לאה איני
לאה איני

הרומן האחרון של רות אלמוג, "זרה בגן עדן" (כנרת זמורה-ביתן), מחולל סביב השואה בשירה, סיפורת, ציור, ובעיקר בעזרת הרבה דרמה ויצרים אמנותיים. המפגש בין יופיו של מעשה האמנות, החותר להבנת המין האנושי ולאלמוות, לבין חותם האפר שהותירה השואה, שאי-אנושיותה לא תובן כנראה לעולם - הוא מוזר וכמעט בלתי מוסרי. אלא שנסיבות העלילה המקורית מאפשרות זאת, באותה טבעיות וקלילות שעט הסופרים המשוכלל של אלמוג יוצר את פסיפס הרומן התוסס הזה. רגע יופי, רגע חנק; רגע ידידות אמת, רגע להבות כבשנים.

פאטי, ציירת נופים מישראל, מוזמנת ב-1990 למושבת אמנים המתכנסת אחת לשנה באזור כפרי, טובל בכרמים, בגרמניה, על ידי אנדריאה, משוררת גרמנייה, ובעיקר אצילה. אנשים ממשפחתה של פאטי נספו בשואה, אבל פאטי כאן כדי להשתתף במפגש אמנותי מעניין ומגוחך כאחד, כשבתמורה עליה להשאיר במתנה עבודה אחת - ציור של עצים. אנדריאה היא בתו של איש ורמאכט שלכאורה שירת בפולין ובאוקראינה, נפצע ושוחרר. אבל אנדריאה כמו מקבלת על עצמה לנהל את כאב הראש האמנותי הזה כדי לערוך מסע שורשים צלוב אל עברה הנכלם, דרך לבה ותודעתה של פאטי.

בתוך סיפור האהבה שכמעט היה פורח בין שתי הנשים, אילו רק הן לא היו ישראלית-יהודייה וגרמנייה, חגים קורבנות ותליינים משני הגזעים, אשמים ולא-אשמים כאחד. אלא שחוכמתה של גרמניה היפה, המשכילה, גרמניה של מחזור וורמס, שבו הטקסט הקדום ביותר של לשון היידיש, הפילוסופית היפטיה ושל יערות האילסר, אינה יכולה, למרות הכל, לטירת גרפנאק, מקום שבו הנאצים השמידו לראשונה את הפרוצות והסכיזופרנים "שלהם", או לדסאו, היכן שייצרו את הגז ציקלון-בי בעבור כלל הקורבנות. לא, דבר אינו יכול לצמוח במקום שבו היתה השואה, זולת החמלה על מי שנטרף בשלה, והוא מתעקש להישאר אדם, קרי להתבייש. ומקומה של האמנות? "'ציפור לא שרה מפני שיש לה תשובה. היא שרה מפני שיש לה שיר'", אומרת אחת הדמויות בספר המיוחד הזה ששר את שירו, כי הוא ישנו. וכמה טוב וחשוב שכך.

לעומת ספרה של אלמוג, ספר שלא זכה לתשומת לב ציבורית מספקת בשנה החולפת הוא "איגרת מפלסטינה", ספר שיריו של עמוס אדלהייט (כרמל). הספר הוא מעין מסעות בנימין מטודלה בשירה. זהו מכלול שירים שלם, בשל ומושכל, שמאתגר את הקוראים לשנות בכל שיר, ולעתים בחלוף כל שורה, את המשקפת שדרכה יתבוננו בעולמם, בארצם, ואולי בשל כך הוחמץ הספר.

המסע הוא לכאורה היסטורי-גיאוגרפי, תצפית קרטוגרפית הבוחנת את השתנות הנוף והעיר בזמן ההיסטורי ובמרחב החברתי-תרבותי. אבל תחלופות המבט ערמומיות מאלה, וחושניות להפליא. בשימוש בתבניות שיריות מסורתיות, אגב שבירתן לשירה חדשה, יוצא המשורר לשרטט, אך גם לקלף, את פני סביבתו, שראשיתה "החלטות בעניינו מתקבלות בדיוטות העליונות", עבור לפלסטינה של שנת תרע"ג, דרך מרחב קו החוף (הירקון מזה ואשקלון מזה), בואכה יפו הקולוניאליסטית, מזווית אוריינטליסטית, עבור לתל אביב של "מישורים רכוסים בפלדה כוכבית..." עד לאופציה האוניוורסלית הים-תיכונית של פירנצה; ובעצם למי שכל המסע הזה בא ויוצא ממנה, מולדת, אשה, אהובה... זוהי שירה אתית, מחויבת. אבל לשונה המשתרגת, ממפה-מוחקת, טבע ואדם, מקום ופוליטי, יוצרת בחשאיות קסומה מיתולוגיה פרטית וייחודית מאוד. סימני דרך לשוניים שבים באפיון אגדתי ומשחררים את השירה מצו חקרנותה, עד שהיא עירומה, פראית ויפה.

ספרה החדש של לאה איני, "ורד הלבנון", ראה אור בהוצאת כנרת

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ