טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שירת הקדושה

בספר השירים של אורית גידלי פגשתי את מה שלא פגשתי כבר שנים רבות: את היכולת העשירה לאהוב. אהבה, כמו אבטיח, היא תשעים אחוז מים, ומה שקובע הוא עשרת האחוזים הנותרים

תגובות

סמיכות, מאת אורית גידלי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס, 2009

נחה על אורית גידלי רוח. הקמת המשפחה הגרעינית לא הפכה אותה לחלק מההתברגנות, שהשירה העברית עוברת. אקרא לרוח העולה מהספר הזה קדושה. הנה שיר שבתיו כתובים כמו פרוזה:

"עוד מעט שבת בשרון והרמזורים מתפשטים מאדום, והשרוכים נפרמים ומוותרים לרגל היחפה, ושיאי העולם מתכנסים ונחים מבהלתם לשבור, והעודף שבארנק את ניצחון ההרבה והקטן, ותאריכי התפוגה שעל החלב לא מאיימים להיפקע (...)"

האם כל זה באמת קורה? האם כל זה באמת קורה רק לרגעים? האם אין כאן הצהרה על היופי הגדול שניצת לרגע עם התפשטות הרמזורים מן האדום? אילו יכולתי, אני הכותב על הספר הזה, פשוט להעתיקו, ואפילו לנקדו, בלי לומר מלה נוספת עליו, הייתי עושה זאת, אבל אני הרי צריך לומר כמה דברים על השירה הזאת, ולכן אתחיל מכך שהשורות הללו - סוף סוף - הן התמודדות ראויה עם מה שהשאיר אחריו יהודה עמיחי, ומפני פחד ההשפעה מכוחו, איש לא ניגש אף פעם אל האוצר שלו.

לא, אורית גידלי אינה כותבת "כמו עמיחי". אף כי ודאי שדימוי כזה של פירות אשר אינם מתגעגעים אל החסר, או "האמנון והתמר מלבבים יחד לביבות של צבע" יש בו משהו שעמיחי אהב לעשותו, לפרק מבנים לשוניים בתרבות שלנו ולתת בהם חיים אחרים. אבל יותר מכל יש כאן, בספר הזה, מאמץ גדול לומר "כן", בלי להתברגן, בלי להתקשט בפירות אקזוטיים, או בשמות שאוספים ממילון המיתולוגיה היוונית. מה שעולה בקורא הוא השפע הרב שיש לגידלי. כל כמה שהשירה הזאת איננה מתחכמת, גידלי חוזרת אל השפע ואל גילוייו, כמו "ניצחון העודף", או העצים שהמליכו עליהם מלך על פי פריחתו הגדולה.

אבל אל מול הריבוי הזה, העולה מכל דף בספר, מכל שיר, היא מציבה "אחד", והוא, האחד, אולי כמו האספלט שבדימוי המצוטט למעלה, אינו מתנגש בריבוי, ואינו נמחץ תחת כובדו, ואינו מחסל את זולתו. ה"אחד" הזה, תנאי לדיבור, בוודאי תנאי לכתיבת שירה, ה"אחד" הזה, בין שהוא רק קולה של המשוררת, בין שהוא זיכרונה, בין שהוא בן זוגה, בנה הרך, או אשתו הקודמת של בן זוגה, ה"אחד" הזה הוא התנאי לשפע שלה, ובקיצור, כאמור כבר, מעל לכל מרחפת הקדושה. לא, זו המוכנה, מכל מיני מתפייסים עם הדתיים-הלאומיים וכל צבאם, אלא קדושה, כלומר הכל שייך לכולם, ואינו שייך לאף אחד, אלא תלוי באותה חרדת קודש, לא לגעת, כן לגעת, לגעת ולהיזהר.

הנה כך כתבה על הולדת בנה: "גוף קטן מונח במיטה, / ישר כמו המקף / בין אני-אתה". לא פשוט להכיל את השמחה הענקית הזאת, הריגוש הגדול, משוחרר מכל הטרחות, בשורה של דימויים, בחיפוש אחרי המלה, היכולה לבטא את עוצמת הרגש. מי אינו מכיר את העודף הזה בגרון, בחזה? שתיקה, או מחיקה (או שחייה ממושכת בשקט שמתחת למים), הן פתרונות פשוטים יותר, כמובן. אבל היא רוצה לשיר: "אני מרימה אותך ואתה מביט בי" ובהמשך מופיע הקושי. ה"אחד" כובש את הריבוי, מאיין אותו: והחדר כולו ריח אחד, וצבע אחד, ואנשים אחד.

האם באמת מודעת גידלי למתח בין ה"אחד" ל"ריבוי"? בוודאי. הרי עצם התשוקה לשיר, גם אם יש בה דיכוי של האינסוף, לטובת משבצת אחת, לטובת הפסקה מילולית וקצבית אחת של אינסוף ריגושים, או רטט בלתי נשלט, עצם התשוקה הזאת נעשית מתוך חיפוש אחרי המלים הנכונות. ואצל גידלי, נאמר בניגוד לחזי לסקלי, החיפוש אחר המלה הנכונה תהיה תמיד מתוך רצון להלום משהו ב"עולם", בעולם הרגש.

הנה הריבוי כמו שהוא עולה, תיכף לאחר שמחת ה"אחד", יחד עם השמחה למראה ה"אחד", כלומר לא מתוך ביטולו ואפילו לא מתוך רצון לגרשו:

וכל הידיים שבעולם אומרות לנו זרת,

וכל העצים שבעולם אומרים לנו גומה,

וכל המרצפות שבעולם אומרות לנו יחד,

וכל השקיות שבעולם אומרות לנו תוך.

ארבע השורות הללו מחזירות את התהילה לביטוי החשוד (בגלל שימוש-יתר לרעה) "שירה הומאנית". בהמשך, באותו מחזור, כותבת גידלי עוד על הריבוי, ועל השירה כצורך כמעט נואש, כמעט חסר סיכוי, להתמודד אתו. כמו בשיר על נסיעה ראשונה עם התינוק במכונית, שיר על האישור לחיים, שהם ריבוי, בעיקר בעברית, מול ה"אחד", בא ה"כן" הגדול, המסתכם ב"כן וכן"

מוצק שלי,

פרח בלי עלי כותרת,

הדבר עצמו,

אני אומרת עכשיו כן לאפידורל, וכן לאקמול, וכן לשנות השמיטה

של הכשרון המבוזבז על שטיפת בקבוקים והידור המיטה.

מובן שכאן ניצבת מול המשוררת עדת המשחיתים, שלקחו את הסמל הזה של היקר מכל, המוגן מכל, והשתמשו בו בטלוויזיה ובעיתונות אלפי פעמים כדי לסבר את אוזני המאזינים. מה יכלה גידלי לעשות? להימנע מהמטאפורה? או להניח שהספר יישאר, השיר יישאר, הרגש הנכון יישאר, הילד יגדל ויחיה, ואילו המטאפורה מהטלוויזיה תישכח. הנה עוד משמעות לקדושה. כאן, בספר המופלא הזה, פגשתי את מה שלא פגשתי כבר שנים רבות: את היכולת העשירה לאהוב. אהבה, כמו אבטיח, היא תשעים אחוז מים, או מוטב נרקיסיזם ראשוני, ומה שקובע הוא עשרת האחוזים הנותרים.



אורית גידלי. אל מול הריבוי הזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true