שבוע הספר | ספרים מומלצים: חבצלות הנפש

טל ניצן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל ניצן

"קול צעדינו" של רונית מטלון (עם עובד) הוא הספר האהוב עלי מהשנה האחרונה: ממואר צובט לב ומשעשע, מדויק עד אכזריות ונדיב, חכם וחף מהנחות של סנטימנטליות. לעתים נדירות יוצר מישיר מבט אל ילדותו ומתרגם אותה לפרוזה שכזאת: פרוזה פיוטית מהלכת קסם, שמאלצת אותך שוב ושוב לקרוא את עצמך לסדר ולחזור לסיפור (אבל מהו ה"סיפור"? היתה מטלון שואלת מן הסתם). הנה שורות אחדות מתוכו:

"מבחוץ, מבעד לווילון החצי שקוף, המתבדר, יכלה הילדה לראות את התמונה ההיא, תמונת בדידותו, לעצום את עיניה מול המראה כדי לראות אותו סוף-סוף כמו שהוא. לראות אותו ולא לרצות לבוא אל תוכו, רק לעמוד על ספו של מראה הבדידות ההיא ולהשקיף על זרותו, שהיתה עשויה מאותיות הבדידות הזרות הדוחות מעל פניהן את ה'אבא', את המלה 'אבא', שאי אפשר היה להעלות אותה על השפתיים או על הלב".

לא במפתיע, הספר שלא זכה למספיק תשומת לב לדעתי הוא ספר שירה: "עשב הזמן" של נורית זרחי (כרמל, סדרת כבר). הוא נחגג פה ושם, שובח פה ושם, אבל בהוויה תרבותית באמת, כזו שעולה בדמיון ברגעי חולשה, ספר חדש מאת אחת מן המשוררות הנפלאות ביותר בשפה העברית היה מעורר את הרעש הנרגש שהוא ראוי לו. זרחי, צעירה תמידית שממציאה את עצמה מחדש מדי ספר, מחוללת גם ב"עשב הזמן" את הבלגן הפואטי והלשוני המסנוור המיוחד לה. "מסע הגילוי נמשך", ככתוב בשורה החותמת את אחד השירים. אפשר לצפות שההתרגשות תתחולל לאט, בהדרגה. אפשר לטעום דובדבן מתוך הספר, השיר "הדובדבן האחרון":

"אני רוצה להניח את הערב בידי אחר, בעומק כפיו./ עד שתוחזר לי המלכות הרחבה של נשמת הלילה,/ כשהעמוק מתגבה למישור/ ורחוקים נמהלים זה בכלומו של זה.// האם ראית פעם בחושך מה שלא ראית ביום,/ כשהנפש נפתחת כמו חבצלת אפלה/ וללא עריצות הכובד/ סוף העולם הופך אמצע הדף/ והדובדבן האחרון שביקש מר קפקא זוהר".

ספרה החדש של טל ניצן, "לשכוח ראשונה", ראה אור בהוצאת עם עובד

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ