בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבא שב"כ | לימסול, ישי שריד

2תגובות

לימסול ישי שריד. הוצאת עם עובד, 187 עמ', 79 שקלים

"הערבים כאן ביפו הם כמו הערבים בירושלים?" הביט בי צ'ארלי בעיניו החומות הגדולות ושפתיו הבשרניות, המושלמות כציור של לב, עוותו בהבעה של פינוק ועניין. השמש צלתה באור לבן את זרועותיו התפוחות מאימוני משקולות, בזמן שירדנו בסימטאות המשופצות של כיכר יפו העתיקה. חשבתי על הגיבור של "לימסול" חוקר השב"כ המענה-מעונה, האפרורי למראה, שמאבד שליטה בחדר החקירות.

רציתי שצ'ארלי יטעם את החומוס הכי טעים באזור המרכז, אבל לא הצלחתי למצוא את המקום של עלי קרוואן ברחוב "שבטי ישראל". שני ילדים, על ספה של נערות ומנומסים להפליא, שזה עתה יצאו מפתח בית הספר הנוצרי-האורתודוקסי ברחוב יפת, התנדבו להראות לנו את הדרך. הם ממילא הולכים הביתה. אין בעיה. יאללה.

חוקר השב"כ חסר השם של ישי שריד הוא אדם מופנם ואינטליגנטי שעושה מעשים מעוררי בחילה. זהו ספר קצבי, חכם, מלא פעולה, חי, עד שאפשר ממש להבחין בין הגברים השונים של "לימסול" על פי חום גופם. הוא עוסק - באורח האופייני לספרי בלש טובים באמת - בשאלת היחסים בין הגבר לאביו: האב שהיה לו, האב שהוא מאמץ, והאב שהוא רוצה להיות.

"לימסול" לופת אפוא את הקוראים, מטלטל אותם ומנחית עליהם סטירה מצלצלת, כשהוא מספר על חוקר השב"כ השתקן שמסתבך במבצע עוקץ לחיסול מתכנן-פיגועים באמצעות ארגון פגישה אחרונה בינו לבין אביו העזתי חולה הסרטן. אל האב החולה הוא מגיע דרך אשה - הפאם פטאל של הסיפור הזה - יפהפייה ושמה דפנה, הנמצאת בעשור היחיד שבו כדאי באמת להתאהב באשה המכירה בערכה, העשור הרביעי. לדפנה יש קשר ארוך-שנים עם העזתי, המתואר כאיש אציל, לה עצמה יש בן נרקומן, והיא מוכנה לעשות, ואף תעשה, לא מעט כדי לעזור לשניהם.

הרצון למצוא אב ולהיתמך על ידי אב מניע את העלילה הזאת לא פחות מאשר הנסיבות הפוליטיות שלה: פיגועים רצופים, הכיבוש, היריבות בין השב"כ למוסד, מציאות של מאסרים, חקירות והתנקשויות. יש הרבה הורים בסיפור: חוקר השב"כ, שנמצא בנקודת שבר עמוקה בקריירה שלו אחרי שיצא משליטה בחדר חקירות, עובר גם פרידה מאשתו, שלוקחת אתה את בנם בן הארבע, ועוברת לארצות הברית. ככל שמעמיקים יחסיו עם דפנה, ועם העזתי החולה, מצטללת הכרתו. וכך הוא מספר על הילד שלו: "הוא ילד טוב, חשבתי, ילד סקרן וחכם. לא דיברתי אתו ולא שמעתי אותו ולא הקדשתי לו תשומת לב... 'אני מתגעגע אליך' היה אומר בילדותיות בטלפון, ולא הבנתי שמישהו יכול באמת לאהוב אותי ככה. עד שהפסיק".

במקביל נבנים יחסי הורות נוספים בסיפור. הגיבור מתייחס אל החונך שלו בשב"כ כאל אב מיטיב ורחום, מה גם שהארגון עצמו מתואר כמערכת שבה גברים מבוגרים מלמדים גברים צעירים כיצד לשבור גברים אחרים ולסלוח לעצמם. הוא מפתח יחסי חברות עם העזתי החולה שמשמש אב תומך ואוהב לבנו הטרוריסט (או לוחם החופש, תלוי מאיזה צד מסתכלים), ומאזין בקנאה לשיחות החמות ביניהם שהוקלטו בחשאי על ידי הארגון.

דרך סצינות אופיינות לספרי מתח, כולל פגישה בעירום מלא בסאונה לוהטת עם עבריין כבד מאוד שקשור לבן הנרקומן, הנוסחתיות המוצלחת של "לימסול" פועלת את פעולתה. היא מעמידה דיוקן של גבר חרוץ-שריטות ובוגר להפליא באותו אופן יעיל שבו עושים זאת הטובים שבספרי הבלשים מג'יימס אלרוי, עבור בוולטר מוסלי ועד ג'רום צ'רין. בנוף ההולך ונמלא של ספרי פשע-רשע ישראליים, שריד מנצח בהליכה. בין השאר משום שלחוקר השב"כ שלו יש בעיות אמיתיות ולא קלישאות של בעיות. הגבריות שלו מתרחשת ונוצקת לא על רקע של הציר שתייה-עישון-נשים יפות, אלא כפונקציה של יחסו לשאלת האב והאהבה שלו לגברים אחרים. שריד לא ממצמץ כשהוא מתאר שני גברים עירומים בסאונה. להיפך, הוא מעריך את מה שיש להעריך שם.

אבל ההישג של "לימסול" אינו מוגבל לעיצוב של גיבורו. מי שיכולים לקרוא על חקירה של פלסטינאי הנחנק בקיאו שלו, בלי להרגיש אחריות ואשמה, יחמיצו את התפקוד המשולש של הספר כבלש, כמותחן ריגול ובעיקר כמעשה פוליטי מבריק. הוא מתייחס אל החקירות-המוות-ההתנקשות-הבגידה כאל חוויה נוכחת לגמרי בתוך החיים הישראליים, שאינה באמת מודחקת, ואינה באמת ידועה רק למתי מעט, כאל בצה שכולם שקועים בה עד צוואר, ובאופן הזה מעמת את כל הקוראים עם השאלה עד כמה הם עצמם מסוגלים לקבל את המציאות הזאת בלי להתקומם. נכון ששריד נעצר רגע לפני שהוא מצמיד את לוע האקדח פעם נוספת אל הרקה, ומארגן לסיפור סוף מוסרי שמקל על מצפון הכותב והקוראים, אבל המועקה שהוא ספוג בה בלתי נסבלת.

צ'ארלי הרשה לי להזמין בשבילו מסבחה וקולה. חשבתי על היום הקודם בחוף הים ועל האופן שבו הוא משך את עצמו על מוט ברזל מעלה-מטה, וחשק לסתות. טפטופי השיחה פסקו. הוא שאל בלי עניין אם אני מדברת עם המלצר בערבית. לא היה צורך לשקר. "אני לא יודעת ערבית", אמרתי. הוא הביט החוצה. הזמזום סביב שקט. הוא בן 27. הראש שלו במקום אחר.

"רק שתדע", אמרתי, "בשנה שעברה, כשאבא שלך היה פה, הוא פיתח דעה אחרת לגמרי על היחסים בין ערבים ליהודים". רעד בלתי-רצוני עבר במהירות תחת עורו המתוח ודרך זרועותיו התפוחות, אל צווארו ואל פיו הסגור. "באמת", הוא ניסה להסתיר את רצונו, "מה אבא אמר?".



ישי שריד. מעשה פוליטי מבריק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו