלו, את הסיפור על אמו הגיורת שאיבדה את ילדיה ובעלה הראשון באושוויץ, או את הסיפור על האב היהודי שהיה שבוי במחנה שבויים שעה שמשפחתו חוסלה באופן דומה. אולי כי סיפורים נוצרים בעזרת הוספה, אבל סיפורים כמו אלה על הוריו מתהווים בגריעה. "הם מדברים בכוח ההעדר, במה שלעולם לא יהיה".

במקום לספר סיפור רציף או סיפור קופצני, כותב אלבחרי הרהורים על מלאכת הכתיבה ובונה קולאז' בתוך קולאז', טקסטים שאינם מתחברים לכלל סיפור, שהם יפים מכוח היותם קרועים וסדוקים. מי שאוזנו כרויה ליופי ישאב מכך הנאה רבה, כשמתח הקריאה יישבר על ידי החידה שבשמו של הטקסט "צינק". מה זה צינק, ישאל הקורא את עצמו לאורך כל הקריאה, האם יש דמות כזאת בטקסט? האם זה איזה חומר שמדובר בו בטקסט? רק בסוף יקבל הקורא תשובה על שאלתו זו, תשובה לא צפויה. מדוע כה חשוב לאלבחרי לכתוב סיפור? הוא מיטיב לכתוב את הרהוריו ודי בכך, אבל השאלה מה ממשי ומה דמיוני רודפת אותו. האם האיש היוצא לדרך עם הילדה הוא ממשי? מי הוא האיש הזה? האם זה אביו? האם זה הוא ובתו? האם זה כל אב ובת שבאפשר?

לא חשוב על מה כותבים, מסיק אלבחרי ממהלך ההתדיינות הארס-פואטית שלו. "חשובה רק פעולת הכתיבה עצמה, חשוב מהלך הסיפור, חשוב הסיפור". ומה עוד: "סרט קולנוע מעתיק תמונות, תצלום לוכד ציפור במעופה, כתיבה היא המעוף עצמו" (עמ' 40). וכך, הטקסט הזה הוא בעצם חיבור פילוסופי או מסה על הכתיבה. יש במסה זו הרבה אמירות סותרות שביחד הן מצטרפות לאמירה ברורה: "הסיפור הוא אני. אם אינו מדבר עלי, הוא אינו מדבר על איש. אם הוא מדבר על מישהו אחר, הוא אינו סיפור". איך אפשר לקבל מסקנה כזאת, כשהספרות הגדולה של העבר דיברה תמיד על מישהו אחר?

האיש, אותו איש שיוצא למסע בתחילת הטקסט, רוצה לכתוב. אבל ברגע שהוא רואה מולו את הסיפור השלם, או מבין שהסיפור עתיד להיחשף במהלך הכתיבה, הוא גם מבין שלפני הסיפור ניצב מסך שקוף אך בלתי חדיר, המורכב מן הזיכרונות שלו על אביו. אבל אביו אינו מתכייל בזיכרונות שלו. היו לאביו חיים קודם שנולד ויש לו חיים חשאיים שאינו יודע עליהם דבר. מה הוא יודע על צינק, לבד מצלילו? הוא יודע ש"צינק" הוא צליל המוות, קול ההתפצחות של החיים בעת המוות. הקול שישמיע האב בעת יציאת הנשמה. בהערת המחבר בסוף הטקסט כותב אלבחרי ש"'צינק' הוא ספר על סיפור", תשובה ל-15 שנות חיפוש אחרי מה שסיפור יכול להיות באמת: "מלים שמנסות להיות אור וצליל חרישי".

"צינק" הוא טקסט שנקרא לאט ובצמידות ובחזרה על מה שכבר נקרא, כמו שירה, או לחילופין כמו פילוסופיה. תודה לדינה קטן בן-ציון, שהריקה לעברית את ספריו של דוד אלבחרי וסופרים נפלאים אחרים בני יוגוסלאוויה לשעבר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ