פותחים ספר: אחרי החשכה | הרוקי מורקמי

"אחרי החשכה", הרומן החדש של חתן פרס ירושלים הרוקי מורקמי (מיפאנית: מיקי בול, הוצאת כתר, כנרת זמורה-ביתן) עוקב אחר לילה אחד, ארוך במיוחד, בחייה של מרי, נערה בת 19 הנמצאת בנקודת מפנה בחייה, ובחיי אחותה הדוגמנית, ארי, השקועה בשינה עמוקה מזה חודשים מלילה ועד בוקר

הרוקי מורקמי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הרוקי מורקמי

23:56, לנגד עינינו דמותה של העיר.

אנחנו רואים את הנוף מלמעלה, מבעד לעיניה של ציפור לילית שעפה גבוה. בתוך שדה הראייה הרחב הנגלה לנו העיר נראית כמו יצור ענקי, או אולי כמו ישות קולקטיבית המורכבת מאורגניזמים רבים השזורים זה בזה. מספר עצום של כלי דם נמתחים עד לקצות הגוף הזה שאין לתפוס אותו, ממחזרים את הדם, מחליפים ללא הפסק תאים ישנים בחדשים. מעבירים מידע חדש, אוספים מידע ישן. מעבירים מוצרי צריכה חדשים ואוספים מוצרי צריכה ישנים. מעבירים סתירות חדשות ואוספים סתירות ישנות. הגוף מהבהב בקצב הדופק שלו, מתחמם ומתפתל. כמעט חצות עכשיו, ולמרות ששעת השיא חלפה, חילוף החומרים משמר החיים ממשיך לפעול במלוא אונו. הגניחות שמשמיעה העיר מתנגנות בקול נמוך. גניחות מונוטוניות שאינן משתנות, אבל מרמזות לבאות.

מבטנו בוחר פינה מוארת במיוחד ומתמקד בה. אנחנו מתחילים לרדת בשקט לכיוון הנקודה הזו. ים של אורות ניאון צבעוניים. זה אזור שניתן לכנותו מרכז בילויים. המסכים הדיגיטליים הענקיים שתלויים על הבניינים משתתקים כשמגיע אמצע הלילה, אבל הרמקולים בכניסה לבתי העסק עדיין משמיעים ללא לאות קולות בס מוגזמים של מוזיקת היפ-הופ. מרכז משחקים גדול רוחש בני נוער. קולות אלקטרוניים רועשים. קבוצה של סטודנטים נראית כאילו היא חוזרת ממסיבת שתייה. נערות בגיל העשרה, ששערן צבוע לבלונד זוהר ורגליהן המוצקות מגיחות מתחת לחצאיות המיני. הסאלרימן אצים רצים כדי לתפוס את הרכבת האחרונה, חוצים את הצומת ההומה. למרות שכבר כל כך מאוחר, בכניסה למועדוני הקריוקי ממשיכים העובדים להזמין בקולי קולות את העוברים והשבים להיכנס פנימה. ואן שחור מעוטר בקישוטים נוצצים נוסע לאיטו במורד הרחוב, וחלונותיו הכהים כאילו בוחנים את הרחוב בעין ביקורתית. ניתן לחשוב שמדובר ביצור בעל עור ואיכויות יוצאות דופן החי בעומק הים. שני שוטרים צעירים מסיירים ברחוב כשעל פניהם ארשת מתוחה, אבל אף אחד לא שם לב אליהם. בשעה הזו העיר פועלת על פי חוקים משל עצמה. סוף הסתיו. לא נושבת רוח, אבל האוויר קר. עוד רגע קט יתחלף התאריך.

אנחנו נכנסים ל'דניס'.

זו מסעדה סתמית אבל מוארת במידה מספקת, עיצוב הפנים וכלי האוכל חסרי ייחוד, מומחים להנדסת ניהול חישבו את תוכנית הקומה עד הפרט האחרון, מוזיקת רקע בלתי מזיקה מתנגנת בשקט, העובדים אומנו לעבוד בהקפדה על פי הספר: "ברוכים הבאים לדניס".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ