שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אלך מארץ זו, שבה גם ביום הבהיר מושל עוד הלילה האפל

אצל הסופר האוסטרי הגדול תומס ברנהרד השערורייה היא עניין ספרותי. כי האמת על אוסטריה, על שפת האם, ההיסטוריה והספרות, היא דבר מהמם, בלתי נסבל, מבעית. זה כוחו וזו חולשתו של מחבר הנובלות "אחיינו של ויטגנשטיין", "ילד", "בטון" ו"הטובע": האמת הספרותית שלו היא תמיד פרובוקציה. במלאות עשרים שנה למותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לכתוב נגד המולדת - לכתוב על הבית כמקום נורא ואיום; לכתוב נגד המולדת - לכתוב על שפת האם, לכתוב על הלשון ששקעה בניוון; לכתוב נגד המולדת - לכתוב על הפאשיזם והדת; לכתוב נגד המולדת - לכתוב על הקרתנות, על השמרנות, על שנאת הזר; לכתוב נגד המולדת - לכתוב על העוולות, על ההכחשה. לכתוב נגד המולדת - זו הכתיבה של תומס ברנהרד, כתיבה שהיא תמיד ב"כיוון הנגדי" ורובה חזרות והפרזות מרהיבות. זו הכתיבה של ברנהרד, כתיבה מוסיקלית, מלאה בדיסוננס וצרימות, כתיבה דרמטורגית, שמחזותיה הם מחזות שוטים. זהו ברנהרד - סופר שיצירתו היא ביוגרפית ואנטי-ביוגרפית, אוסטרית ואנטי-אוסטרית, ספרותית ואנטי-ספרותית.

זהו ברנהרד, שהלך לעולמו לפני עשרים שנה - הסופר האוסטרי ששנא ואהב את אוסטריה - את לשונותיה, את אנשיה, את הספרות שלה, את המוסיקה, את נופיה, את הכפרים, את האדמה. יצירתו זוכרת את האנשלוס, את הלדנפלאץ (כיכר "הגיבורים" בווינה), את הנאצים באוסטריה, את "האופי הפאשיסטי והקתולי", את הפשעים נגד היהודים. יצירתו של ברנהרד מוכרת גם בישראל. מקצת מעבודותיו - סיפורים ומחזות - תורגמו לעברית, רבות אחרות צריכות עוד תרגום.

ברנהרד נולד בהרלן שבהולנד ב-1931. אמו הרתה מחוץ לנישואים וביקשה להביא את בנה לעולם הרחק מן המולדת, אוסטריה. אביו של ברנהרד סירב להכיר בבנו. ברנהרד אינו נושא, לפיכך, את שם אביו. כך בא הסופר לעולם ללא שם אב ומחוץ למולדת, וניסיון זה כמו טבוע בכל יצירתו. את שנות ילדותו הראשונות עשה ברנהרד גם במחיצת סבו מצד האם, בעצמו סופר נטול הצלחה, שטיפח, על פי עדותו, את תשוקתו לחיי הספרות. על כך כותב ברנהרד בין השאר בסיפור האוטוביוגרפי "ילד", הנפתח בתיאור נסיעה ב"כיוון הנגדי": נסיעת האופניים הראשונה של ברנהרד היוצא מביתו, אז בגרמניה, בנסיעה חסרת תוחלת אל עבר מולדתו, אל בית דודתו בזלצבורג. הנסיעה שתחילתה בגאווה ותודעת ניצחון מסתיימת עד מהרה בתאונה: שרשרת האופניים נקרעת ומסתבכת באופן האחורי, ברנהרד מוטל אל תעלה בצד הדרך, חבול ומובס.

נסיעת האופניים שלו נעשית על דרך זו משל ושנינה ל"נסיעה" אחרת בת אותה עת - הפלישה הגרמנית לפולין וההכנות להתקפה על רוסיה. בתקופת המלחמה, בגרמניה, שהה ברנהרד שנה אחת במוסד לחינוך מיוחד שהיה תחת פיקוח המשטר הנאצי. על רשמיה של השנה ההיא, על משטר המשמעת, הניקיון והציות, על עינויי הנפש ועינויי הגוף, הוא מספר ב"ילד". עם תום המלחמה שב ברנהרד לזלצבורג, ושם למד במסגרת הגימנסיה ההומניסטית ובמוסד קתולי להוראה. ואולם זמן קצר לאחר מכן הפסיק את לימודיו והחל לעבוד כשוליה במכולת באחד מרובעי המגורים הגרועים ביותר בזלצבורג. על כך מספר ברנהרד בסיפור אוטוביוגרפי אחר, "המרתף". באותה שנה החל להשתלם גם בלימודי מוסיקה. ב-1949 חלה בשפעת קשה, ומסיבוכיה לא החלים עד מותו.

את ניסיונותיו הספרותיים הראשונים עשה ברנהרד בתחילת שנות החמישים. אז הועסק גם זמן מה כעיתונאי בעיתון מקומי בזלצבורג, והוסמך בעיקר לדווח על אפיזודות מתחום המשפט הפלילי. על ניסיונו בתחום אמר לימים כי היתה זו "תקופה בעלת חשיבות ללא-שיעור, ובה, אני מאמין, מונחים שורשי עבודתי". דבר מה מניסיונו העיתונאי ניכר, לדוגמה, בקובץ מחקה-הקולות שכולל אנקדוטות קצרות הכתובות ברובן כרשימות לענייניי פלילים ומגוללות מקרי רצח, התאבדויות, תאונות ואסונות אחרים. רשימותיו של ברנהרד בדויות לגמרי וברובן חסרות נמשל. בדומה לאנקדוטות של היינריך פון קלייסט הן מספרות על אירועים חסרי היגיון מעומקו הפתולוגי של היום-יום. מגמה זו ניכרת גם בקובץ הסיפורים "אירועים".

הפשע והשיגעון, מחלות ומקרי מוות, עליבות וחוסר ישע, רודפים את הפרוזה המוקדמת (וגם המאוחרת) של ברנהרד. העולם הוא כמחזה תוגה, כליו שבורים ואינם לתיקון, לפחות לא בתחומה של הספרות. אך על דרך זו, מבעד למימזיס של האטום והמנוכר, מתקומם ברנהרד על סכלות ועוולות הזמן ומסמן את מקורות הרע.

את פריצת הדרך הספרותית שלו עשה ברנהרד ב-1963, עם פרסום הרומאן "קיפאון" (Frost), שעליו זכה בכמה פרסים באוסטריה. יצירותיו הבאות זיכו אותו בפרסים נוספים, וביניהם פרס ביכנר (1970) ופרס גרילפרצר (1972). בקובץ "הפרסים שלי", שפורסם השנה מעזבונו של ברנהרד, כלולים נאומיו לרגל קבלת הפרסים לצד סיפורים קצרים המדברים על טיבה המפוקפק של ההצלחה הספרותית, ומעירים באירוניה על חוסר התוחלת של הלשון והפרוזה - על המלים הריקות, שהן גם רכושו היחיד של הסופר.

בשנות השבעים החל ברנהרד בעבודה משותפת עם בימאי התיאטרון קלאוס פיימן, אשר שימש זמן מה מנהל בית "התיאטרון העירוני" של וינה (Burgtheater). מחזותיו של ברנהרד, בבימויו של פיימן, גרמו סקנדלים באוסטריה ועוררו את מחאת חוגי הימין. זה, לדוגמה, כוחו של המחזה "לפני היציאה לגימלאות", המגולל את סיפורו של רודולף, שופט גרמני, נאצי-לשעבר, החוגג בהסתר עם אחיותיו את עברו הנאצי המפואר. כך, לבוש מדי ס"ס, לצלילי המוסיקה של בטהובן, הוא מוציא לבסוף את נשמתו. על דרך זו מוכיח ברנהרד את גרמניה, וכך הוא מוכיח גם את אוסטריה על פשעי העבר ומחלות ההווה - הפרוורטיות הזעיר-בורגנית, התשוקה החולנית החבויה בבית. בכך גם כוחם של המחזות הזעירים, "הדרמולטות", המספרים באירוניה גדולה, על "קלאוס פיימן, הקונה לעצמו מכנסיים ובא אתי לאכול". המחזאי והבימאי יושבים במסעדה ומשוחחים על הלבוש, על האופנה, על התיאטרון ועל אוסטריה - "הקומדיה הגדולה של כל הזמנים", ומדברים על הנשיא ועל השרים - כולם "נאצים לשעבר".

כתבי האשמה של ברנהרד נגד אוסטריה, נגד הפאשיזם והקתוליות, נגד הפרוורסיה הזעיר-בורגנית, הקרתנות והדקדנס, הציתו כאמור פולמוסים, תביעות על הוצאת דיבה ושערוריות אחרות. ואצל ברנהרד, השערורייה אף היא עניין ספרותי, כלומר אסטרטגיה של ייצוג. כך "מתגלה" מהותה של אוסטריה, כך יוצאת לאור האמת על אוסטריה: האמת על שפת האם, ההיסטוריה והספרות, היא תמיד "סקנדל". אמת היא דבר מהמם, בלתי נסבל, מבעית. זה כוחו וזו חולשתו של ברנהרד - האמת הספרותית שלו היא תמיד פרובוקציה.

שנות השמונים, שעמדו בסימן החרפת מחלתו, הניבו את כמה מיצירותיו החשובות, וביניהן הסיפור "אחיינו של ויטגנשטיין", הנובלות "בטון והטובע", הרומאן "מחיקה" והמחזה "הלדנפלאץ". ב"בטון והטובע", הנושא המוסיקלי עומד במרכז. המספר, רודולף, הוא מוסיקולוג המתיישב סוף-סוף לכתוב את הביוגרפיה של המלחין היהודי פליקס מנדלסון-ברטולדי. לאחר שאסף במשך עשר שנים כל מסמך וספר הנוגע לחיי המלחין, וביקר כבר בכל הספריות, "האפשריות והבלתי-אפשריות", והכין עצמו למפעל זה מכל כיוון והיבט, הוא נוכח כעת בחוסר יכולתו לכתוב את המשפט הראשון. תחת זאת הוא נושא מונולוג גדול ובו הוא שוזר זיכרונות ילדות ודיאלוגים מבעיתים עם אחותו, שהיא גילומה של המחשבה האוסטרית המנוונת, הדשנה, הגרוטסקית, המעריצה את ואגנר, מתעבת את מנדלסון, ומתגאה לשווא במלחינים "שלה": היידן, מוצרט ובטהובן. במקום החיבור המוסיקולוגי על מנדלסון-ברטולדי נושא המספר נאום מוסיקלי - דיבור ריתמי בעל מוטיווים חוזרים, נושאים ווריאציות.

את המוסיקליות של ברנהרד אי-אפשר להפריד מן המכניזם של כפיית החזרה. המספר שלו אנוס לומר אותו הדבר פעמיים או יותר: "וכאשר אלך, אלך מארץ זו, שעריה מסריחות ותושביהן מושחתים. אלך מארץ זו, שבה השפה הרגילה והמצב הנפשי של אלה המדברים בשפה רגילה זו, נעשו בלתי-שפויים. אלך מארץ זו, אמרתי לעצמי בעודי יושב בכורסת הברזל, שבה חיות הפרא הן המודל היחיד לחיקוי. אלך מארץ זו, שבה גם ביום הבהיר מושל עוד הלילה האפל". ולבסוף קם המספר והולך מארץ זו ונוסע לפלמה, שם הוא משלים את סיפורו הנורא, ובמקום לכתוב על מנדלסון, הוא מספר על קורותיה ועל מותה בטרם עת של אשה צעירה שפגש במלון על האי.

כפיית הדיבור וכפיית החזרה הן גם מנת חלקו של פרנץ-יוזף מוראו, גיבור הרומאן "המחיקה", אוסטרי לשעבר, מורה פרטי לספרות גרמנית בהווה, המתגורר זה 15 שנה ברומא ויושב כעת בחדרו ולפניו מברק ובו הודעה על מות הוריו ואחיו בתאונת דרכים. מכאן הוא פותח בשיחת רפאים עם תלמידו גמבטי, וזו מתגלגלת במהרה למונולוג על אודות הספרות והפילוסופיה הגרמנית - על גיתה וקפקא, קאנט וניטשה - מונולוג שהוא דיבור נגד המולדת והלשון - מונולוג על אודות האחוזה המקוללת של הוריו, על אמו שהיא שורש כל רע, על אוסטריה ועברה הנאצי. גופה של אמו שהושחת ללא הכר בתאונה הוא הגוף הנורא של שפת האם.

כך שח "הגרמניסט" מוראו על השפה הגרמנית: "השפה הגרמנית היא, לשם דיוק, שפה מכוערת, ואין זה רק שהיא דוחקת את המחשבה לאדמה, אלא שהסרבול שבה מסלף הכל, אין בכוחה להעביר כלל תוכן אמת, מטבעה היא מסלפת הכל, זוהי שפה גסה, ללא כל יסוד מוסיקלי, ואלמלא היתה שפת אמי לא הייתי מדבר בה... הגרמנית היא שפה מכאיבה".

המספר של ברנהרד הוא אמן המחיקה. אמנות הדיבור שלו שואפת לחורבן, להרס גמור של המוצא והמסורת. המחיקה היא תשוקה לפירוק ולביטול עצמי. המתודה של המחיקה היא ההגזמה: הדיבור המופרז ההופך את הדברים למופרכים, גרוטסקיים, נטולי ערך ולפיכך מבוטלים. המחיקה היא כפיית דיבור וכפיית חזרה המביאות את כל הדברים אל גודש בלתי נסבל ולפיכך אל האבסורד. כך "מוחק" המספר את גיתה, "אספן החרקים והאפוריזמים, עם הסלט הפילוסופי שלו", "גיתה הפילוסוף של הבורגנות", "גיתה האופורטוניסט", "גיתה ממיין האבנים, האסטרולוג, מוצץ האצבע של הגרמנים", והרי "היצירה של גיתה היא יצירה בורגנית מנוונת".

אך המחיקה היא גם אופן נדיר של זיכרון. שכן, באמצעות ביטול והרס של זהויות ומיתוסים תרבותיים, נפער ברומאן מקום ונפתח בו המרחב לכתוב בו על אודות קורבנותיהם של הנאצים אשר נדחקו מן התודעה ונשכחו. זה פרדוקס הניהיליזם של ברנהרד: מתוך חדוות המחיקה, מתוך תשוקת ההרס ואמנות הפרזה השואפת אל האין, אל ביטול כל הערכים, נפתח גם הזיכרון. מכאן מתברר אולי גם פשרה של המחווה שמוראו חותם בה את חייו כמספר: הוא מוריש את אחוזתו לקהילה היהודית של וינה.

"הנושא היהודי" אצל ברנהרד הוא נושא מוזר: היהודי הוא גוף זר ומבעית. כזה הוא אייזנברג, היהודי הנזכר ב"מחיקה". "האח הרוחני", הידיד הקרוב שהוא מעין דיוקן חדש של "נתן החכם" - יהודי נטול-יהדות, יהודי טוב ומופשט, יהודי ריק המגלם את הידידות, את החוכמה, את המידה הטובה. דיוקן אחר של יהודים צייר ברנהרד במחזה "הלדנפלאץ", שנכתב לפי הזמנתו של פיימן לציון שנת היובל לאנשלוס. אך הבכורה של המחזה באוקטובר 1988 באה בהקשר נוסף: ציון מאה שנים ל"תיאטרון העירוני" המחודש של וינה. הזיקה בין הנאציזם ורדיפת היהודים לחיי התרבות והתיאטרון אכן נרמזת היטב במחזה של ברנהרד. אפשר לשער, לפיכך, את גודל המהומה שעוררה הצגת "הלדנפלאץ" בווינה (בגנות ההצגה דיבר אז גם נשיא אוסטריה בזמנו, קורט ולדהיים, בעל העבר הנאצי, שכינה את המחזה: "עלבון גס לעם האוסטרי"). בשל התגובות העוינות על יצירתו אסר ברנהרד בצוואתו על הצגת כל חומר פרי עטו באוסטריה, על פרסומו או הקראתו.

"הלדנפלאץ" מספר על יהודים בווינה. אך היהודי, פרופסור יוזף שוסטר, כבר אינו בחיים. דיוקנו של הפרופסור היהודי, שהיגר בזמנו מאוסטריה ועשה חיל באוקספורד בטרם ישוב לווינה - שם, בדירתו, התאבד בזינוק מן החלון - מצטייר בעקיפין, דרך שיחותיהן של עוזרות הבית ושארית המשפחה. פרופסור שוסטר כבר אינו בחיים, ודיוקנו הוא דיוקן של אינטלקטואל "שונא אדם", מבקר חריף ורודף סדר, שחי מתוך משיכה ודחייה עמוקה לווינה ומשל ביד קשה בבני משפחתו. רעייתו, האלמנה הטרייה, עצביה רופפים, היא נרדפת על ידי הזיה איומה מן העבר: שאגות ההמון הווינאי העולות מכיכר העיר לרגל האנשלוס. אחיו של המת, הדוד רוברט, פרופסור לפילוסופיה, הוא חולה מלידה, בעל לב חלש ומחשבה חדה. גם בו ניכרת בבואתו של מבקר, אחד "העומד נגד" ומתקומם על "חוסר הטעם" הווינאי.

זה הדיוקן היהודי בהלדנפלאץ: דיוקנם של אינטלקטואלים עקורים, מוכי שיגעון ופחד, ובעלי מחשבה חדה ואובדנית (דיוקן אובדני אחר של יהודי צייר ברנהרד ב"טובע" - דיוקנו של ורטהיימר, הפסנתרן, הנוטש את הנגינה, שב לווינה ומתאבד). "היהודי" מגלם את הפואטיקה של ההרס העצמי, הפואטיקה של האובדן ואופק הביקורת.

בשנותיו האחרונות בילה ברנהרד בבתי מרפא שונים. מחלת הריאות שלו זוהתה כסופנית ולבסוף לקה גם במחלת לב. בפברואר 1989, ימים ספורים לאחר יום הולדתו ה-58, מת בדירתו. הוא נקבר בגרינצינג, לא רחוק מווינה. יצירתו ועזבונותיו שנותרו הן הקדשה איומה למולדת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ