ירון זליכה
ירון זליכה

עידן התהפוכות אלן גרינספאן. תירגמה מאנגלית: מיכל אילן, הוצאת מטר, 532 עמ', 118 שקלים

שנות ה-60 של המאה הקודמת התאפיינו בסערה גדולה בקרב כלכלנים וקובעי מדיניות כאחד. במוקד עמד הוויכוח על האפקטיוויות של מדיניות מאקרו-כלכלית לאור השפעתם של מייצבים אוטומטיים: מנגנוני ייצוב מבניים של המשק ובכלל זה נטל המס, הריביות, המחירים ושער החליפין, המהווים נדבכים ב"יד הנעלמה" המסדירה את השווקים. משני צדי הוויכוח התייצבו חסידי שתי האסכולות הכלכליות הגדולות: המוניטאריסטים והקיינסיאנים. הראשונים תקפו את התיאוריה הקיינסיאנית באשר ליעילות של הפעלת מדיניות מאקרו-כלכלית. לטענתם, רמת ההבנה של תפקוד המערכות הכלכליות היא כה מוגבלת, שהפעלת מדיניות במטרה לייצב תנודות קצרות טווח בפעילות המשקית, היא חסרת טעם ואף מזיקה. לשיטתם, בטווח הארוך השווקים יסדירו את עצמם.

הקיינסיאנים טענו מנגד, כי יש מקרים שבהם השווקים אינם מתפקדים ביעילות ולפיכך על המדיניות הכלכלית לפקח על תפקוד השווקים ולהתערב במקרה הצורך. חסידי אסכולה זו הרבו לצטט את מורם הרוחני, ג'ון מיינרד קיינס, שקבע כי בטווח הארוך כולם מתים (ובמשתמע, על כן, אין להזניח את הטווח הקצר).

הוויכוח הוכרע למעשה ברוב דעות לטובת המוניטאריסטים, בעקבות האמונה החזקה שהשתרשה, בין היתר על ידי הכלכלן מילטון פרידמן, שלפיה בסופו של דבר המערכת הכלכלית אכן מוכוונת על ידי מייצבים אוטומטיים שמפעילים השווקים על עצמם, ואשר יש להבין היטב את תפקידם ואת עיתוי כניסתם לפעולה לפני שמנסים להתערב בפעולתם של השווקים.

בועות מתנפצות

ומה בין זה לבין אלן גרינספאן? ובכן, גרינספאן הוא יוצא חלציהם של גדולי המוניטאריסטים, ברוחו ובמעשיו. באמונתו העזה בכוחם של השווקים ויותר מכך בקוצר ידם של קובעי המדיניות הכלכלית להתערב בשווקים, הוא הוביל את החלטת הבנק המרכזי של ארצות הברית שבראשו עמד שלא להתערב בבועות שהלכו ותפחו מאז אמצע שנות ה-90 בשוקי הנכסים (נדל"ן בעיקר) והמניות.

למען הדיוק, גרינספאן חוזר ומצטט אמנם את אמירתו המפורסמת בדבר השתלהבות אי רציונלית בשווקים, שהוא אף ניסה לשככה באמצעות העלאות ריבית. אולם משראה כי לאחר נטייה שלילית ראשונית בשווקים הפיננסיים, נוכח העלאת הריבית, חזרו שוקי המניות לעלות, נטש את הניסוי (כהגדרתו) וחדל מלנסות להשפיע על שוק המניות. הוא חזר על מדיניות האי-התערבות פעם נוספת כשהתפתחה הבועה האדירה של שוק הנדל"ן והשתלבה בבועת שוק המניות. תירוצו של גרינספאן היה כי בעקבות הגלובליזציה ונפילת ברית המועצות, חדרו מוצרי יצוא זולים למדינות המערב ושיככו את סכנת האינפלציה בשוקי הסחורות והשירותים ואילו אינפלציה בשוקי הנכסים והמניות אינה מעניינו. כאילו אין קשר ישיר בין הגורמים.

ללא איזון מוניטארי

יתרה מזו, לאחר התנפצות בועת מניות הטכנולוגיה בראשית שנות ה-2000 הגיב גרינספאן בסדרה ארוכה של הורדות ריבית אגרסיוויות, שסייעו אמנם לחלץ את המשק האמריקאי ממיתון, אך במחיר של ניפוח מחודש של הבועות בשוק המניות ובשוק הנדל"ן. בועות אלה לובו במקביל על ידי מדיניות פיסקאלית מרחיבה וכמעט חסרת אחריות של ממשל הנשיא בוש, ללא איזון מוניטארי מינימלי, עד לסוף הידוע: המשבר הכלכלי שאנו מצויים בו עתה.

גרינספאן מתאר בכנות רבה, יש לומר לשבחו, את התהליכים השונים שאיפיינו את שנות כהונתו הארוכות בראש הבנק המרכזי של ארצות הברית (כ-20 שנים תחת ממשלים שונים) ועיקר ערכו בניתוח ההיסטורי של מחזורי עסקים בינלאומיים. בשפה העברית חסרים, למרבה הצער, ספרים איכותיים בכלכלה בינלאומית וספרו של גרינספאן הוא מהמשובחים שבהם.

גרינספאן מתגלה ככלכלן מנוסה מאוד, בעל ידע עצום, אך לוקה בשתי מגרעות: הראשונה, הליכה בתלם התיאורטי של החלום המוניטאריסטי, אשר העלה את תפקודם של השווקים לרמת אמונה כמעט דתית. בפועל סבורים רבים (לרבות כותב שורות אלה) כי רוב השווקים אינם מתפקדים ביעילות. זאת ועוד, הקפיטליזם מבית המדרש המוניטאריסטי מייצר רמות אי-שוויון הולכות וגדלות, ההופכות לאיום של ממש על יציבותן הפוליטית (ומכאן גם הכלכלית) של מדינות.

ארצות הברית וישראל הן הדוגמאות הטובות ביותר. לעניות דעתי, במאה ה-21 הולכות התיאוריות הכלכליות ונחשפות במערומיהן. אף לא אחת מהן אינה נותנת פתרון כלכלי אולטימטיווי בכל זמן ובכל מצב. קובעי מדיניות טובים ייאלצו להמשיך להתנסות בתיאוריות, ולדעת להשתמש בכל אחת, על פי המצב הכלכלי באותה עת.

המגרעת השנייה - חוסר אומץ לב. למזלו, ברוב תקופת כהונתו היו אכן לחצים שפעלו להורדת רמות האינפלציה של סחורות ושירותים. אלה, לצד החלטתו להתעלם מהאינפלציה הגבוהה במחירי הנכסים והמניות, פתרו לשיטתו את הצורך להעלות ריבית כמעט לאורך כל כהונתו.

רוב תקופת הכהונה התאפיינה במדיניות מוניטארית מרחיבה, שהצטרפה למחזור העסקים ולא פעלה כנגדו והעלתה את קרנו הן בקרב הממשלים השונים והן בקרב הציבור הרחב, ליתר דיוק - הציבור הקובע, האוליגרכיה הכלכלית האמריקאית.

מועמד ללינץ'

ביושרו חוזר גרינספאן ומציין לשבח את קודמו לתפקיד, פול וולקר, שבתקופה של אינפלציה קשה נאלץ לנהל מדיניות מוניטארית מרסנת, על אפם וחמתם של הפוליטיקאים והאוליגרכיה. וולקר הנחוש עמד בלחצים גם כאשר הובהר לו בקונגרס, כהאי לישנא, כי הוא המועמד הציבורי המוביל ללינץ'.

מי ששהה במחיצתו של פרופ' יעקב פרנקל שלנו בתקופה שבה הדביר את האינפלציה הישראלית, במחצית שנות ה-90, יידע להעריך את החוויה המפוקפקת. בה בעת, גרינספאן מציין כי מחליפיו לא ייהנו מתקופה של אינפלציה נמוכה בשוקי הסחורות והשירותים ולפיכך ייאלצו, שלא בטובתם, לגלות אומץ לב אל מול הפוליטיקאים.

הספר עצמו כתוב היטב, על אף קטעים מייגעים אחדים ועל אף קיטשיות או שטחיות אמריקאית מביכה המאפיינת קטעים אחרים. כך, לדוגמה, צרם לי הקטע הפותח את פרק 19, המשבח את המאה ה-19 כמאה שצעדה בעקביות לתרבות ולתרבותיות. על פי גרינספאן, מלבד מלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת פרוסיה-צרפת הקצרה, לא פרצה שום מלחמה בין חלקים גדולים של העולם ה"תרבותי" מאז תקופת נפוליאון. הוא אכן צודק, אם לא לוקחים בחשבון את מלחמת ארצות הברית-מקסיקו, מלחמת קרים, מלחמת סין-יפאן, מלחמת ארצות הברית-ספרד, מלחמת רוסיה-יפאן, איחוד גרמניה (בכוח כמובן), איחוד איטליה (שוב בכוח), הקולוניזציה של חצי מהעולם לרבות ביעור האינדיאנים באמריקה, אביב העמים ובוודאי שכחתי לא מעט.

אולם על אף הפגמים הספר הוא בעיני ספר חובה, הן על שום עשרות הניתוחים המאלפים הכלולים בו והן על שום המשגים ההיסטוריים. לצערנו, מדינת ישראל התנסתה במשגים כלכליים לא מעטים, כך שיש לקוות כי גם קובעי המדיניות בישראל ימצאו זמן לעיין בו.

הד"ר ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי במשרד האוצר, הוא מרצה בכיר בקריה האקדמית אונו

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ